היום הוא יום הולדתו של סרגיי שמרקין, הוא היה אמור להיות בן 33. בת זוגו, מאיה אלבז (30), הייתה רוצה לבלות איתו את יום ההולדת שלו, אך מאז שנפל כל שהייתה יכולה לעשות הוא לבקר בקברו בחלקה הצבאית בבית העלמין של קריית שמונה. היום, גם את זה היא לא יכולה לעשות.
"להיות אלמנה מפונה זה להיתלש מהמציאות שלך שלוש פעמים", סיפרה מאיה. "פעם אחת ברמה הלאומית, המלחמה. פעם נוספת כשאת מפונה מהבית שלך, ופעם שלישית כשאת מאבדת את בן הזוג שלך. בלוויה שינו את המועד שלוש או ארבע פעמים בגלל איסור ההתקהלות. מאוד חששתי, זה בן אדם שמגיע לו שייתנו לו את הכבוד הראוי לו, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שבלוויה שלו לא ילוו אותו. בסוף היו בערך 600 איש שהתעקשו להגיע.
"לאחר מכן הייתה השבעה. הייתי בטוחה שאנחנו נשב בבית שלנו, אבל אמרו לי שאני לא יכולה. ניסיתי להתעקש וזה פשוט היה בלתי אפשרי. מצאתי את עצמי במלון, יושבת שבעה, מגיעים המוני אנשים ואני לא מבינה מה קורה סביבי. זה מטורף, הרגשתי כל כך תלושה. את הדירה שלנו פיניתי עם המשפחה שלי תחת אש, והיום יום ההולדת של סרגיי, ואחרי התלבטות קשה אני לא אוכל להיות איתו כי המצב רק מתחמם".
סרגיי ומאיה הכירו בעבודה, היא במקור מקריית שמונה ובדיוק חזרה ארצה אחרי כמה שנים בחו"ל, והחליטה לעשות נחיתה רכה אצל ההורים. סרגיי הגיע לצפון מחולון. הוא עלה מאוקראינה בגיל 11 וגדל במרכז, ובמהלך השירות הצבאי התאהב בגזרה הצפונית: "בסדיר הוא היה מפקד בגבעתי, הוא אהב את הצפון ברמה שהוא ידע כל פרט. היינו מטיילים והוא היה יודע לספר לי על מקומות יותר ממה שאני ידעתי, ואני גדלתי שם. הייתה לו שמחת חיים. הייתי אומרת לו שהוא המתנה שלי, הוא הכניס לי המון אור לחיים. הוא היה מבשל מדהים ומאוד אהבתי את הערכים שלו, היו לו עקרונות. גם ביום הכי גרוע שלו הוא היה עונה שהכל טוב ומחייך, תמיד אמר תודה, תמיד ברוך השם. קרן שמש כזאת".
לסרגיי מאוד בער לעשות מילואים, אבל לא היה צורך בכך במחלקה שלו. הוא היה מתקשר שוב ושוב, עד שחבר טוב שלו הצליח למשוך אותו לפלוגה שלו בחטיבה 551. "במשך שנתיים הם היו על זה, עושים טלפונים וניסו לשכנע", תיארה מאיה. "לא הכרתי את סרגיי בתור לוחם, לא הכרתי אותו בצבא. היה לנו מוטיב חוזר בוויכוחים בבית - הייתה לו מזוודה ירוקה עם דברים לצבא וכל פעם הייתי אומרת לו, 'תיפטר ממנה, גם ככה אתה לא במילואים עכשיו'. היינו מעבירים אותה מקומות, דוחפים אותה מעל הארון, והוא לא הסכים לפרוק אותה בשביל היום שהוא יוצא למילואים. בסוף היא נפתחה. שלושה שבועות לפני המלחמה הוא קיבל הודעה שהוא הועבר בהצלחה לגדוד 697 בחטיבה 551, לתפקיד קשר מ"פ".
"ההלוויה הרגישה כמו חתונה"
כבר בתחילת המלחמה התחממה הגזרה הצפונית, מאיה פונתה לתל אביב וסרגיי הוקפץ למילואים. היא הייתה דואגת לתת לסרגיי הרגשה טובה, לשכנע אותו שלא ידאג לה. ביום שבו הגיעה למלון התקשר אליה סרגיי וביקש שתבדוק בווייז כמה זמן ייקח לה להגיע אליו לבסיס, הייתה לו הפסקה. "הייתי נוסעת אליו להגיד לו שלום וחוזרת למלון, הייתי חייבת לראות אותו" סיפרה.
באפטר היחיד שיצא אליו, סרגיי התעקש להראות למאיה את המקומות שעליהם סיפר לה מילדותו בחולון: "הלכנו לאכול בפיצה שהוא הכי אהב, לפגוש את החברים שלו. כשהוא חזר בחמישי בכיתי בלי הפסקה, לא הבנתי למה".
סרגיי נפל ב-10 בנובמבר מפיצוץ פיר ממולכד בבית חאנון, הוא השאיר אחריו זוג הורים ואח גדול, שנשארו משפחתה של מאיה. לצידו נפלו עוד שלושה לוחמים: רס"ר (מיל') מתן מאיר, רס"ן (מיל') משה ידידיה לייטר, ורס"ם (מיל') יוסף חיים (יוסי) הרשקוביץ. "שנייה לפני שהם נכנסו הוא שלח לי הודעה קולית ואמר: 'תתפללי על כל עם ישראל, על כל החיילים ועליי במיוחד. אני אוהב אותך אושר שלי'".
"היום אני לוקחת את ההודעה הזאת כאילו הוא הכין אותי מראש, תשמרי על עצמך, תדאגי לעצמך", שיתפה מאיה. "המשכתי לכתוב לו במהלך השבועיים האלה. ביום שזה קרה שלחתי לו הודעה ארוכה וכתבתי לו שאף אחד לא הרגיל אותנו לשבועיים שמרגישים כמו נצח. החברים שלו סיפרו שהוא לא הפסיק לדבר עלינו, על כך שהוא ייצא ויגיע עם טבעת. זה היה ברור לנו שנתחתן. ישבתי מחוץ למלון בתל אביב באחת הפעמים ודיברתי איתו בטלפון ואמרתי 'טוב בוא נתחתן', הוא אמר 'יאללה אני קורא לרב'. סגרנו שכשהוא יצא פעם הבאה נעשה את זה. לא הספקנו. לא יצא".
לדבריה, "לוויה מרגישה כמו חתונה, מלווים אתכם ביחד. הוא מובל בארון ואת לידו, ויש רב, ויש אנשים שהכי קרובים ויש מלא אנשים. את אומרת דברים של אהבה. זה אולי יישמע מגוחך אבל הרגשתי כאילו עברנו את החתונה שלא הייתה".
מלבד החתונה שלא הייתה, מאיה הירהרה על החיים השלמים שלא יהיו להם. היא לא מצליחה לדמיין את חזרתה לצפון, להיות בקריית שמונה בלי סרגיי. קשה לה המחשבה על כך שלא תהיה להם המשכיות, שלא הצליחו להציל זרע על מנת שתוכל להקים את המשפחה שחלמו עליה. "זה קשה לדעת שבסופו של דבר כשהוא נהרג לא הייתה לו את האפשרות לבחור. לא להורים, לא לי, ולא לו. אולי צריך להעלות את זה בפני הלוחמים מראש כאופציה? זה לא עבר לנו בראש, אבל אולי בשביל הבת זוג הבאה שתהיה אפשרות".
ובמקביל, עם הכאב, מאיה מתחילה להשתקם: "אני רוצה להאמין שיהיה טוב, שיש אור בקצה המנהרה. אני מחפשת תודות קטנות, מנסה לשמר את הערכים שלו, את דרך החיים, את האופטימיות. אני שומעת אותו בראש שלי אומר לי עזבי שטויות, תתקדמי, תעשי. הוא תומך בי מרחוק. הוא הכוח שלי להמשיך".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.24
