אתמול הגיעו חדשות מאוקראינה: כוח קטן יחסית של כאלף לוחמים יצא לפשיטה או מבצע מוגבל בשטח רוסיה. בתמונות המטושטשות שהגיעו משדה הקרב, נראו מאות חיילים רוסים נכנעים בפני האוקראינים, בשטח רוסיה, לא רחוק מעיר חשובה.
החדירה הקטנה לרוסיה כבר לא תשנה את המצב האסטרטגי של האוקראינים; הם נשחקים ולעיתים נסוגים מול העדיפות האסטרטגית של מוסקבה. חלפו דיבורי התהילה על גירוש מהיר של כל חייל רוסי, עד הפולש האחרון. מלחמת ההתשה נמשכת, ללא הרף, בתוך החפירות ומחוצה להן. חלפו גם הזמנים שבהם המלחמה האוקראינית קיבלה תשומת לב עליונה מהתקשורת העולמית ומהאליטה האינטלקטואלית במערב. היום, כל העיניים מופנות למזרח התיכון, לישראל, לבנון ואיראן.
אוקראינה ממשיכה לשמש תמרור אזהרה מהבהב למה שיכול לקרות, ובעצם קורה כבר לנו: מלחמה שמתחילה כאירוע ייחודי, מוקד הדיווחים והשיח העולמי, והופכת אט-אט לביצה של התשה
אלא שאוקראינה ממשיכה לשמש תמרור אזהרה מהבהב למה שיכול לקרות, ובעצם קורה כבר לנו: מלחמה שמתחילה כאירוע ייחודי, מוקד הדיווחים והשיח העולמי, והופכת אט-אט לביצה של התשה. כזו שבה הורגים ונהרגים, ובכמויות. כזו שכולם יודעים שעלולה לצאת משליטה – במקרה האוקראיני, עד כדי שימוש בנשק גרעיני. ולמרות זאת, איש אינו יודע איך הפלונטר ייפתר, ומעטים מנסים לנבא.
למעלה מעשרה חודשים אל תוך מלחמת 7 באוקטובר, והמלחמה של ישראל באזור – נגד חמאס, חיזבאללה, איראן ושלוחותיה – נראית פחות כמו מבצע מהיר להכרעה, ויותר כמו המלחמה האוקראינית-רוסית. וזו מהות המחלוקת היסודית והעמוקה למדי בין בנימין נתניהו לבין ראשי מערכת הביטחון. הם מחזיקים בגישה אסטרטגית הפוכה לגמרי למרכיב היסודי ביותר במזרח התיכון – זמן. נתניהו משוכנע שהזמן ישחק לטובתו ולטובת ישראל. לטובתו, כי הסקרים משתפרים. הזיכרון דוהה. המחדל מתרחק. לטובת ישראל, כי אל מול הכוח העצום שהיא מפעילה, ולנגד המודיעין העילאי שעומד ברשותה, מדינות וארגוני טרור לא יוכלו לעמוד לאורך זמן.
האחראי
נתניהו כמובן אחראי למחדל; הוא סמך על האויב וההסדרים איתו וגילה שחצנות מופרכת ביחס לחמאס. הוא נוויל צ'מברליין. אך הוא שיכנע את עצמו, לפני שנים רבות, שהוא וינסטון צ'רצ'יל. לכן עמידה נחושה, חוסר ויתור, הישרדות בכל מחיר, נתפסים בעיניו כקרם דה לה קרם של מנהיגות בעת מלחמה. אך צ'רצ'יל ביצע שיקולים ריאליים לגמרי; הוא הימר שארה"ב תיכנס למלחמה ותסייע להביס את גרמניה הנאצית. מבט ריאלי, אומרים יואב גלנט, הרצי הלוי, רונן בר וכל שאר מערכת הביטחון, מחייב כרגע עסקה. וכמה שיותר מהר. לא רק, או אפילו בעיקר, השבת החטופים. משום שמרכיב הזמן אינו עובד לטובתנו. וכפי שאמר לי גורם בולט בליכוד לפני כעשרה ימים: "האמת היא שגדי איזנקוט צדק. הוא זה שהזהיר אותנו שאם לא נקבל את ההצעות שהציע חמאס בוועידת פריז השנייה, לדוגמה, אנחנו נציע להם הצעות טובות יותר בהמשך. מצבנו לא ישתפר. הוא יורע. ואיזנקוט היה היחיד שצדק".
זהו הפער בין ראשי מערכת הביטחון ובין נתניהו: זה לא שהם יודעים שהזמן עובד לרעתנו. הם חושבים שיש אפשרות ריאלית כזו. שישראל תיסחף לקרב התשה בלתי נגמר, בעוד הסד"כ שלה נשחק, יחסיה עם ארה"ב נמצאים על הקצה, החברה הישראלית מתוחה עד דק והכלכלה שלה מקרטעת. אפילו עבור האפשרות שהזמן לא עובד לטובתנו – אומרים ראשי מערכת הביטחון – לך לעסקה עכשיו.
כפי שפירסמתי לפני כמה ימים, הלחץ שלהם ושל הנשיא ביידן נתן את אותותיו; רה"מ שיגר את הנושאים והנותנים הישראלים עם תשובה אוורירית להפליא לחמאס. עכשיו מחכים. ג'ון קירבי, דובר המועצה לביטחון לאומי של הבית הלבן שצוטט אתמול, די צודק: העסקה קרובה. אך אני מניח שהציטוטים נבעו מסיבה אחרת, פרקטית יותר: איתות לאזור שיש מסלול יציאה ממערבולת האש, המוות והדם שמחכה למזרח התיכון אם לא יתעשת. זו הנקודה בציר הזמן. בהמתנה לעסקה. בהמתנה למלחמה. בהמתנה לשתיהן. אתמול דיבר איתי קולגה עיתונאי, ממדינה ערבית. הוא היה מוטרד ומודאג; "אצלכם יש מקלטים, ולנו אין". הוא לא חשב שיש דרך שנסראללה ייצא מאירוע של הסלמה כשידו על העליונה. זו לא מלחמת לבנון השנייה, הוא אמר, זו מלחמת לבנון הראשונה. זו נגמרה, כזכור, בכיבוש ישראלי כל הדרך לביירות. בסך הכל, לישראל יש ניסיון טוב עם תקופות המתנה. ההמתנה הנוכחית, מורטת העצבים, הנוראה, מזכירה את זו שלפני מלחמת ששת הימים; אנשים חששו אז מהשמדה טוטאלית של המדינה. עוד לפני כן, הייתה ההמתנה לפלישת צבאות ערב ב-1948. מה שמאפיין תקופות כאלה הוא שהמערכים הישראליים נמתחים עד קצה גבולות היכולת שלהם. הם לא אמורים להיות מופתעים. הם נמצאים כל העת כפסע ממהלומת נגד.
אביגיל עוזיאסטרטגית, זו בכלל לא השאלה. השאלה היא תגובת ישראל למתקפה נגדה. ההחלטות הישראליות בימים הקרובים ייגזרו מהיקף הנפגעים האפשריים אם וכאשר תבוא מהלומת חיזבאללה/איראן. זו שעוד לוטה בערפל, וכנראה תתרחש בזמן הקרוב ממש. שיטפון אל-אקצא, זהו חזונו הגדול של יחיא סינוואר, משאת נפשו. הסתערות אזורית, בלתי נגמרת על ישראל – עד שזו תתפרק מבפנים.
החזון הזה ישובש באמצעות סיכול מסיבי של התקפות ציר ההתנגדות, שבירת צבא חמאס בעזה והרג מנהיגיו, שמירה על ציר המדינות המתונות הערביות, נורמליזציה ויצירת תחליף למשטר החמאסי ברצועת עזה. המבחן של אסטרטגיה הוא לשמור עליה לא כאשר זה קל, אלא כשזה קשה. ניבחן בימים הקרובים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.24
