לתשעה באב אין מזל. אלה שהחריבו את בתי המקדש הראשון והשני, לא התחשבו בלוח השנה של תלמידי ישראל. כך, היום הנורא הזה נופל בתקופת החופש הגדול. לא "גדלנו עליו", לא למדנו את עוצמת סכנות החורבן. כך, יום שהיה אמור להפוך ליום אבל לאומי, תמרור אזהרה חברתי, תמונת תשליל של חג העצמאות, הפך לעוד יום של דתיים.
שנים רבות, התהלכתי בתחושה ודאית: לא יהיה חורבן שלישי, אנחנו כאן ולתמיד. בשנתיים האחרונות בכלל ומאז 7 באוקטובר בפרט, משהו בביטחון שלי נסדק. אבל לפעמים פחד מפני חורבן יכול לשמש חומר בסיסי לבניין.
שתי תנועות מנתחות באופן שונה לחלוטין את מצבה של החברה הישראלית. האחת סבורה שהמלחמה חיזקה אותנו, הבהירה שאנו מאוחדים. החיילים שלנו הניחו את הרפורמה המשפטית בצד, הגיעו למסקנה שאסור להתפלג, אנחנו חייבים להישאר מאוחדים.
התנועה השנייה מעריכה ומוקירה את גילויי הגבורה, את הסולידריות בזמן מלחמה. אך בה בעת מזהירה מפני מצג שווא. מתחת לפני השטח אש המחלוקת מלחכת, הסכנה גדולה מתמיד. קל לחיות יחד בזמן מלחמה, החוכמה היא שלא נהרוג זה את זה אחריה.
שתיהן צודקות. מחד, גילויי אחדות. מאידך, חומרי בעירה פעילים מסכנים את קיומנו. חדשות הימים האחרונים כוללות את אירועי שדה תימן, תפילות במרחב הציבורי בתל-אביב, מיעוט חרדי שזועק "נמות ולא נתגייס" ופורץ לבסיס תל השומר, ובמקביל: חיילים נופלים, חטופים לא שבים, עקורים מבתיהם מתייאשים. ישראל בסכנה. האירועים הללו, חודשים ספורים אחרי שמחת תורה, מעוררים מחשבה נוגה.
שנים רבות, התהלכתי בתחושה ודאית: לא יהיה חורבן שלישי, אנחנו כאן ולתמיד. בשנתיים האחרונות בכלל ומאז 7 באוקטובר בפרט, משהו בביטחון שלי נסדק. אבל לפעמים פחד מפני חורבן יכול לשמש חומר בסיסי לבניין
לפעמים אני מרגיש שלא פחות ממה שאנו נלחמים באויבינו, אנו ממשיכים להילחם בתוכנו. אנחנו השתגענו.
כדי למנוע, חלילה, חורבן בית שלישי אנחנו חייבים:
א. לא לפחד מוויכוחים. אנחנו חלוקים ועלינו להכיר בכך. נפסיק לחפש אחדות מתקתקה. אסור לוותר על הדעה המוצקה, אבל גם אסור להכריע אותה בכוחנות. אנחנו חייבים ללמוד להבחין בין ריב מסוכן לבין ויכוח פורה ומפרה.
ב. קצת מודעות עצמית לא תזיק. יותר מדי ישראלים משוכנעים שהצד השני, ערוץ התקשורת השני, המנהיג האחר, אשמים בשנאת החינם. רק להם יש מכונת רעל, רק הם משמיצים ומפלגים, אם יהיה חורבן – זה יהיה רק באשמתם. זה לא נכון. יש מי שמפלג ומפיץ שנאה יותר, יש מי שפחות, אבל כולנו תורמים למצב הנורא, כולנו חייבים בחשבון נפש.
ג. לחזור לערכים משותפים. כישלונם של בני ישראל בתקופת השופטים נבע מכך שכל שבט דאג לעצמו, לנחלתו. כדאי שנחזור להיות ענייניים. ישראלי אוהב עמו ומולדתו מכריע על-פי התועלת לחברה ולא על-פי הטובה שתצמח למגזר, לקהילה או למפלגה.
ד.לא לנטוש את המוסר. סוגיה כמו החזרת החטופים איננה סוגיה פוליטית, אלא מוסרית. אם רק עשרה אחוזים מהישראלים סבורים שההכרעה בסוגיה זו תלויה במחלוקות שבין שמאל לימין, אנחנו ברעידת אדמה מוסרית. אם התקבעה המחשבה שלא משנה מה מבנה אישיותם המוסרית של המנהיגים כי מה שחשוב הוא ש"יספקו את הסחורה", אנחנו בהתמוטטות ערכית.
שי פירוןצילום: קרן גפניה. חורבן מתחיל בתוך בית. ההיסטוריה מוכיחה. בכל פעם שגלינו מארצנו היה אויב שהצית את האש ושרף את הבית. אבל האשמים המרכזיים היינו אנחנו. הישראלים הם האויב המסוכן ביותר של עצמם. לא רק את ההרתעה מול האויבים יש לשקם, חשובה יותר ההרתעה הפנימית, ההבנה שאנחנו מסכנים את עצמנו, שמול האיראנים וחברי ציר הרשע נתמודד, אבל מול עצמנו – אלוהים ישמור. את אותה אנרגיה שאנו מפנים לשאלת "היום שאחרי" בעזה, ראוי שנפנה אל תוך הבית פנימה.
השנה הפך שמחת תורה לתשעה באב. בכוחנו, בידינו, להפוך את תשעה באב מיום של חורבן לאומי ליום שותפות.
הרב שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה, לשעבר שר החינוך
פורסם לראשונה: 00:00, 12.08.24
