עשרה חודשים אחרי 7 באוקטובר, אנחנו מציינים השבוע, זו הפעם ה-200 לערך, את תשעה באב. בין אם אנחנו חילונים גמורים ובין אם אנחנו מחזיקים בתפיסות אמוניות - תשעה באב הוא יום זיכרון לאסון לאומי. לטעמי, ההבדל העיקרי בין תשעה באב לבין יום השואה הוא מרחק הזמן, וכפי שכתב יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
השנים 2024-2023 לא ייזכרו כשנים הטובות של מדינת ישראל. לא עליהן תהיה תפארתנו ולא לתקופה הזו נתגעגע. מי אחראי? מי אחראי יותר? על מי נכעס? מי צריך להתפטר? מי לא שעה לאזהרות? מי הלך על הקצה ולקח סיכונים מופרזים לקיומה של המדינה היחידה של העם היהודי? מי רמס את הזהות של קבוצות אחרות? מי מפחיד את מי? מי צריך לצאת מנצח מהבחירות הבאות? ומי לא רואה את הדבשת של עצמו? - אלה שאלות קשות, מובנות, ואלה ויכוחים שהם נשמת אפה של חברה דמוקרטית. הוויכוחים מובנים מאליהם וברור מדוע יש כעס ותסכול, ומדוע רבים מאיתנו חשים חוסר אונים מול מה שנראה, בצדק או שלא בצדק, כדורסנות, אלימות והתנשאות.
אפילו השבת החטופים הפכה עניין לוויכוח - אמור לי מה דעתך בשאלת השבת החטופים ואומר לך מי אתה ומה אתה חושב; לא חס וחלילה מה אתה חושב על חמאס, אלא מה אתה חושב על ההפיכה המשטרית או הרפורמה במערכת המשפט.
האם לא ברור שמחבלי חמאס לא הפרידו בין תושבי הקיבוץ, המושב והעיר, בין מי שרכב על אופניים ובין מי שהלך לבית כנסת?
אולי כיהודים נגזר עלינו להתווכח, אבל אי-אפשר לייחד את עיקר מאמצינו לוויכוח. האם שוב צריך להזכיר שכאשר בהאג מאיימים לעצור את ראש ממשלת ישראל זו בעיה של כולנו? האם צריך להזכיר שבעיית כוח האדם בצה"ל היא בעיה של כולנו? האם לא ברור לנו שמי שחולם בלילה בעברית כמונו וקורא את הכתוב כאן בשפת אימו - קרוב אלינו תרבותית, היסטורית וערכית? האם לא ברור שמחבלי חמאס לא הפרידו בין תושבי הקיבוץ, המושב והעיר, בין מי שרכב על אופניים ובין מי שהלך לבית כנסת? האם לא ברור ששוטרי משטרת ישראל, חיילי צה"ל, נהגי האמבולנס, כיתות הכוננות, אנשי זק"א, "אחים לנשק", איחוד הצלה ועוד רבים מספור שמגויסים מאז 7 באוקטובר מגינים על כולנו?
פילוג, שנאה ושיח רעיל
הפילוג, השנאה והשיח הרעיל הם בעיניי הבעיה הקריטית והדחופה ביותר של מדינת ישראל. כשלעצמי אני סבור שחורבן בית שני היה מגיע בעקבות המרד הגדול בין אם היה פילוג פנימי ובין אם לאו, שכן האימפריה הרומית הייתה פשוט אויב חזק מדי; אבל ב-2024 נוכל להתמודד עם האיום החיצוני ובלבד שנשכיל לתת לוויכוחים בינינו מקום ראוי אבל לא מרכזי; מקום של בנייה ולא של הרס פנימי. נוכל לעמוד בפרץ אם נשכיל לזכור ש"ביחד ננצח" זו לא סיסמה אלא הכרח קיומי - לא ביחד במובן של אחידות מטשטשת ודורסנית, לא ביחד כאשר אחד ה"שבטים" מכניע את ה"שבטים" האחרים, אלא "ביחד" במובן של התגייסות יחדיו למשיכה בעול, לבנייה וגם לפשרות ולוויתורים של כולם, ודוק, לא כל מצעד גאווה בירושלים זה טרלול פרוגרסיבי ולא כל תפילה בהפרדה בתל-אביב היא קץ הקיום החילוני. לא כל מצווה דתית היא ייהרג ובל יעבור ולא כל בקשה להתחשבות היא הדתה, לא כל החלטה של בג"ץ היא רמיסת הרשות המחוקקת ולא כל שינוי במערכת המשפט הוא קץ הדמוקרטיה.
ערב תשעה באב, כשאנחנו נמצאים בשפל ולא רחוקים מספיק מחורבן, אנחנו חייבים להתעשת ולנתב חלק משמעותי מהאנרגיה שלנו לבנייה ולעשייה ש"לא על מנת לעשות לביתנו". הצטרפות למפלגות קיימות על מנת לשמש בהן כוח ממתן; בניית מסגרות פוליטיות חדשות; הצטרפות לשירות הציבורי; לקיחת חלק בעשייה חברתית וחינוכית; הקשבה אמיתית לקולות הרבים והמגוונים בחברה הישראלית ולאו דווקא לצעקנים שבהם ואם יורשה לי - העלאתם לקדמת הבמה של מנהיגים שייקחו על עצמם את "המטלה הנוראית" - להיות "חנונים" ולא "קילרים". כאלה שיידעו לחפש פתרונות ולא הכרעות; לקחת על עצמם להיות מובילים של פוליטיקה של הסכמות ובנייה, של פשרנות וותרנות כאידיאולוגיה שמייצרת חברה שבה הקיצונים נמצאים בקצוות, ובמרכז אנשים חיים ביחד. גם אם לאו דווקא בהרמוניה, אבל בכבוד הדדי ובלי פחד מצמית להידרס בידי רוב כזה או אחר.
אורי בנקי צילום: מיטל בוגניםולבסוף פנייה למנהיגי המדינה הזו – ראש ממשלה, שרים, ח"כים מכל חלקי הבית, קואליציה ואופוזיציה, מנהיגים, לרבות מנהיגי המחאה: בבקשה, אנחנו מתחננים, תתעלו לגודל השעה, קחו את עצמכם בידיים, תנהיגו. תנהיגו - לא את הבייס, לא את ההמון, לא את הקמפיין של אחרי המלחמה - אלא את המדינה, את העם כולו. אני לא יועץ פוליטי, אבל אולי מי שינהיג גם ירוויח מזה משהו בקלפי. במעגלי השיח שנקיים בכיכר ציון וברחבי הארץ, במסגרת האירוע "איכה בונים שיחה" לזכר שירה בנקי, ננסה לבחון, במגוון מעגלים שיעסקו בתחומים שונים בחברה הישראלית, איך לבנות ולהיבנות יחד. בואו.
אורי בנקי הוא יו"ר "דרך שירה בנקי"
פורסם לראשונה: 00:00, 12.08.24
