השבוע בכיתי הרבה. בכיתי כשחמישיית המתעמלות מישראל קפצה פתאום למקום השני וזכתה בכסף; בכיתי כשלונה צ'מטאי-סלפטר טיפסה מהמקום העשירי לתשיעי, בכיתי כשסטף קרי קלע ארבע שלשות לסל משום מקום – בכיתי עם לברון ג'יימס שניצח בגאון ועם ניקולה יוקיץ' שהפסיד בכבוד. האמת, בכיתי עם כל מתחרה באולימפיאדה שסיים את חלקו, עם כל דגל שעלה אל על, עם כל נגיסה שובבה במדליה על הפודיום. לרגע שכחתי אם המתחרים באים ממדינה שהיא בעדנו או נגדנו: שמחתי באושרם.
למה, שאלתי, כמו בשירה הישן של מרים ילן-שטקליס, למה הדמעות זולגות מעצמן. התשובה נמצאת כנראה בעשרת החודשים הנוראים שעברו עלינו מאז 7 באוקטובר: בלוטת הדמעות יבשה מצער, מזעם, מדיכאון, מתסכול אין אונים. ופתאום, מול ניצחון אמיתי, שלם, נקי מספקות, בלוטת הדמעות נפתחה מחדש.
הדכדוך משקף את המצב, אבל לא מוביל לשום מקום: אין בו בשורה. אחד המאפיינים שהפכו את תנועת המחאה לאטרקטיבית היה ההבטחה לשינוי: היה בה כוח; הייתה בה אופטימיות. מכת 7 באוקטובר פוררה גם את זה
ייתכן שיש פה לקח שחורג מהחוויה האולימפית. עשרה חודשים המדינה חיה תחת ענן כבד של אבל וחרדה. הוא מרחף מעל כיכר החטופים ומעל הפגנת המשפחות מול שער בגין, בדירות הזמניות של המשפחות שפונו ובבתי היישובים שלא פונו; הוא ניכר בתנועה הדלילה במקומות הבילוי ובשיחות במקומות העבודה. אבלים על אלה שהופקרו ונרצחו; חרדים לאלה שהופקרו ונחטפו; חרדים ללוחמים בשטח; חרדים למה שתחולל כאן התקפות טילים של איראן ושל חיזבאללה; חרדים לעתיד המדינה. אני לא זוכר דכדוך כזה בתקופות משבר קודמות, גם לא במלחמת יום הכיפורים, גם לא באינתיפאדה הראשונה והשנייה.
הדכדוך משקף את המצב, אבל לא מוביל לשום מקום: אין בו בשורה
הדכדוך משקף את המצב, אבל לא מוביל לשום מקום: אין בו בשורה. אחד המאפיינים שהפכו את תנועת המחאה לאטרקטיבית היה ההבטחה לשינוי: היה בה כוח; הייתה בה אופטימיות. מכת 7 באוקטובר פוררה גם את זה.
לפעמים אני מתקנא בפוליטיקאים של הימין הדתי. אורית סטרוק, למשל. מאז 7 באוקטובר כולה עליצות. כמוה סמוטריץ', רוטמן, בן גביר, כל הכנופיה. כגודל האסון גודל ההזדמנות: אולי הקדוש ברוך הוא סידר להם את המלחמה האזורית שעליה חלמו כל השנים; גם אם לא, המלחמה מקרבת את הישראלים לחזון שלהם, ובראש וראשונה את החיילים בצבא; ומה שלא נותן להם הקב"ה נותן להם נתניהו, במרכיבי כוח, בתקציבים, בהשפעה פוליטית. הם ראשוני הנהנים מרווחי המלחמה.
שמחים גם שליחי המגזר הימני-דתי בתקשורת. הם גילו במלחמה שלעליצות יש רייטינג. אנשים צמאים להתרוממות רוח, לשמחה לאיד, גם לזדון ולשקר. הרשת החברתית אוהבת את הדברים האלה. היא גומלת להם בעוקבים.
חשבתי שהזעם נוכח מחדלי השלטון וכישלונותיו ינפץ את הגל הזה. הרי כל אחד מבין את גודל הכישלון, את עומק הבור שנפלנו לתוכו במצב הביטחון, במעמדנו בעולם, בכלכלה, בלכידות הפנימית. טעיתי: הממשלה למדה לצפצף. ההפגנות לא מזיזות לה; גם לא הביקורת של מערכת המשפט או הציוויים הכתובים בחוק. ההפיכה המשטרית, שנתניהו התחייב חגיגית לעצור אותה, קמה לתחייה על סטרואידים.
אז מה עושים, שואל כל מי שחרד לעתיד כאן. אין לי תשובה טובה, רק עצה: לעשות אותו דבר, מינוס הייאוש; להיפטר מהנהי, לנסות למצוא מחדש את השאיפה לניצחון שליוותה את המחאה מראשיתה. מה שנאמר בינואר 2023, כשיריב לוין הציג את ההפיכה שלו, נכון גם היום, וביתר שאת: מדינת ישראל יקרה מכדי להפקיד אותה בידי חבורה של פוליטיקאים מופקרים, משיחיים, הרי אסון.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאולי נלמד משהו מאמריקה. לפני חודש התמודדו בבחירות לנשיאות שניים, אחד בלתי כשיר, שני בלתי ראוי. תוצאות הבחירות היו ידועות מראש. ואז ביידן התעשת וויתר, וקמלה האריס התייצבה במקומו. המפלגות והמסרים שלהן נותרו כשהיו, אבל הרוח השתנתה: הדמוקרטים התמלאו באדרנלין וטראמפ שקע בדיכאון. המרוץ נפתח מחדש. בעסקי מדינה, כמו באולימפיאדות, שום דבר לא נגמר עד שזה לא נגמר.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.08.24
