בימים כתיקונם, בתקופה הזו של אוגוסט, עיר הנמל הלבנונית ג'וניה שוקקת חיים. בשעות היום, התיירים נעים בין בילוי באחד מחופיה היפים, לבין הביקור בשוק הססגוני של העיר או באחת מהאטרקציות שבה, ובראשן "גבירתנו מלבנון", פסלה המפורסם של הבתולה, שמשקיף על העיר מכפר סמוך. בלילה ג'וניה הופכת עורה, ושלל הברים, בתי הקפה והמועדונים שלה דווקא מציעים פחות תמימות בתולית והרבה יותר חטאים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל אלה אינם ימים כתיקונם, וגם בג'וניה – רק כ-20 ק"מ מצפון לביירות – חשים עתה היטב את רוחות המלחמה. ואת מי שפיספס אותן, הבומים העל-קוליים של מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמיים יחברו מהר מאוד למציאות.
6 צפייה בגלריה
נער לבנוני קופץ למימי נמל ביירות, זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השנייה. “אין אצלנו גורם פוליטי עם ביצים, שיעז לצאת נגד חיזבאללה" | צילום: AFP
זה לא הפריע לשבעה צעירים וצעירות לבנונים להתכנס בסוף השבוע האחרון למפגש הדו-שנתי שלהם בג'וניה. הם מכירים זה את זה הרבה שנים, חברים טובים. רובם בעלי מקצועות חופשיים, חלקם עובדי ממשל. חלקם נוצרים-מארונים, חלקם מוסלמים-סונים. הם ישבו יחד באחד מבתי הקפה הצופים אל נמל ג'וניה, זה שהופצץ במלחמת לבנון השנייה ולכו תדעו אם האחרונה. בדרך-לא דרך הצלחנו לשוחח עימם בעת המפגש הזה. יפיע (השמות בדויים) הוא בן 29, מוסלמי-סוני, שמגדיר את עצמי כ"אחד שאוהב את החיים הטובים, כמו כל הלבנונים". "אני שואל את עצמי אם אני יכול לעשות משהו כדי להפסיק את המלחמה עם ישראל", הוא אומר. "והתשובה ברורה: אין מה לעשות".
אתה מתעניין, עוקב אחרי החדשות על החיכוכים בין חיזבאללה לישראל?
"אדיש לגמרי. יותר מטריד אותי שאני גר עם המשפחה בשכונה קרובה לביירות (שעלולה להיות שוב מופצצת – ס"פ) ושבקרוב אני אמור להתחיל במסעות החיפוש הרציניים להתחתן, כי באמת הגיע הזמן. ואני דווקא מכיר ישראלים, מהתקופה שבה חייתי בצרפת".
באמת? ואיך הסתדרתם?
"היו שלושה-ארבעה ישראלים שהכרתי, וזה היה בסדר גמור. דווקא התיידדנו. הייתה לנו שפה משותפת, וכשהקשר התהדק, סיכמנו בינינו שאנחנו שכנים. הישראלים מיהרו לשאול אותי על חיזבאללה. אמרתי להם שאני לא יודע ולא מכיר. הסברתי להם שאתה יכול לחיות במקומות שלך בלבנון בלי להיות איתם במגע. בסך הכל אני שונא את חיזבאללה, כי הוא מחריב את המדינה".
גם מריה, סטודנטית בת 23, לא חושבת שבכלל יש בעיה בין יהודים ללבנונים. "אני גדלתי בביירות על סיפורי המשפחה על השכנים היהודים שלהם. לא הכרתי אותם, כי הם עזבו לפני שנולדתי, אבל אני יודעת שהיו קשרים טובים שנשמרו גם כשהיגרו לצרפת. אני זוכרת את הסיפורים על יחסי השכנות הטובים, על הטיפול המשותף בילדים, כשאמא שלי והאמהות היהודיות יצאו לטיולים עם העגלות. הן גם היו קונות בגדים במרוכז לילדים ושלחו אותם יחד לגני הילדים ולביה"ס היסודי".
ואז?
"יום אחד, בהפתעה, השכנה היהודייה באה לאמא שלי וסיפרה שהם עוזבים. אמרה שהם הצליחו למכור את הדירה, קיבלו ניירות. עלו על מטוס ועזבו. רק אחרי שנים גילינו שהם עלו לישראל. ואז התנתק הקשר. אבל אמא שלי תמיד דיברה עליה במילים חמות. גם בשנים מאוחרות יותר, בתיכון, למדה איתי נערה יהודייה. קראנו לה מאחורי הגב 'בת השֵּׁמִים' והיו מי שניסו ללגלג על השרוולים הארוכים שבהם הלכה גם בקיץ. לי לא הפריע שהיא יהודייה. הייתי מיודדת איתה, אבל במידה. מעולם לא הייתי אצלה בבית".
כי?
"כי רשמית, מדינת ישראל מוגדרת אצלנו עד היום כמדינת אויב שאסור לקיים איתה קשרים. עם זאת למדתי שסחורות ישראליות הגיעו ללבנון דרך קפריסין, ואחרי שהסירו מהן את התוויות הן נמכרו בשוק ובמרכולים. אני זוכרת, למשל, את מוצרי השוקולד 'קליק', שידענו שהם מגיעים 'משם'. גם הממתיק שקוראים לו 'סוכרזית'. פעם אחת, נוצר שוב קשר עם מי שהיו השכנים היהודים שלנו".
איך?
"באחד הימים סבתא שלי חלתה במחלה קשה. פתאום אמא שלי קיבלה שיחת טלפון מהשכנה היהודייה לשעבר שלה, שהגיעה לביקור בצרפת. השכנה הציעה לאמא שלי לשלוח תרופה מסוימת. אמא שלי הסבירה שהיא חוששת שיתברר שהתרופה הגיעה מישראל, כי היא מיוצרת אצלכם. השכנה הרגיעה אותה שהיא תשלח את התרופה מצרפת ותוריד את כל התוויות, וזה מה שהיה. אז אני שואלת: איך אפשר לשנוא את כל היהודים או הישראלים?"
מה בעצם החלום של צעיר לבנוני היום?
אחמדי, אחד ממשתתפי המפגש (27): "אנחנו רוצים לסיים את הלימודים, למצוא עבודה, ולא אכפת לי לעזוב את לבנון ורק להגיע לביקורים. אני לא רואה כאן את עתידי".
הוא חובב מוזיקה, וגם לשם הסכסוך מגיע: "רק בחודש מאי ביקרו כאן זמרים וזמרות מהעולם הערבי, בראשם עמרו דיאב (זמר פופ מצרי מצליח – ס"פ) וקאזם סהר (זמר עיראקי, מהידועים בעולם הערבי – ס"פ), ובשבוע הבא צפוי להגיע מוחמד רמדאן ממצרים, זה שהצטלם עם עומר אדם בדובאי ועם מעריצים ישראלים. כבר עכשיו קוראים להחרים אותו. אבל אני בטוח”, הוא מודיע, “שאם רמדאן יגיע, האולם יהיה מפוצץ. מה אכפת לנו שיש לו מעריצים בישראל, או שהצטלם עם עומר אדם?"
6 צפייה בגלריה
''אם רמדאן יגיע, האולם יהיה מפוצץ. מה אכפת לנו שיש לו מעריצים בישראל, או שהצטלם עם עומר אדם?''
(צילום: אינסטגרם)
נסרין (27): "חשוב שגם הישראלים יבינו, שאין לנו קשר עם חיזבאללה. לבנון מתנהלת כמדינה בתוך מדינה. האמת היא שאנחנו לא מדינה מתוקנת מאז הפיצוץ הנורא בנמל ביירות באוגוסט 2020 (פיצוץ מכל האמוניה שבו נספו 218 לבנונים, אלפים נפצעו ועשרות אלפים נותרו ללא קורת גג. בלבנון, הפיצוץ הזה נתפס כסמל לשחיתות ולאוזלת ידו של הממשל – ס"פ). יש שכבה דקיקה של עשירים, בראשה הנשיא נג'יב מיקאתי, שהוא בכלל נשיא זמני שנמאס לו לכהן ורוצה לחזור לעולם העסקים. יש עוד בכירים עשירים, ישנה השכבה של ראשי חיזבאללה, וישנו רוב העם בלבנון, שחי עכשיו מתרומות מחו"ל".
ומי שאין לו?
"נאלץ להסתפק בחיים קשים, מהיד אל הפה".
מריה: "חיזבאללה עבורי הוא גוף חזק ומאיים, שאני מעדיפה לא להתקרב אליו ולא ליצור עימו קשר. הם נמצאים אפילו בשדה התעופה, בודקים דרכונים, לוודא שלא נכנס 'ישראלי בתחפושת'. כל החברים שלי שומרים מרחק מהם. הם בצד אחד, ואנחנו בצד השני. אני זוכרת ששר הביטחון שלכם, בני גנץ, הציע לפני שנתיים סיוע ללבנון. אף אחד לא חלם להיענות להצעה, למרות שדובר בה בחדרי חדרים".
מה דיברו על זה?
"בני גנץ אמר שאזרחי לבנון הם לא האויבים של ישראל, ואני חשבתי לעצמי: כמה הוא צודק, וכמה יש לנו אויב משותף, שמחריב את החיים, לא רק בדרום לבנון אלא גם בביירות וצפונה, ומשפיע לרעה על חיי היומיום בכל המדינה. כולנו גם ידענו שקיבלתם אזרחים סורים פצועים, בעיקר ילדים, וטיפלתם בהם בבתי החולים. אבל לבנון היא מקרה אחר. אין אצלנו גורם פוליטי עם ביצים, שיעז לצאת נגד חיזבאללה ולקבל סיוע כלשהו מישראל. אז היד הישראלית, כמו שאומרים, תישאר תלויה באוויר".
כשליש מבין כשישה מיליון תושבי לבנון הם צעירים מתחת לגיל 35. כמו כל שאר אזרחי המדינה, גם הם נחלקים בין שלל העדות ותת-העדות – יש 16 כאלו – של הארץ השבטית והמקוטבת הזו. שיעורי האבטלה ביניהם גבוהים מאוד, למעלה מ-20 אחוז, וסקרים שונים מראים כי למעלה משליש, כמו אחמדי שעימו שוחחנו, מתעתדים לעזוב את המדינה. בסוף השבוע האחרון, בשיא החשש להידרדרות העימות בין ישראל לחיזבאללה, שוחחתי עם כמה מבני ובנות הדור הצעיר של לבנון. זה, כמובן, לא סקר עומק ורחוק מלהיות מדגם מייצג – עם הצעירים השיעים תומכי החיזבאללה הרבה יותר קשה לדבר – אבל זו כן הצצה למה שקורה שם, מהצד השני של הגבול, במקום שבו נסראללה-לנד נגמרת ולבנון מתחילה. "מה לי ולחיזבאללה?" אומרת לי למשל נאדין (24), מביירות. "אני מארונית, הם שיעים. אני צעירה שאוהבת חיים טובים, הם מנהלים מלחמות. פה ושם הם זורקים מנות אוכל לעניים של לבנון. לנאומים של נסראללה אף אחד לא מקשיב אצלנו. לכל היותר, קוראים למחרת בעיתון את הכותרות האיומות, ואומרים לעצמנו: הנה הוא שוב פעם מתחיל".
איך נראה המצב אצלך בבית?
"המצב הכלכלי שלנו היה מעל הממוצע, עד השנה האחרונה. אנחנו מתגוררים בשכונה טובה בביירות, יש בית, ויש מכונית שארבעת בני המשפחה שותפים בה. אורחים נכנסים ויוצאים, המקרר בדרך כלל מלא. אמא שלי עובדת, אבל מצליחה לדאוג גם לבית. עד לשנה האחרונה. זה התחיל בקורונה, כשנדבקנו בשלבים האחרונים והסתגרנו בבית, והמשיך במלחמה".
ומה קורה עכשיו?|
"לאחרונה ראיתי איך אמא שלי, כמו השכנות שלה, ניסתה למכור חפצי ערך. באים אלינו אנשים, מסתובבים, מסתכלים. אומרים שהחפצים, שטיחים ואביזרי נוי, ובגדים, יפים מאוד - אבל לא קונים. יש גם מחסור רציני בתרופות. בעיקר מגיעים משלוחים מקרובי משפחה בחו"ל".
נאדין היא סטודנטית בחופשת סמסטר. בתוך הכאוס הגדול ששורר עכשיו במדינה, בעיקר בנמלי התעופה, היא הצליחה בשבוע שעבר לעשות את הבלתי ייאמן: לטוס לחופשת קיץ באמירויות. "למזלי, הזמנתי ביחד עם שתי חברות את הכרטיסים והמלון לפני מספר חודשים", היא כמעט מתנצלת. "היה לנו מזל, ולא העלו את מחירי הטיסה".
שם, באיחוד האמירויות, מספרת נאדין, היה לה מפגש ראשון עם ישראלים. לדבריה, זה היה במסעדה. היא ושתי חברותיה, גם הן סטודנטיות בנות העדה המארונית, ישבו ושוחחו, ולצידן ישבו שני זוגות. "לאט-לאט התחלנו לשוחח. הרגשנו שהזוגות בשולחן לידנו מגיעים מהאזור: הם נראו כמונו, הנשים היו לבושות בלי מחשופים עמוקים, זאת הדרישה המקומית. גם אנחנו התאמצנו לא להופיע בחולצות חשופות. אז גם הזזנו את הכיסאות והתקרבנו לשולחן שלהם. לא היה לנו שמץ של מושג מאיפה הם מגיעים, וכשגילינו, היה מאוחר מדי לסגת".
מה הרגשתן כשהם אמרו שהם ישראלים?
"שוק ענק".
למה, בעצם?
"כי אף פעם לא פגשתי ישראלים. ראיתי בטלוויזיה חיילים ישראלים. בתקשורת הלבנונית ציירו אותם כמפלצות, כצמאי דם שנטפלים ללבנון כדי לסגור חשבונות עם חיזבאללה".
מה הם שאלו?
"פשוט, מה אני רוצה בחיים".
ומה באמת את רוצה בחיים, נאדין?
"סיפרתי לישראלים שאני רוצה לסיים את הלימודים, למצוא עבודה בבנק או בחברה כלכלית, ולהתחתן. זה סדר העדיפויות שלי. אמרתי שאני אוהבת חיים טובים, שיש לי הרבה חברים וחברות בביירות, ושאני חיה בבית פתוח. והם הקשיבו. אבל אחר כך קיבלנו החלטה לא לספר לחברים בבית על המפגש עם הישראלים באמירויות. פחדנו. רק לאבא שלי סיפרנו".
ומה אבא אמר?
"הוא דווקא הגיב בסקרנות גדולה וביקש שאספר לו מה היה, מה אמרו, מה סיפרנו, ואיך הישראלים רואים אותנו. אני יודעת שאבא שלי פגש ישראלים בחו"ל. הוא לא נבהל ולא נרתע. תשמעי, יכול להיות שהדור שלו מסתכל על החיים בצורה אחרת".
בהחלט יכול להיות. אבל כרגע, כל מי שמסוגל, צעירים ומבוגרים, נמלט מלבנון. וכאן נכנסות ללקסיקון שתי מילות הקסם המבוקשות ביותר כרגע אצל שכנינו מצפון: "ויזת שֶנגַן". מדובר באשרה שמאפשרת למי שמקבל אותה לשהות 90 יום בכל המדינות שחתומות על "אמנת שנגן". כרגע חתומות על האמנה 29 מדינות, בתוכן מרבית מדינות האיחוד האירופי, ו-90 יום באירופה הם החלום הלבנוני החדש. אחרי 90 יום, הם חייבים לחזור. בתקווה שעד שהאשרה תפוג, כמובן, המלחמה תיגמר.
ראמי, סטודנט לרפואה בן 23, כבר השיג לעצמו ויזת שנגן. אבל נמלי התעופה עמוסים בין השאר בצעירים לבנונים שכמוהו, רוצים להימלט, וחלק גדול מהטיסות היוצאות בוטלו. אז ראמי הצליח לסדר לעצמו את כרטיס ההימלטות הלוהט ביותר בביירות: יאכטה אל החופש.
כרים (שם בדוי), 23: "אני מאמין שנתניהו לא מתעניין בלבנון האזרחית. רק בחיזבאללה ובאפשרות שאיראן תתקע רגליים אצלנו. תראי, אומר לך משהו יוצא דופן: מכל מדינות העולם הערבי המתון, אזרחי לבנון הכי דומים לישראלים"
השבוע, ראמי הגיע למרינה של נמל ביירות, עם אביו, רופא בכיר שבניגוד לרבים מעמיתיו למקצוע בחר להישאר, ובא להיפרד מבנו. הם הגיעו ליאכטה של רב-החובל אליאס חונד, שישיט את ראמי ללרנקה שבקפריסין. "המחיר לא זול", אומר קפטן חונד, "1,500 דולר לאדם, עבור ארבע שעות שיט בים. אני יודע שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו, אבל אני רואה הרבה קופצים".
ממול, בנמל לרנקה, מסבירים ש"הכל תחת פיקוח", ומבהירים ש"אנחנו בהחלט הולכים לקראת הלבנונים, וכבר בנינו עבורם מאהל גדול בכניסה אל העיר". "אנחנו לא צד פוליטי", הצהיר דובר ראש עיריית לרנקה, יאניס אנטוניו. "אנחנו בהחלט מסוגלים, וגם רוצים, לארח את הלבנונים למספר ימים עד שהמצב אצלם בבית יירגע".
ובכל זאת, ביום שישי שעבר, לא הגיעו מספיק נוסעים למלא את היאכטה לצד ראמי. אולי חששו להגיע לביירות. אבל קפטן חונד מסביר שיש לו גם תוכנית מילוט מלוקיישן אחר. "שיגיעו לנמל ג'וניה או לנמל טריפולי, ונעביר את הנוסעים משם", הוא אומר. "כבר קיבלתי קריאות מקבוצות של אנשי עסקים, שמבקשות לשכור את אחת היאכטות שלנו כקבוצה".
וכמה זה יעלה להם?
"12 אלף דולר".
לא בטוח שהסטודנט ראמי כבר יחזור ללבנון. אם ימצא אוניברסיטה טובה להמשך לימודי הרפואה, אולי יישאר שם. ממילא רבים מחבריו כבר לא גרים בלבנון. בעלי המקצועות המבוקשים – בעיקר רופאים ואחיות צעירים – נקלטים בארה"ב ובאירופה. השאר מהגרים בהמוניהם לדרום אמריקה, בעיקר לברזיל ולארגנטינה, שם הוקמו מושבות ענק של לבנונים בגלות.
סירין בת ה-29 כבר עשתה את הצעד הזה, והיגרה לדרום אמריקה. אבל בחודש שעבר הגעגועים התגברו, היא השאירה את בעלה – גם הוא מהגר לבנוני – ואת ילדיה הקטנים, וחזרה לבקר את משפחתה בצידון. "בימים הראשונים הסתובבתי חופשי, נסענו ביחד לביירות, הלכנו למסעדות, כייפנו כמו שאנחנו רגילים", היא מספרת. "פה ושם שמעתי בומים חזקים של מטוסים מעל הבית. הסבירו לי שאלה מטוסים ישראליים. האמת? לא פחדתי". שנים של בומים, מסתבר, עושות את שלהן.
אבל אז הגיעו החיסולים בביירות ובטהרן, ובעלה התקשר בבהילות. "הוא אמר בקול תקיף: תארזי את עצמך ותעופי הביתה", משחזרת סירין. "לא כל כך הבנתי על מה הפאניקה. אבל קרובי משפחה וחברים אמרו לי לקצר את הביקור, לתפוס מטוס ו'תשאירי לנו את הצרות'. מאחר שכרטיס החזרה שלי תוכנן לעוד שבועיים, הלכתי למשרד נסיעות בצידון וביקשתי להקדים את הטיסה. בעל המשרד יעץ לי לנסוע לנמל התעופה ראפיק חרירי ולעלות על הטיסה הראשונה שימצאו לי עליה מקום. אני עדיין לא כל כך הבנתי על מה ההיסטריה, אבל הגעתי לנמל התעופה ונדהמתי לראות אלפי בני אדם במצבי. בינתיים עברו ארבעה ימים, ולא מצאתי טיסה. אני מקווה שבעוד יום או יומיים אעלה על מטוס".
על חיזבאללה קשה לה לדבר. אולי רק ברמיזה. "תביני, אנחנו משפחה שיעית, בני עדתם של חסן נסראללה וחיזבאללה", היא אומרת. "אנחנו גם גרים בצידון, שבה מסתובבים בכירי חיזבאללה. הם קופצים, יורדים לדרום, חוזרים לצידון ומשם לדאחיה הדרומית של ביירות. אנחנו יודעים לזהות אותם לפי המדים, לפי הליווי והמכוניות לבכירי הארגון, וגם לפי הבעות הפנים החמוצות".
באמת? יש להם הבעת פנים ייחודית?
"כן. אף אחד מהם לא זורק חיוך, גם לא לתושבי צידון".
גם כרים (23) מתכנן לעזוב את לבנון. טיסה הוא יודע שכבר לא ישיג, אבל עכשיו הוא ומשפחתו חוסכים כדי להעלות אותו על אחת מיאכטות המילוט מנמל ג'וניה לקפריסין. הוא מחכה לתשובה מהשגרירות לגבי ויזת שנגן שלו, ובינתיים מחלטר כנהג מונית. ממילא אין הרבה עבודה, "אבל זה כדי לחסוך כל לירה לבנונית. וכבר הזהירו אותי שבקפריסין אני צפוי להיתקל בישראלים שברחו, בדיוק כמונו".
ומה תעשה בכזה מקרה?
"אנסה לשמור מרחק, כי אני פוחד מסוכני חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים שעלולים לחסל חשבונות עם לבנוני שידבר עם 'האויב הציוני'. אני דווקא מכיר אתכם מערוצי טלוויזיה זרים, צברתי לא מעט ידע על הכלכלה, על הביטחון, אפילו על האופי הישראלי. אני מבין שעכשיו אתם, בדיוק כמונו, חיים בפחד, אבל הצעירים ממשיכים למלא את בתי הקפה. כמו אצלנו.
"אני מבין שנתניהו הוא בעיה; לא אָהוד, אפילו שנוא על ידי הישראלים. אמנם יש לו בייס פוליטי, אבל קולות התמיכה נחלשים, נכון? אני מאמין שנתניהו לא מתעניין בלבנון האזרחית. רק בחיזבאללה ובאפשרות שאיראן תתקע רגליים אצלנו. תראי, אומר לך משהו יוצא דופן: מכל מדינות העולם הערבי המתון, אזרחי לבנון הכי דומים לישראלים".
במה אנחנו דומים?
"יש לנו אותה דרך חיים, אותם תחביבים, אתם ואנחנו חברה פתוחה, עם תקשורת לוחמנית ובעלי דעות שישמיעו אותן באומץ, למרות שלא ימצאו חן בעיני השמרנים, אצלכם, ואצלנו חיזבאללה. אצלנו במיוחד צריך להיות בעל אומץ לב כדי להביע דעה נגד חיזבאללה. מי שעושה את זה, חוטף".
ד"ר ז"ק נריה, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ובעצמו יליד לבנון, מכיר היטב את הדור החדש של הלבנונים וקצת קונה פחות את מה שחלקם אומרים כאן. "הם כל הזמן מתלוננים ומציגים עצמם כמסכנים - והמסיבות הלבנוניות נמשכות. מתלוננים וחוגגים, והחיים הטובים של הלבנונים נמשכים. מה שמעניין את הדור הצעיר, המשכיל, זה להשתזף בשמש, ליהנות מהחיים, לאכול טוב. הבעיה היא שלא כולם יכולים במצב הנוכחי, כי יש משבר כלכלי ובעיקר, כי נמצאים תחת האיום הישיר של חיזבאללה. אבל כל זה לא גורם להם לחוש אהבה כלפי ישראל".
זה לא?
"הצעירים, כמו הוריהם, לא אוהבים אותנו. הם חושבים שאנחנו חלק מהבעיות שלהם. אבל לא יפליא אותי שיפנו לישראל, כמו בעבר, מתוך החשבון הפשוט שאנחנו נעשה עבורם את העבודה. והאמת היא עגומה למדי: הצעירים הלבנונים, כמו הוריהם, מפולגים בתוכם, לא מצליחים לשמור על חזית אחידה. אין כאן התארגנות של צעירים שמאסו בפוליטיקה המסורתית ובפוליטיקאים המושחתים ומתכוונים להקים משהו חדש".
ומה לגבי נסראללה?
"בתוך תוכם, הצעירים הללו היו רוצים שיהיה פיצוץ גדול בינינו לבין חיזבאללה, שישראל היא שתיתן מכת מחץ לחיזבאללה. זה החלום שעובר מדור לדור בלבנון. שיעשו את העבודה עבורך, ואתה תיהנה מהחיים על חשבון כל מי שמתגייס לסייע".
עכשיו חנא עולה על הקו. הוא בוגר פקולטה לעסקים ועובד בחברה זרה שיש לה סניף בביירות. הוא לא מעט בחו"ל, ועבודתו מזמנת לו מפגשים לא מעטים עם ישראלים, גם לאחרונה. "בהחלט מצאתי שפה משותפת עם ישראלים שלא היססו למתוח ביקורת על הממשלה בירושלים, וסיפרו על השתתפות בהפגנות (נגד ההפיכה המשפטית – ס"פ)", הוא אומר.
ועל המלחמה, דיברתם?
"הם סיפרו על יותר מ-1,200 הרוגים בידי חמאס ב-7 באוקטובר. מיד קמתי ואמרתי: אבל אתם הרגתם נשים וילדים פלסטינים בעזה, לפחות פי עשרה. הרבה יותר. לא מצאנו שפה משותפת בעניין ההרוגים. אני זוכר שאחד הישראלים הטיח באוזניי, 'חמאס התחילו'. אמרתי לו 'ואתם, עם כל המודיעין המפואר שלכם, לא הצלחתם לעלות על חמאס לפני המתקפה? אז שילמתם ביוקר ועכשיו אתם מחזירים להם באבי אבות אבותיהם'".
מה אתה חושב על חיזבאללה?
"אני שונא את חיזבאללה שהשתלט על הפרלמנט ומנהל את החיים בלבנון לפי גחמותיו. מה שנותר לנו האזרחים, זה לשמור מהם מרחק. לא לתת להם דריסת רגל בהתנדבות מצידנו. מפריע לי מאוד שרשימות הנכנסים ללבנון דרך שדה התעופה או נמלי הים נשלחות קודם כל לאישור חיזבאללה. מפריע לי שהם נכנסים ולוקחים מוצרי מזון מהחנויות בלי לשלם. מפריע לי שבאזור הדאחיה הדרומית של ביירות, המעוז של חיזבאללה, חיים גם אזרחים שנאלצים לנהל את חייהם לפי התכתיבים של נסראללה וחבורתו".
6 צפייה בגלריה
צעיר במדי פלסטין, בדרום ביירות. “ועכשיו אתם מחזירים להם באבי אבות אבותיהם" | צילום: AFP
ועל ישראל?
"יש לי הערצה וקנאה גדולה לטכנולוגיה המתקדמת אצלכם. אבל אני רואה שחברות ההייטק שלכם נסגרות או עוברות לחו"ל. אני גם עוקב, דרך הרשתות, אחרי ההתכתבויות של ישראלים נגד ישראלים. האמת שזה מזכיר לי את מה שקורה אצלנו, אבל אצלכם זה חזק יותר, רק בלי פצועים והרוגים.
"יש אצלנו בלבנון פערים גדולים בין המעמדות, ואני יודע שגם בישראל יש עשירים, מיליארדרים ומיליונרים. אני מבין שראש הממשלה נתניהו הוא אחד מהם. אני הייתי רוצה לראות קשרים בין בני המעמד הבינוני בשתי המדינות. מתי? לא יודע, אפשרי? בוודאי. רק נסלק את כל הרשעים, הצבועים והחזירים".
