בשעות הערב המוקדמות של יום שלישי שעבר התאספו מאות אנשים במרכז הקהילתי "מבצע משה" שבשכונת הנרקיס בבית-שמש, המאוכלסת רובה ככולה ביוצאי אתיופיה, וציינו את פטירתה של אישה מבוגרת, תושבת המקום. הכיתוב באמהרית על שלטים רבים מלמד על מצבם של רבים מהנוכחים, המהלכים עדיין על החבל הדק המתאמץ לקשר בין ישראליות לזרות, בין הכמיהה למקום למשימת ההסתגלות הלא-תמיד פשוטה אליו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
קינת הנשים וקול התפילה של המתפללים נהדף בקירות האולם המרכזי והעגול, ומהם התגלגל החוצה ועלה במדרגות המפותלות המובילות אל רחוב הרקפת. שם, על אבני שפה נמוכות בקרבת תחנת אוטובוס מיותמת, ישבו מספר גברים מבוגרים והמתינו, לא ברור למה. אולי למשב רוח שיישא הרחק את תחושת המחנק מהלחות המהבילה. קומתם של חלקם שפופה מעול השנים, ברכיהם מופנות כלפי מעלה. כמוהם, גם מקל ההליכה שלהם זכה למנוחה נדירה. חלקם חבשו כובע קסקט, ראשם של אחרים כוסה בכיפה סרוגה. לא הרחק מהם התגודדו נשים בלבוש מסורתי ושוחחו ביניהן על מה שיש לשוחח בימים אלה.
על אף העצב הגדול והבלתי נמנע נוכח לכתו של אדם שרגע אחד היה כאן ורגע לאחר מכן איננו, מי שרצה בכך יכול היה להתנחם בהבנה שזו דרכו של הטבע, גם אם היא מצערת לעיתים – בני אדם מכלים את ימיהם, וכל שאפשר הוא לשאוף שהסוף יתאחר כמה שיותר. קשים הרבה יותר הם סופים נמהרים, המאיצים את בואם. אכזריים מכולם הם הסופים שאולי אין להם סוף, שאולי הם לא סוף בכלל, מעין לולאת זמן שבורה שהאדם אינו יודע היכן הוא נמצא בתוכה, אם בסוף או עדיין בהתחלה, וכל שנותר לו הוא לתור חסר אונים בחיפוש אחר הוכחות למקום הימצאו. מהלולאה השבורה הזאת נפלטים לא רק האדם אלא גם כל סביבתו הקרובה, הנשאבת אל חוסר האונים. חלוקה מסורתית לזמנים מאבדת משמעות. העתיד אינו ידוע, העבר מכאיב, ומההווה ניטלת משמעותו ונחמתו היחידה - הוודאות.
טפסאי ובנצ'י קסאו הגיעו אל המרכז הקהילתי "מבצע משה" בסביבות השעה 19:00, כחצי שעה לפני הזמן שנכתב במודעה שפירסמה על דבר הגעתם. לגופם חולצה לבנה שעליה נכתב בעברית "היימנוט מחכים לך בבית". הם עדיין מתקשים לתקשר בשפה, אך הבחירה בה מגלמת את הרצון לשבור את חומות הקהילה ולהנכיח את הילדה שלהם בסדר היום הכללי. זו אינה "ילדה אתיופית", זו ילדה ישראלית. פרצופה המחייך של היימנוט בת התשע הודפס במרכזה. הוא אינו נותן מנוח. לפני קרוב לחצי שנה! נעלמה, ומאז אין קצה חוט או מידע בעל ערך על מקום הימצאה. מעשייה אמריקאית מעוברתת.
בשעות אחר הצהריים של 25 בפברואר חזרה היימנוט מטיול שנתי. היא נראתה לאחרונה ב-19:03 במצלמה המתעדת את אחת הכניסות לצה"ל 9 בצפת, קומפלקס בן שלושה מבנים המשמש בחלקו גם כמרכז קליטה, אוחזת בידה עלונים באמהרית לקראת הבחירות המקומיות. היא נתבקשה לחלקם על ידי הרב בבית הכנסת שבו מתפללים חלק מהעולים. תיעוד ליציאתה מהבניין אינו קיים. במדינה ששואלת שאלות אבל לא מוצאת תשובות כבר למעלה מעשרה חודשים, זו אחת התעלומות הגדולות ביותר.
לא כל הבניין מרושת במצלמות, והאיכות של חלקן לא מספיק טובה. בנוסף, רב-השימושיות של המקום מקשה על ניטור היוצאים והבאים שמהלכים בתוכו ובקרבתו בטבעיות. בסביבות השעה 22:00, אחרי שבנצ'י חיפשה את היימנוט אצל כל השכנים שאצלם עשויה הייתה להימצא, היא דיווחה למשטרה. זו שלחה כוחות והגיעה למסקנה שמדובר בהיעלמות. מאז ערב 25 בפברואר, ספקטרום הידיעה בכל הקשור לגורלה של היימנוט נע בין עדות קלושה של אחת מחברותיה על אדם בעל מראה חרדי שנשא אותה על כתפיו, לחזיונות של מתקשרות וקוראות בקפה. המשטרה אובדת עצות. היו מי שאמרו לאחרונה כי השב"כ נרתם למשימה, אך להבנתה של המשפחה וקרוביה, גם זה אינו נכון. 24 שעות לפני הגעתם של ההורים לבית-שמש התקיים יום חיפושים מרוכז בעיר, שבה מתגוררת המשפחה מאז עלתה לישראל בדצמבר 2020 במסגרת חלקו הראשון של מבצע "צור ישראל", 14 שנה אחרי שהוריה של בנצ'י הגיעו ארצה. היימנוט, "אמונה" באמהרית, היא השלישית מבין שישה ילדים. הקטן שבהם, ליאור, נולד כאן. בצל ההבנה שהסיכוי שהגאולה תגיע מחיפוש שכזה הוא קלוש, מטרתו הייתה בעיקר תקשורתית. יותר מאשר למצוא, ביקשו המחפשים דווקא להימצא - שיבחינו בהם, ולא שהם יבחינו במשהו.
לבית-שמש הגיעו טפסאי ובנצ'י לכבוד ערב ההתרמה השני שהופק למען בתם. הראשון התקיים באשדוד; נוסף יתקיים בעוד כשבועיים ביפו. בין המשתתפים ראשי קהילה ושלושה רבנים, ונכללו בו הרצאות קצרות על כוחן של נתינה ואחדות, וסשן שאלות ותשובות עם ההורים. אחת המארגנות ומנחת הטקס היא יננש טדסה מזכרון יעקב, יועצת ארגונית ומרצה לפסיכולוגיה חברתית, אשר מגדירה את עצמה כ"מתנדבת מטעם המצפון של עצמי, שנמצאת כאן לא כי היא יוצאת אתיופיה, אלא כי היא בן אדם". מטרת הערבים הללו משולשת - הראשונה, המיידית, היא לאסוף כסף אשר יאפשר את הגדלת הפרס המוצע למי שיספק מידע שיוביל למציאתה של היימנוט. כעת, אחרי קמפיין גיוס המונים ותמיכה של הסוכנות היהודית, הוא עומד על כ-350 אלף שקלים. מאחורי שולחן מתקפל בצבע לבן שהוצב בכניסה ישבו שני אנשים ואספו כסף ממי שפחות מורגלים בתמיכה באמצעות קמפיינים אינטרנטיים, מאות רבות של אנשים שרובם ככולם לא ידעו על קיומה של היימנוט עד שנעלמה. אין מחיר נקוב לכרטיס הכניסה, וכל אחד מתמחר את השתתפותו כפי שליבו וידו משיגים. 200 שקלים או 20 מבטאים את אותה תמיכה.
המטרה השנייה, העקיפה, היא להציף את הסיפור ולהבטיח שלא יירד מסדר היום – משימה קשה עד בלתי אפשרית במדינה שהאקטואליה שלה היא מצעד פזמונים אכזרי שמתחלף תדיר, וגם מה שנדמה בזמן אמת אירוע משנה מציאות, דוגמת מותם של 12 הילדים במג'דל שמס, מפנה במהרה את מקומו לצרה אחרת. המזעזע של האתמול הוא הנשכח של המחר. החיים על קרקע לא יציבה העבירו את הישראליות תהליך אבולוציוני שעודד אותה לשכוח ולעבור הלאה, או לכל הפחות לייצר מנגנון הדחקה הישרדותי שמרחיק את האדם מצרותיו של האחר, במטרה לשמור על תחושת הביטחון שלו.
"אתה כבר לא יכול לספוג יותר", אומרת רוני פנטנש מלכאי, עורכת דין ומחברת הספר "עוצמה שחורה – יהודי אתיופיה במסע לשוויון", אשר מלווה את המשפחה בחודשים האחרונים, "אתה נאטם למשמע דברים כאלה כי ככה אתה מגן על הילדים שלך. אתה חייב לשמור על עצמך שהנפש שלך לא תיפגע, כי אחרת הילדים שלך ייפגעו, אז אנחנו לוקחים צעד אחורה מכל האסונות האלה. 'אין לי מקום כבר'. זה גם קשור לעובדה שבמדינה כמו שלנו, רווית חדשות, כשמה שהיה נכון ללפני חצי שעה כבר לא נכון עכשיו, סיפור לא יכול להחזיק חצי שנה. אנחנו לא שווייץ, שמתעסקת באנרגיה ירוקה ביום-יום".
המטרה השלישית היא חיזוק המשפחה והעברת המסר כי אינה לבד. לצד הרצון לערב בסיפור גם את הציבור הרחב - הכרח של ממש בנושא שכזה, וייתכן שגם ביטוי לשאיפה כמוסה להתערות - חיבוק מצד קהילה ואנשים מרקע משותף הוא בעל ערך אחר. זה המשחק הכפול של החיים בישראל, המועצם פי כמה בקהילות עולים. מצד אחד, הצורך בהכרת האחר; מצד שני, הצורך בהתחברות עם הדומה. ישנו שלם אחד שמורכב מאינספור חלקים, לעיתים כוחו בשלמותו ולעיתים בפרטים המרכיבים אותו. את ההומוגניות של האירוע בבית-שמש – הוא התנהל באמהרית והבאים למקום היו כולם יוצאי אתיופיה – אפשר לפרש כעדות לסקטוריאליות מעציבה ולכך שהטרגדיה היא פנים-קהילתית, ולהסיק ממנה על אטימותו של הציבור הרחב. ואולי, כפי שניסה לעשות טפסאי עצמו, ניתן לפרש את המכנה המשותף לא כהוכחה לשוני, אלא באופן המילולי ביותר – כשותפות.
עוד לפני שהודה לבאים על תפילותיהם, תרומתם והקדשת זמנם, הודה להם טפסאי על הבנתם אותו. "היום אני עומד פה בפניכם ועצם זה שאני מדבר בשפה שאתם מבינים, אני מרגיש כמה זה מקל עליי", אמר להם, "אני מבין שעד היום לא היה לי פה, תמיד תירגמו". כל מפגש עם שוטר, עובדת סוציאלית או פסיכולוג, כל ביקור בכנסת או השתתפות בפאנל - הצריכו תיווך. אב שאינו יודע מה עלה בגורלה של בתו רוצה לצעוק, ולא יכול. אפילו רגשות קשים כמו כאב, פחד, דאגה ועצב, המבוטאים מטבעם בעצימות גבוהה, נדרשו לעבור דרך פילטר מעדן. "אין לי מילים לתאר את ההתגייסות של כל הציבור, והקהילה בפרט. מתקשרים, שואלים, מחזקים, וכולם מתפללים ערב-ערב שהיא תשוב. אני אומר לכולם – אל תשכחו אותה!"
מאוחר יותר, בהיעדר הידיים המחבקות של הנוכחים, כשהוא לבד בביתו במרכז הקליטה, אמר טפסאי כי הוא מרגיש שהסיפור של היימנוט לא הגיע לכלל האוכלוסייה בישראל. "אני יודע שהיו כתבות פה ושם, אבל יש אנשים שאפילו לא יודעים שילדה בת תשע נעלמה. הייתי בדיון בכנסת, ורוב הנוכחים היו קשורים לקהילה. מפה אפשר להסיק שמי שבאמת עוסק בזה והסיפור הזה מעניין אותו זו הקהילה האתיופית, לצערי הרב. בסופו של דבר, היא הילדה של כולנו. הייתי מצפה שהרבה חברי כנסת יתבטאו בנושא. לפני כחודש הייתה איזו תקווה שיש קצה חוט, אבל אנחנו מרגישים את ההפך. ולמרות הכל – אני חי עם תקווה. כל עוד לא קברנו אותה, אנחנו לא מאבדים תקווה".
רוני פנטנש מלכאי, עורכת דין המלווה את המשפחה: "אני שומעת את הקולות שזה בגלל שהיא ילדה יוצאת אתיופיה ובגלל צבע העור שלה, אבל אני פחות מסכימה עם זה. מה שכן מוזר בכל הסיפור הוא שרק יומיים אחרי שזה קרה נחשפתי לזה לראשונה, במקומון בצפת. ילדה בת תשע נעלמה ואף אחד לא מדבר על זה, חוץ ממקומון בצפת? זה לא הגיוני"
"יש לי הרבה ביקורת על הוועדה לביטחון לאומי", מוסיפה מלכאי, "לא התקיים שם דיון על היימנוט. התקיימו כבר שניים או שלושה דיונים בוועדת הקליטה. למה ילדה ישראלית צריכה שיעשו דיונים עליה בוועדת הקליטה, ולא בוועדה לביטחון לאומי?! הוועדה לביטחון לאומי אמונה על נושאים כאלה, על ביטחון אזרחי ישראל. שלא נפחד לשלוח את הילדים שלנו לרחוב שמא הם ייעלמו. בוועדות קליטה תמיד מדברים על גיור ומה עושים במרכזי קליטה, אבל מה זה רלוונטי לכך שילדה בת תשע נעלמה? ילדה ישראלית נעלמה, לא 'ילדה אתיופית' נעלמה. היא לא נעלמה באתיופיה! ברגע שיתחילו להתייחס לזה כאל ילדה ישראלית שנעלמה, יתחילו לדון במקרה בוועדות".
בוועדה לביטחון לאומי בראשות ח"כ צביקה פוגל, התקיים בתחילת אפריל דיון חסוי בהשתתפות ח"כ צגה מלקו מהליכוד, בנושא "פעולות חקירה במקרים של היעדרות ממושכת של בני נוער וילדים".
"כל יום אני מתפלל שהיא תבוא, אבל כבר חצי שנה היא לא באה", אמר טפסאי לבאים לערב ההתרמה, ומסביב נשמעו קולות אנחה, מנוד הראש של רבים הסגיר את הנפש המטולטלת. מי שלא שלף מטפחת מכיס חולצתו כדי לנגב את הדמעות, צימצם את עיניו והשתמש באצבעותיו. "אני לא יכול לתאר לכם איזה חיים אלה מאז שהיא נעלמה", המשיך, "אנחנו חיים באי-ודאות. כל יום האחים שלה שואלים, 'אבא ואמא, מתי היא באה?' הם לא מפסיקים לשאול, ולנו אין תשובה". אלו הרגעים הקשים ביותר גם עבור בנצ'י. "אנחנו לא יכולים לבכות, לא יכולים להראות להם חולשה. כשאנחנו כבר עומדים להישבר, אז הילדים אומרים לנו, 'היימנוט תבוא' ומעודדים אותנו", אמרה ממרכז הקליטה, "זו התחושה הכי קשה בעולם, שלא הגענו אליה", סיכם האב, "שלא היינו שם בשבילה". טפסאי עצמו לא היה בארץ בזמן היעלמותה של היימנוט. הוא טס לאתיופיה כדי לסעוד את אמו, שנותרה שם.
5 צפייה בגלריה
“זו התחושה הכי קשה, שלא הגענו אליה”, אומר האב. במרכז: בנצ’י קסאו, אמה של היימנוט | צילום: עמית שאבי
אף יום הוא לא יום טוב לאירוע טרגי כזה, המערב את הפחדים הקמאיים של כל הורה. החרדה הגדולה ביותר לשלומם של הילדים פוגשת תהומות שעד אז הנפש, במאמצה לעטוף את עצמה בשכבות הגנה, סירבה להתעמת איתם אפילו כאפשרות. אבל אם יש ימים רעים במיוחד, אלו הימים הללו. אף מקום הוא לא המקום הנכון להיעלם בו, בטח לא ישראל הנוכחית. בלב חבל ארץ בשלבי נטישה, בצל ספק קיומי קולקטיבי, ארבעה חודשים וחצי לאחר האירוע הטראומטי בתולדות המדינה שהגביה את רף הטרגדיה לגבהים חדשים. בתוך הצער הכולל של ישראל שהפכה לסיטונאית של אסונות, חיי המדף של אירוע יחידני, ואף יהיה המזעזע ביותר, הם קצרים מתמיד.
האם ישראל מזועזעת מסיפורה של היימנוט? בהחלט. זעזוע הוא לא רגש השוואתי, ופסגת הזעזוע, בהנחה שזו נכבשה ב-7 באוקטובר, לא הופכת את כל יתר האסונות לאידיליה. ועם זאת, ייתכן בהחלט שבכל תקופה אחרת, הסיפור של היימנוט היה מטלטל יותר. בכל זאת, ועל אף האקראיות המזעזעת של המקרה – מדוע דווקא היא? ואם סתם כך היא, מה יכול להבטיח את שלומם של אחרים? הטרגדיה של היימנוט חסרה את האלמנט המצמית ביותר שהתבלט במלחמה הנוכחית, האיום המיידי והמוחשי עלינו משום שאנחנו ישראלים. החטיפה של היימנוט היא אירוע אוניברסלי, שיכול היה להתרחש בכל מקום, ואכן לרוב מתרחש הרחק מכאן. כל מה שמזעזע במקרה הזה – ילדה קטנה, חסרת אונים, שנעלמת – הוא באופן מעוות גם מרגיע. כמעט שאין מקרים כאלה, לכן קשה לזהות את האיום ולפחד מהפנייתו כלפי יקירך, וזאת בניגוד להמוניות ולהימשכות של אירועי אותה שבת שחורה ולתחושת הסכנה הנשקפת לרבים.
סיפור כמו היעלמותה של היימנוט קשה לטיפול תקשורתי רציף – כיצד מסקרים משהו בלי סוף, ושאולי לא יהיה לו סוף, ושכל מה שמעציב בו הוא שלא קורה דבר חדש המאפשר את המשך סיקורו – וגם קשה למעקב רציף. האם אפשר לספור כמה ימים עברו מאז נראתה לאחרונה? בהחלט; אבל במקום שממשיך למנות בקנאות את הימים מתחילת המלחמה ההולכת ומתארכת, אין פנאי לתארך טרגדיות נוספות ולהיעצב מכך שהן נמשכות ונמשכות וסוף טוב אינו בנמצא. בנוסף, ליבת הטרגדיה במקרה של היימנוט – ילדה שנעלמה, כנראה נחטפה, שאין לדעת מה קורה איתה – יוצרה באופן המוני רק ארבעה חודשים קודם לכן בעוטף עזה. אפילו המילה הזאת, "נחטפה", שעד 6 באוקטובר כמעט שלא נעשה בה שימוש, הפכה למדוברת ביותר בישראל. החזרתיות הזאת, בתורה, מקשה על כל סיפור לבלוט בזכות עצמו. היימנוט לא נמצאת בעזה, אצל הרוע האולטימטיבי שיש לו פנים ושם. היא לא נחטפה ממיטתה והובלה על אופנועים בשידור חי.
"אנחנו מדינה שכולה ומוכת אסונות בתקופה האחרונה", אומר הבטאמו יוסף, 39, הממונה על קליטת עולי אתיופיה בסוכנות היהודית ומי שליווה את משפחת קסאו מרגע עלייתה לארץ, "עברו כבר למעלה מחמישה חודשים וקשה מאוד לשמור על משהו בראש סדר היום הציבורי. אנחנו מנסים, בתוך הסוכנות היהודית, לשמר את זה, לשים מודעות בכל עיתון. עכשיו העלינו עוד קמפיין. קשה מאוד לשמור על המודעות של סיפור כזה טרגי במדינה שכולה רצף של אירועים מורכבים. זו המשימה שלנו".
"אני שומעת את הקולות שזה בגלל שהיא ילדה יוצאת אתיופיה ובגלל צבע העור שלה, אבל אני פחות מסכימה עם זה", אומרת מלכאי. "מה שכן מוזר בכל הסיפור הוא שרק יומיים אחרי שזה קרה נחשפתי לזה לראשונה, במקומון בצפת. ילדה בת תשע נעלמה ואף אחד לא מדבר על זה, חוץ ממקומון בצפת? זה לא הגיוני. ואז צייצתי ב-X ושאלתי אם יודעים שילדה בת תשע נעלמה לפני יומיים. פניתי לדובר המשטרה ושאלתי, איך זה יכול להיות שאתם בכלל לא מדברים על זה? כיום, למרבה הצער, קשה לשמר את אותה מידת מעורבות. בשעתו, קבוצה של מילואימניקים אמרה לי בצאתם מעזה שהם ביטלו נופש והם יצטרפו לחיפושים. העובדה שזה קרה בתקופה הכי קשה של מדינת ישראל הובילה לכך שאין כמעט קשב לשום דבר אחר. אני חושבת שזה קשור גם לעובדה שזו משפחה של עולים חדשים, שנמצאת בארץ קצת יותר משלוש שנים. למרות שיש גופים חזקים מאחוריה, כמו הסוכנות ומשרד הקליטה, זה לא נמצא בכותרות. אתה צריך במקרים כאלה איש יחסי ציבור, שיעבוד איתך מהבוקר עד הערב וישאיר את זה בכותרות".
5 צפייה בגלריה
“יומיים אחרי שנעלמה, שאלתי את המשטרה: ‘איך אתם לא מדברים על זה?’”. היימנוט קסאו | צילום: באדיבות המשפחה
"אני לא הייתי מעורב בחיפושים אחר ילדה ממוצא אחר כדי לעשות השוואות", מתייחס יוסף למחשבה – המתבקשת או לא – שמא מוצאה של היימנוט מעצב חוסר עניין ציבורי או יחס מפלה מצד הגורמים האמונים, "יש שיטענו שזה היה מקבל סיקור אחר. בגלל הרקע המשפחתי שממנו היא באה, בגלל שאין להם את הלובי, הם לא ידעו מראש איך לגייס את כל העולם ואחותו. אני, מהמקום שלי, מנסה לדאוג לכך שהיא תקבל את היחס ושיושקעו כל האמצעים".
"בסוף, מי שנושא את הדגל אלו יוצאי אתיופיה", ממשיכה מלכאי, ומתייחסת לפעילות שלה, של יוסף ושל טדסה וחבריה, "זה טבעי, ואני אומרת את זה לקהילה שלי - כל אדם קרוב אל עצמו ולאנשים יש מיליון דברים אחרים על הראש, למה שהם יעשו את מה שאתם צריכים לעשות? התפיסה החברתית הרווחת במדינת ישראל היא שקהילת עולי אתיופיה פסיבית וחלשה, אבל זה כל כך רחוק מהמציאות. אנחנו כל כך לא פסיביים וכל כך לא חלשים, ויעידו המאבקים שלנו. הלכנו ברגל מאות קילומטרים כדי להגשים חלום. קהילות חלשות לא עושות את זה. קהילות חלשות לא שומרות על היהדות שלהן באפריקה. אבא שלי אסיר ציון. הוא סיכן את חייו במחנות בסודן וישב בכלא חצי שנה כדי להעלות יהודים ארצה. כל יום אנחנו נאבקים על המקום שלנו בחברה הישראלית. קהילה חלשה לא פועלת כדי שיזכרו את היימנוט, לא עושה ערבי התרמה או מוציאה משלחות חיפוש, לא נאבקת ב-X ובפייסבוק. זו לא פסיביות, זו עוצמה".
קשה לאבחן במדויק את השבר בלב – מה אורכו ועומקו – אך יש משהו בהיותה של היימנוט בת למשפחת עולים שהופך את הכל לקשה בהרבה לעיכול ולהתמודדות. לא רק עבור משפחתה, שחייה התערערו עוד יותר בתוך סיטואציה מורכבת ממילא, אלא גם עבור כל מי שהיה כאן עד לבואה. היעלמותה של היימנוט תקע טריז במה שאחרת היה סיפור הצלחה גדול של השתלבות בחברה. עם כל הקושי הכרוך בקביעת חיים בארץ חדשה, משפחת קסאו הייתה בדרך הנכונה: היא רכשה בית, נטלה משכנתה, האב למד מקצוע חדש. עד לשעה 19:00 ב-25 בפברואר החיים אולי לא היו קלים, אבל הייתה כל סיבה להאמין שהם ילכו ויהיו טובים יותר. החלום הציוני והכמיהה לארץ ישראל שזורים בנראטיב עולי אתיופיה. חלקם הלכו ברגל מרחקים עצומים, חלקם המתינו שנים להסדרת ענייני גיור. גם אם הארץ הזו אינה נתפסת כמובטחת לכל מי שנולד בה ורואה בה מובן מאליו, לא כך עבורם. והנה דווקא כאן, ברחובות צפת ולא בסמטאות אדיס-אבבה, סמוך להר מירון ולא בצל גבעות אנטוטו הסמוכות לבירת אתיופיה, הייתה היימנוט רגע אחד, ורגע לאחר מכן נעלמה.
"אני כל הזמן אומר שאני רואה את עצמי בהיימנוט", מספר יוסף, "אני בעצמי עליתי בגיל חמש וחצי לארץ, והופניתי גם כן למרכז קליטה. גם אני גדלתי במשפחה מרובת ילדים. היום אני אבא לבנות. זה שם אותי הרבה פעמים מעבר לטייטל של התפקיד, וגורם לי להתחבר הרבה יותר לרצונות של המשפחה". ומהם רצונותיה – יודעים כולם: שיום אחד, מאי שם, בהתגלות פתאומית בדיוק כמו זו שבה נעלמה, תופיע היימנוט, שתיראה במצלמה שרגע קודם לכן – ולא רגע לאחר מכן – לא הבחינה בה. טפסאי ובנצ'י מאמינים. גם אם הם לא שלמים, הם לא לבד.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
