סיפור החורבן הוא סיפור של קנאים. הם תמיד משוכנעים לחלוטין שהם צודקים. צדק מלא. צדק מוחלט. והמנהיג? בוודאי שהוא צודק. הרי איך אפשר להטיל ספק בהחלטותיו. הוא חכם. הוא כריזמטי. והצדק המוחלט הוא גם שנאה מוחלטת. זו לא הייתה שנאת חינם, אמר ד"ר מיכה גודמן בפאנל שבו הופענו יחד שלשום, באירוע לקראת תשעה באב. בוודאי שלא שנאת חינם. הם היו משוכנעים שזאת שנאה מוצדקת לחלוטין. וככל שהם היו צודקים יותר, היריב הפוליטי הופך אט-אט לאויב האמיתי. הוא תפס את מקומו של האויב החיצוני, ואצל המהדרים הוא אפילו מסוכן יותר מהאויב החיצוני. אם רק נמגר אותו, הם היו בטוחים בשני הצדדים, שאר המשימות יהיו הרבה יותר קלות. ואם צריך לשרוף את האסמים שהצד השני שולט בהם – אז נשרוף. הרי אלה אסמי האויב.
אנחנו שם? עדיין לא. אנחנו מתקרבים לשם? בוודאי שכן. כאשר מסוכן ללכת ברחובות מסוימים עם שלטי מחאה נגד הממשלה – אז אנחנו עדיין לא שם. וכאשר מסוכן ללכת ברחובות עם שלטי הזדהות עם החטופים – אז אנחנו מתקרבים לשם. הרי יכול להיות שהאמא של החטופה מהנובה היא בכלל מצביעת ימין. אולי אפילו ימין עמוק. אבל זה לא חשוב. כי מהות הקיום של הקנאים היא ליצור לעצמם אויבים. והשותפים מאתמול עלולים להפוך במהרה לאויבים הכי מסוכנים של היום. הם אמרו משהו שלא מצא חן בעיני מישהו. ותעשיית הקנאות נכנסת מיד לטורים גבוהים. במבט לאחור קצת קשה להבחין בין יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן שמעון ושמעון בר גיורא. אבל יש לנו את היורשים שלהם. הם מתעקשים לחזור בדיוק על אותה הצגה.
בימים ההם טיטוס הקיף את ירושלים מכל עבריה. בימים הללו איראן מנסה להקיף אותנו בטבעת חנק מכל עברינו. אין צורך להמתין. בעצם הימים הללו שלוחות ציר הרשע האיראני משגרות בליסטראות פעמים רבות מדי יום. הקרב ניטש. הקרב הגדול ביותר עלול להתחיל בכל רגע. וייתכן שכאשר הדברים הללו מתפרסמים העימות הגדול כבר החל. אבל מי שישמע את הקנאים יתקשה להאמין ש-115 חטופים עדיין בשבי. והוא יתקשה להאמין שחוליגנים מתנפלים עם אלות על אמהות של חטופים. והוא יתקשה להאמין שאנשי אקדמיה שיגרו לגורמים בינלאומיים כתב פלסתר שמאשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה. והוא יתקשה להאמין שלא רק אזובי הקיר משתתפים בריקוד השנאה. גם ראשי מערכת הביטחון לשעבר פונים לקונגרס האמריקאי כדי שיחרים את ראש המדינה. אם זה לא בן שמעון נגד בר גיורא, אז לא ברור מה כן.
היה אפשר לקוות שהיריבות הקשה היא בין השלטון לבין מתנגדיו. ולא שזה מחזק את ישראל. זה פוגע. זה שוחק. זה הורס. הרי לא מדובר בסיעור מוחות שבו מושמעות דעות שונות כדי להגיע למסקנות נכונות
היה אפשר לקוות שהיריבות הקשה היא בין השלטון לבין מתנגדיו. ולא שזה מחזק את ישראל. זה פוגע. זה שוחק. זה הורס. הרי לא מדובר בסיעור מוחות שבו מושמעות דעות שונות כדי להגיע למסקנות נכונות. מדובר בהתנגחויות אוויליות שרק מחלישות. אבל, כמו בימי הרעים ההם, היריב הוא לא רק יריב. הוא אויב. וגרוע מהאויב.
דא עקא, שהיריבות הקשה היא בתוככי השלטון. מה שקרה אתמול הוא בהחלט עליית דרגה. אספסיאנוס מטהרן וטיטוס מביירות חוככים ידיים בהנאה. מלאכתם של רשעים נעשית בידי תגרנים. אנחנו יודעים על היריבות בצמרת, בין ראשי מערכת הביטחון, והשר בראשם, לבין ראש הממשלה. והלוואי שזו הייתה יריבות לשם שמיים. אלא שאתמול, ערב תשעה באב, יואב גלנט כינה את דיבורי "הניצחון המוחלט" של נתניהו כ"קשקושים". ייתכן שהוא צודק. אבל עכשיו? ונתניהו ענה לו שהוא "מאמץ את הנרטיב האנטי-ישראלי". הנה, זה הגיע מהר יותר ממה שחשבנו. עכשיו גם שר הביטחון מתקרב לדרגת אויב. תמשיכו, תמשיכו, אומרים לעצמם אספסיאנוס וטיטוס. ההיסטוריונים מביטים במתרחש מול עיניהם, מורטים שערות, ואומרים: השתגעתם? כבר היינו בסרט הזה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיזה חשוב מי צודק ביריבות הזאת? בוודאי שחשוב. אבל לנוכח האיום החיצוני זה תפל. משום שיש רגעים בהיסטוריה שבהם אנחנו חייבים לא רק מצג של אחדות, אלא אחדות. והקנאים בתוכנו עושים כל מאמץ כדי להחליש. הם לא למדו שום דבר ולא שכחו שום דבר. נרצה או לא נרצה, גלנט ונתניהו נושאים עכשיו בנטל. במצבים כאלה מי שמאשים את מערכת הביטחון, ומי שמאשים את ישראל בפשעים, ומי שדורש להחרים את נתניהו בקונגרס, ומי שמפעיל שופרות לצורך הפצת שנאה ומי שמגדף את עינב צנגאוקר – שייך לשורפי האסמים. הם כבר גרמו לחורבן, בעיקר בגלל שהם היו משוכנעים מעל ומעבר לכל ספק שהם צודקים. גם היום הם משוכנעים שהם צודקים. צדק מוחלט. והם עלולים לגרום לחורבן נוסף.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.08.24
