כבר עשרה חודשים שלהרבה מאוד משפחות במדינת ישראל חרב הבית. תחושת ההרס, האובדן והגעגועים קשים מנשוא, ולא ברור מתי זה ייגמר ואיך ממשיכים מכאן הלאה. זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנחנו חווים חורבן. ט' באב היום שבו חרבו שני הבתים שהקמנו בארץ הזו הוא הזדמנות ללמוד איך לא להתייאש מבניין הבית השלישי.
אנחנו חיים היום בתוך אחד מפרקי ההיסטוריה המשמעותיים בתקומת ישראל, בעל כורחנו אנחנו "זוכים" להיות אלו שבמעשיהם, בגבורתם באמונתם וגם בכאבם כותבים פרק נוסף בספר של דברי הימים של עמנו. אם קוראים כל פרק בנפרד, נראה שהספר הזה יכול לשבת על מדפי הטרגדיה. רדיפות, מריבות, מלחמות, גלות, קהילות שלמות שעולות על המוקד, נרצחות, מגורשות, נודדות ממקום למקום, מבוזות ומושמדות. גם בפרקים היותר מוצלחים הסוף הוא לא סוף טוב, איכשהו תמיד הצלחנו להרוס במו ידינו את מה שבנינו יחד, תמיד היו אויבים והם תמיד חיכו להזדמנות שנתחיל לריב בינינו כדי לפלוש פנימה ולהרוס מבחוץ את מה שאנחנו כבר הרסנו מבפנים.
אבל אם קוראים את הספר הזה כיחידה אחת מתגלה סיפור אחר. זה סיפור על עם שיצא ממצרים וצעד במדבר 40 שנה כדי להקים בית. הבית הראשון חרב, ויצאנו לגלות של 70 שנה, ניזונים מהבטחת הנביאים שיבוא יום ונשוב הביתה. הצלחנו לעמוד בכל התלאות ושבנו הביתה. שוב בנינו בית וגם הוא חרב, שוב יצאנו לגלות, הפעם להרבה מאוד שנים קשות שבהן לא איבדנו את התקווה וידענו בוודאות שיבוא יום ונשוב הביתה, וזה נתן לנו את הכוח לשרוד את כל הזוועות. כנגד כל הסיכויים חזרנו הביתה, בפעם השלישית אנחנו בונים בית. כמו שהובטח לנו שנחזור כך גם הובטח שהפעם הבית הזה לא ייהרס.
יבוא יום וט' באב יהפוך ליום טוב
הנביאים שניבאו את החורבן והגלות, ניבאו גם שיבוא יום וט' באב יהפוך ליום טוב. למי שחווה את חורבן ירושלים על בשרו זה לא נשמע הגיוני, אבל בחלוף השנים ירושלים מוכיחה לנו שזה לא רק אפשרי, זה גם קורה. העיר הזו, שהולכת ונבנית, מעולם לא הגיעה לממדים שלה כיום. זה אמנם לקח הרבה מאוד זמן, אבל אנחנו, שרואים איך ירושלים צומחת מתוך החורבן, יודעים שלאחר הפורענות יש נחמה.
ט' באב מלמד אותנו שאבל על חורבן לאומי הוא לא אבל רגיל, זהו אבל של תקווה, שהמשמעות העמוקה שלו היא שלצד הכאב על מה שהיה ואיננו עוד, מפעמת חוסר המוכנות להשלים עם החורבן. לכן קוראים לחודש הזה מנחם אב - מתוך ההריסות צומחת הכמיהה לבניין חדש, זו התקווה בת שנות האלפיים.
תמר אסרףפרקי החורבן יצרו את התפילות והחלומות, שהובילו לבית הלאומי שבו אנחנו חיים היום, עם כל הקשיים ומחיר המלחמה שאין לה סוף. יש לנו אחריות להמשך קיומו של הבית הזה. את הפרק שלנו אנחנו צריכים לכתוב מתוך אותה תקווה קדומה שאחרי הפורענות הקשה הזו תצמח נחמה. הנחמה לא תשיב את מה ואת מי שאיבדנו, אבל היא תביא איתה יום שבו נזכה לראות איך הפרק שלנו מצטרף לסיפור הגדול שיש לו סוף טוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.08.24
