בסוף השבוע האחרון שלהם יחד, לפני שיצא למילואים, רפאל קאודרס ואשתו יהודית קפצו לצימר, לחגוג יום נישואים. היה להם הרבה מה לחגוג: ארבעה ילדים מקסימים, בית בצור הדסה, אהבה גדולה. קאודרס בן ה-39, רכז מסורת ורוח בגדוד 5030, לא היה חייב לצאת למילואים, אבל רצה לתרום. כשחזרו מסוף השבוע בצימר קאודרס יצא לכיוון הכפר הדרוזי חורפיש, שם הוא וחבריו המילואימניקים בגדוד החי"ר עסקו בהקמת המחנה, באזור מגרש כדורגל. בגדוד היו שתהו מה פתאום להקים מחנה בשטח כה חשוף, בקרבת הגבול. "כל דקה כאן מסכנת את חייהם של עשרות חיילים", ניסו לומר לפיקוד. אבל המיקום לא הוזז.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בשעות אחר הצהריים של יום רביעי, 5 ביוני, ניסה חיזבאללה שיטת תקיפה חדשה. הוא שיגר שני כטב"מים מתאבדים לאזור חורפיש. לא ברור אם היה מידע מוקדם לגבי החיילים במגרש הכדורגל או שמפעילי הכטב"מים של חיזבאללה פשוט חיפשו מטרות ומצאו אותם. כך או כך, הכטב"מים לא זוהו ולא הייתה אזעקה. ואז כטב"ם אחד צלל אל עבר מגרש הכדורגל והתפוצץ; הכטב"ם השני המשיך לשוטט באוויר עוד כמה דקות אחריו, והמתין שחברי הנפגעים וכוחות מד"א יגיעו לטפל בקורבנות הפיצוץ הראשון, ואז צלל גם הוא והתפוצץ עליהם. סמ"ר (מיל') קאודרס ז"ל נהרג. 12 נפצעו, בהם חיילת שנפצעה קשה. "הרגשנו שם כמו ברווזים במטווח", אמר מילואימניק מהגדוד ששרד את המתקפה. הכטב"מים שוב גבו מחיר דמים.
צה”ל הודיע בעקבות הביקורת כי מבוצעים תחקיר מעמיק והפקת לקחים, אבל כל זה הטריף את חזקי בצלאל, הגיס של קאודרס ז"ל. מאז האסון הוא החל ללמוד את עולם הכטב"מים ולנסות להבין למה ישראל לא ממש מצליחה להתמודד איתם. "מרגיז אותי שמכונה שעולה איזה 2,000 דולר עושה לנו יותר צרות מכל הנשקים היקרים, ועדיין ממשיכים בהצטיידות באף-35 וחיל האוויר לא מוכן לשמוע", הוא אומר השבוע. "בצבא לא מסוגלים להתייחס לפתרון זול. אם זה לא יוקרתי, אז לא מתייחסים אליו. במקום זה מעדיפים לפתח נשק יקר ומסובך. זו בעיה באופי שלנו: דרגים בכירים שהתרגלו למשהו, לא מוכנים לקחת פתרונות לא יוקרתיים. הרי אם יבואו מאה כטב"מים ביחד, שום מטוס אף-35 לא יוכל להתמודד איתם. אין בנו כעס, אנחנו רק רוצים שילמדו. שיסיקו מסקנות. שיבינו שהמציאות השתנתה. כל מה שהיה צריך זה להבין את הכלי, ויש פתרונות. ועובדה שעד היום אין תחקיר על המקרה שלנו".
על פי ההערכות, מ-7 באוקטובר חיזבאללה לבדו שיגר לשטח ישראל כ-2,000 כטב"מים. גם איראן, החות'ים, והמליציות השיעיות בסוריה ובעיראק מנסים לשלוח כטב"מים. אין נתונים רשמיים כמה מהם פגעו, אבל לפחות שמונה ישראלים נהרגו במתקפות כטב"מים ועשרות רבות נפצעו. את הנזק לרכוש עדיין לא ניתן להעריך, ובוודאי שלא ניתן לקבוע תג מחיר לכל הפעמים שבהם כטב"מים הריצו אזרחים למקלטים ושיבשו את מהלך החיים.
ההרוג אחרון היה מיכאיל סמארה ז"ל מכפר יאסיף, שנהרג במתקפת כטב"מים של חיזבאללה באזור נהריה. במתקפה הזו היו גם 19 פצועים, בהם שישה חיילים. לפניו, כטב"מים גבו בין השאר גם את חייהם של יבגני פרדר ז"ל, שנהרג מכטב"ם ששלחו החות'ים וחדר לדירתו בתל-אביב; רס"ן דור זימל ז"ל, שנהרג מפגיעת כטב"ם בבניין בערב אל-עראמשה, שבו שהתה מחלקתו; רס"ב (מיל') יחזקאל עזריה ז"ל, שנהרג מפגיעה ליד מושב מרגליות; רס"ר (מיל') דן קמחג'י ורס"ר (מיל') נחמן נתן הרץ, שנהרגו מפגיעה ליד מטולה; ורס"ר (מיל') ולרי צ'פונוב, שנהרג מפגיעה בכברי.
וכך, בעוד מערכות כיפת ברזל, קלע דוד וטילי החץ מעניקות מעטפת הגנה טובה מאוד – אם כי לא הרמטית – לשמי מדינת ישראל, דווקא כלי קטן, איטי, לרוב לא מתוחכם, הפך לאיום מרכזי, בעיקר בצפון. הרמזים שהכטב"מים הופכים לנשק שחייבים למצוא לו פתרונות היו פה הרבה לפני 7 באוקטובר. למה זה לא קרה? כרגיל, תלוי את מי שואלים. בשורה התחתונה, עכשיו מערכת הביטחון, תחת אש, מתרוצצת למצוא פלסטר לפצע הזה, לפני שטפטוף הכטב"מים ייהפך למבול.
קצת סדר במושגים. כטב"ם (ראשי התיבות של כלי טיס בלתי מאויש) הוא פשוט השם הכולל לכל כלי הטיס שלא כוללים טייס אנושי. הקבוצה הזו, שעם השנים רק הולכת וגדלה, מתחילה מכל מיני רחפנים שאפשר לרכוש באינטרנט בזול ולחמש אותם – ומגיעה עד לכלי טיס אימתניים ממש, כמו ההרמס והאיתן, שמפעיל חיל האוויר הישראלי, או הפרדטור האמריקאי.
היתרון של הכטב"ם ברור: הוא בדרך כלל קטן יותר ממטוס קרב, הרבה יותר זול ופשוט להפעלה ממנו, קל להתאים אותו למגוון מטרות, והדגמים הפשוטים יותר גם לא מצריכים אופרציה מסובכת, מערך טכני מורכב, שדות תעופה, וכמובן – גם לא טייסים בקוקפיט. להחזיק חיל אוויר טוב ומתקדם, זה מסובך ויקר ועניין של מדינות אמידות, עם יכולות טכנולוגיות. אבל הכטב"מים איפשרו גם לארגוני טרור להקים כוח אווירי מאיים משלהם.
וכך נכנס גם חיזבאללה לתחום. גם זה לא קרה לאחרונה: הכטב"מים הראשונים הגיעו לחיזבאללה כנראה בתחילת שנות ה-2000, והיו כמובן מתוצרת איראנית. המתקפה הראשונה שלהם הייתה צנועה: לפני כמעט 20 שנה, בנובמבר 2004, חדר הכטב"ם הראשון של חיזבאללה למרחב האווירי של ישראל מבלי שזוהה, ריחף מספר דקות מעל נהריה, פנה לים ואז נפל. במרוצת השנים היו עוד חדירות כטב"מים של חיזבאללה, כולל במלחמת לבנון השנייה, אבל הם בדרך כלל יורטו. בינתיים שקדו בחיזבאללה על צבירת עוד ועוד כטב"מים איראניים מסוגים שונים, והקימו כוח מיוחד, יחידה 127 שמו, שעסק בפיתוח יכולות ההטסה שלהם. ישראל עקבה אחרי ההתפתחויות הללו, לעיתים הגיבה – בדצמבר 2022 מתחם יחידה 127 בלבנון הופצץ, למשל – אבל איכשהו, האסימון לא ירד. בין שלל המשימות הדחופות בצפון, כמו מאבק בפרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה ומניעת ההתבססות האיראנית בסוריה, הכטב"מים לא היו גבוהים בסדר החשיבות. זו הייתה, כמובן, טעות.
מה שכן היה צריך להפיל סוף-סוף את האסימון הזה, זו בכלל מלחמה שמתחוללת כמעט 2,000 ק"מ מכאן, באוקראינה. בתחילת השנה שעברה חתמו רוסיה ואיראן על עסקת ענק לרכישת כטב"מים. איראן מכרה לרוסים בעיקר את ה"שאהד 131" ו"שאהד 136", שניהם כטב"מים מתאבדים, שפשוט מהווים חלופה זולה לטילים הרוסיים היקרים, שהלכו ואזלו. מדובר בכלי טיס יחסית טיפשים, אבל האוקראינים למדו מהר מאוד על בשרם עד כמה הם קטלניים.
את שני סוגי ה"שאהד" שמכרו האיראנים לרוסים וגובים מחירים יקרים במערכה באוקראינה – ובנוסף עוד כמה סוגים – יש גם לחיזבאללה. ארגון הטרור משתמש כרגע בעיקר בכטב"מים מתאבדים ובכטב"מים לאיסוף מודיעין, ולאחרונה אף שיחרר סרטונים שמתעדים טיסות כטב"ם מעל לנמל חיפה ומעל מתקן ביטחוני רגיש במפרץ חיפה. אבל על פי דיווחים, יש לחיזבאללה גם כטב"ם איראני תוקף מסוג "כראר", שיכול לשאת פצצות או טילים, לשגר אותם ולחזור לבסיסו, או לשגר אותם ואז להתאבד על המטרה בעצמו. התחכום והדיוק של הכטב"מים התוקפים האיראניים רחוקים מאוד מאלו של הכטב"מים התוקפים שבידי ישראל, ועדיין, זהו נשק שכאשר חיזבאללה יחליט להשתמש בו, עלול לגרום לא מעט נזק. "זה שהגענו ל-7 באוקטובר בלי מענה הולם לאיום הכטב"מים, זו פדיחה של משרד הביטחון לצד מערך ההגנה האווירית", אומר גורם שמעורה בעולם הכטב"מים. "הם היו צריכים לראות מה קורה באוקראינה ולהתאים אותו למציאות הישראלית. לא הגבנו מספיק מהר לאיום. אפשר היה להבין שאם הרוסים משתמשים בזה באוקראינה והאיראנים הם בני בריתם, מתישהו זה יגיע אלינו - וכדאי לייצר לזה מענה. לצערנו זה לא קרה".
למה לא, בעצם?
"גורמים שאני מדבר איתם אומרים שאילוצים תקציביים גרמו להם להצטייד במערכות פחות טובות, בעיקר מערכות מכ"ם (הבעיה המרכזית עם הכטב"מים היא שקשה לגלות אותם – א"א). כשיש גילוי מוקדם יותר, היכולת ליירט טובה יותר. עכשיו המצב בתעשייה האווירית הוא שלוקח הרבה זמן לייצר מכ"ם. בעיה שנייה, שחלק מהמכ"מים הקיימים מכוונים לגבהים כדי לקלוט רקטות, אבל כטב"מים מגיעים בזוויות אחרות, וזה מצריך שינוי. כיפת ברזל, למשל, עברה התאמות לכטב"מים והשתפרה, אבל עדיין זה לא פתרון. נקודה שלישית, שעכשיו יש הרבה חזיתות, בערך שבע. וזה לא הסיוט הכי גדול של מערכת הביטחון".
אז מה כן?
"מתקפת נחיל כטב"מים. זה כאב ראש בבסיסי חיל האוויר ובמתקנים אסטרטגיים".
תא"ל (מיל') רן כוכב, מפקד מערך ההגנה האווירית בשנים 2018-2021, מודה כי "חיל האוויר קבע שנושא המעופפים (הכוונה לכטב"מים) אינו איום קיומי, ולכן יהיה בעדיפות שנייה", אבל גם קובע כי "אני לא מצטער על זה".
למה?
"כי היה צריך לתעדף. ההגנה האווירית לא מושלמת, אבל ב-14 באפריל (ליל התקיפה האיראנית הראשונה – א"א) ובאוקטובר ההגנה הייתה מצוינת. בנושא הכטב"מים, האתגר המקצועי גדול. יש הרבה סוגים של מעופפים: כאלו שמונעים באמצעות דלק, אחרים חשמליים, נשלטים מרחוק, one way (כטב"ם שנשלח למטרה ולא חוזר, כמו כטב"ם מתאבד, למשל – א"א), תוקפים, מצלמים. מל"ט מאיראן שטס, לא דומה לרחפן ממרג' עיון, שמגיע למטולה. מה שמאפיין, זה לא רק המגוון אלא הכמות. זה דבר זול והחליף את הרקטות. האויב הבין שמערך ההגנה האווירית מתמודד יפה עם רקטות וטילים, אז החל לשלוח להקות של מעופפים".
6 צפייה בגלריה
יירוט כטב"מ שחדר מלבנון. "המסקנה הייתה שזה איום מאתגר אבל לא קיומי"
(צילום: דובר צה"ל)
לא מעט טוענים שהבעיה הייתה לנו מול העיניים, במלחמה באוקראינה, אבל לא הבנו שזה מגיע אלינו, ולא נערכנו.
"זה לא נכון שלא הסתכלנו על הרוסים באוקראינה. היו צוותים באגף המבצעים שלמדו את המלחמה. המסקנה הייתה שזה איום מאתגר אבל לא קיומי, ושהוא עושה הרבה נזק תודעתי, וצריך להתמודד עם זה. מבחינה טכנולוגית זה כל כך קשה, דווקא כי הכטב"ם כל כך פשוט. זה זבוב. הנזק שהוא עושה גדול, אבל זה לא מדע חלל. למה לא באנו מוכנים לכטב"מים בחרבות ברזל? בגלל תעדוף. כי צריך לקנות עוד טנק, צוללת וכיפת ברזל ועושים תעדוף. תחשבי שהיינו בתעדוף אחר, ובמקום אלפי יירוטי רקטות היו לנו אלפי מיירטי כטב"מים, אבל הרקטות היו הורגות יותר. צריך גם וגם וגם. מה שנוצר בציבור זה 'אבסורד ההצלחה'".
מה זה אומר, "אבסורד ההצלחה"?
"בגלל שההצלחה של כיפת ברזל, קלע דוד וחץ 2 ו-3 כל כך גדולה, מתקיים אבסורד ההצלחה. הציבור אומר, בצדק: 'על מה שהצלחתם – נהדר', אבל לא סולח שבנושא המעופפים יש 'רק' 75 אחוז הצלחה ולא 95. אבל מפה ועד המילים שאני שומע, 'מחדל', 'שערורייה' או 'איך הגענו לזה', הדרך ארוכה".
יכול לדבר איתי במספרים?
"יש במלחמה הזו ארבע ספרות של יירוטי רקטות וטילים ועד שהכתבה תתפרסם יהיו עוד 200, אלה כמויות אדירות. בכטב"מים ושאר מעופפים, היירוטים הם תלת-ספרתיים".
עיקר הבעיה עם הכטב"מים היא כאמור הגילוי שלהם. מערכות המכ"ם הישראליות מאוד מתקדמות, אבל הן יודעות לזהות מטוסים, טילים, אפילו פצמ"רים בגודל מסוים. לזה הן תוכננו, כי זה היה האיום המרכזי. אבל הכטב"מים, במיוחד הקטנים שבהם, הם איטיים, טסים בגבהים נמוכים ובתוך ואדיות בגליל, וכיוון שחיזבאללה גם משגר אותם בקרבת הגבול, יש מעט מאוד זמן לאתר אותם, עד שהם צוללים אל מטרותיהם. הגודל שלהם מאוד מבלבל, והם גם עשויים ממגוון של חומרים. אדם העוסק בבניית מכ"מים סיפר השבוע כי בחודשי המלחמה הראשונים היו מקרים שמכ"ם כיפת ברזל זיהה בצפון איום כטב"ם, אבל התברר שאלו היו עגורנים תמימים שנדדו. לדבריו, היו מקרים שנורו לעבר להקות כאלו מיירטי ברזל וקלע דוד.
תא"ל (מיל') כוכב: "הבעיה המרכזית שלנו היא הגילוי, כי מי שלא רואה, לא יורה. קשה לגלות כי כטב"ם טס נמוך מתחת למכ"ם, ושטח חתימת המכ"ם שלו נמוך. אין בו הרבה מתכת, אז מכ"ם שמבוסס על איתור המתכת של כלי הטיס לא רואים אותו, ואם אתה מוריד את רגישות המכ"ם, אז יש הרבה אזעקות שווא. ולכן האתגר המרכזי זה הגילוי. אפשר על ידי תצפית, להושיב חייל או חיילת, או על ידי אקוסטיקה, כמו במלחמת העולם השנייה, או לוחמה אלקטרונית, לקלוט אותות ג'י-פי-אס, אבל זה מאוד קשה. עכשיו תוסיפי שגם אם גילינו, קשה לעקוב אחריו, כי הוא טס לאט ביחס לרקטה או מטוס. ואם כבר הצלחנו לעקוב אחריו, לא בטוח שנצליח להזניק מטוס קרב, ולא בכל מקום יש סוללת הגנה אווירית. חוץ מזה, אולי בכלל גם לא נדע של מי הוא".
"הבעיה המרכזית שלנו היא הגילוי, כי מי שלא רואה לא יורה. גם אם גילינו, קשה לעקוב אחרי כטב"מ כי הוא טס לאט ביחס לקרטה או מטוס. חוץ מזה, אולי בכלל גם לא נדע של מי הוא"
מה זאת אומרת?
"אם משוגרת עליך רקטה, למשל, זה בטוח של האויב. אבל מעופף, איך אתה יודע של מי הוא? אולי זה של כיתת הכוננות של מטולה? גם נושא הרגולציה בעייתי. היום כל ילד יכול לקנות רחפן ולשים עליו חומר נפץ. אני לא מתרץ את המצב. התוצאה לא מספיק טובה. אנחנו צריכים מאה אחוז, אבל בגלל שכיפת ברזל עובדת ב-95 ומעלה אחוזים, אז 75 אחוז זה לא מקובל".
זה אולי 75 אחוז עכשיו. אבל מה יקרה במצב של מתקפת נחיל, של עשרות, אולי מאות כטב"מים בבת אחת על נקודה מסוימת? זה תרחיש קיצון בעיניך?
"בעיניי, תרחיש קיצון זה אם עכשיו תהיה תקיפה בו-זמנית, גם חיזבאללה, סוריה, איראן ותימן, גם רקטות טילי שיוט וקרקע-קרקע וגם מעופפים, ובשיטות שונות, חלק חשמלי, חלק ממונעים, חלק חמושים, חלק מדויקים. התרחיש מוגזם, אבל אני לא יכול להגיד 'לא יכול לקרות'. האם יש הגנה הרמטית, מושלמת? לא. בכלל, אני לא סובל את המשפט 'יש פתרון לכל התרחישים'. לא. אם יבוא הכל ביחד, יהיו דברים שלא יהיה להם פתרון. ועדיין, מערכת ההגנה האווירית שלנו היא מהטובות בעולם, ואם להיות אזרח תחת התקפה, עדיף להיות פה מאשר בביירות, דמשק או טהרן. האם האיום הזה קיומי? לא. גם עשרות רבות של רחפנים זה לא קיומי. האם זה טוב שמטוס כזה מתרסק בתל-אביב? לא. אבל בואו נרגיע".
פרופ' דניאל ויס, ראש התוכנית למערכות אוטונומיות ורובוטיקה בטכניון, אוכל, נושם ומתכנן כטב"מים כבר 50 שנה. ועם כל זאת, הוא מודה שגם הוא הבין את האיום רק לאחרונה. "אף אחד, כולל אני, לא חשב שיכולים להפעיל את זה גם נגדנו. רק בחודשים האחרונים הבנתי. ראית שזה התחיל להיות משהו ממשי ולא אפיזודה".
אז מה עושים?
"אני יודע שעכשיו עובדים בחירוף נפש למצוא פתרונות, כולל כאלו שאני לא חופשי לדבר עליהם. אנחנו המדינה שפיתחה מזל"טים וכטב"מים יותר מכל אחד אחר, הבעיה שחשבנו שרק אנחנו עושים את זה ולא התכוננו להתקפה".
"אף אחד לא חשב שיכולים להפעיל את הכטב"מים נגדנו. עובדים עכשיו בחירוף נפש למצוא פתרונות. אנחנו המדינה שפיתחה מזל"טים וכטב"מים יותר מכל אחד אחר, הבעיה שחשבנו שרק אנחנו עושים את זה, ולא התכוננו להתקפה"
אז בינתיים, למערכת הביטחון אין תשובה מלאה לכטב"מים, בוודאי שלא ברמת כיפת ברזל. ד"ר לירן ענתבי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, חושבת שיש אחריות גם לגורמים שמעל לצה"ל. "הרי צה"ל לא מתקצב את עצמו", היא אומרת. "יש אשמה גדולה על מקבלי ההחלטות בפוליטיקה. היו כמה שנים שלא היה תקציב מדינה סדור. האם אפשר לעשות עם זה בניין כוח? היום יש מערכות מצוינות, אבל הן לא מתאימות לכטב"מים".
ובינתיים הזמן חולף.
"בין אוקראינה ל-7 באוקטובר לבין היום, חלפה כמות זמן שאפשר היה להגיע מוכנים יותר לאירוע, ואת הפיגור אנחנו סוגרים היום תחת אש, כשאפשר היה לסגור אותו לא תחת אש".
במפא"ת, המינהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית – גוף הכפוף למשרד הביטחון – דווקא לא מתרגשים מכך שעכשיו מחפשים "פתרון תחת אש". "כשאנחנו עם הגב לקיר אנחנו עובדים טוב יותר, מה לעשות, ככה זה בעם הזה", אומר גורם במפא"ת.
אבל היה עדיף למצוא את הפתרון לכטב"מים קודם.
"השמיכה הייתה קצרה מדי. מערכת הביטחון לאורך שנים התמודדה עם איומים שרבו והתגוונו. אבל דברים ממשיכים להשתנות. כיפת ברזל משתפרת כל הזמן, כי גם הכטב"ם משתנה. תקשורת, צבע, יכולת ההנעה, היום הוא עובד על דלק ומחר הוא חשמלי. ואלו שינויים שגורמים לנו להשתנות בעצמנו. אבל יש לנו בקנה כמה פתרונות, ואנחנו מאמינים שאנחנו בכיוון טוב".
הצורך בפתרונות מהירים לכטב"מים הביא את מערכת הביטחון לשלוף מהבוידעם את הוולקן. ותיקי המשרתים במערך ההגנה האווירית, עוד בתקופה שקראו לו רק נ"מ, בוודאי זוכרים את ה"חובט" ואחריו את ה"מחבט". מדובר בתותח מסתובב בעל שישה קנים, שיורה קליעי 20 מ"מ בקצב מטורף של כ-6,000 פגזים לדקה. התותח הזה היה מורכב על נגמ"ש, וייעודו המקורי היה להפיל מטוסים, בעיקר איטיים, וגלשנים. כשהמטוסים הפכו למהירים יותר, והאיומים הפכו לטילים ורקטות, השימוש בו פחת, עד שאחרי מלחמת לבנון השנייה הוצא משימוש. עכשיו שוקלים במערכת הביטחון להחזיר לחיים את הוולקן המיתולוגי. הכטב"מים מספיק איטיים עבורו, וזה פתרון יחסית זול, אם כי בעיית הגילוי עדיין נותרה. הייעוד שלו, ככל הנראה, יהיה בעיקר הגנה על מתקנים צבאיים. במאי פגע, למשל, כטב"ם של חיזבאללה בבלון המודיעין הענק "טל שמיים", שריחף באזור צומת גולני, וגרם לו נזק כבד. ייתכן שכמה וולקנים סביב "טל שמיים" היו יכולים להגן עליו. "הוולקן הפיל מיגים ויש לו 11 הפלות בתעלה ביום כיפור, זה היה נשק פנטסטי", נזכר תא"ל (מיל') כוכב בערגה.
אז זה הפתרון? וולקן מלפני שנות דור?
"גם הוולקן לא יביא מאה אחוז ביצועים. זה ייתן עוד חמישה-עשרה אחוז. אבל בסוף-בסוף הרחפן זה מנוע ופרופלור. מנוע מפגר. מבחינת עולם התעופה, כטב"ם זה ללכת אחורה, אז גם המענה הנ"ממי הולך אחורה. אבל שלא תטעי, יש גם עוד שיטות, חלקן מסווגות".
גם הגורם במפא"ת מבטיח שישראל ממש לא אמרה את המילה האחרונה במלחמת הכטב"מים. "יש אמצעים ששמורים בארסנל ועוד לא נפרסו. כבר הוצאנו מאות מיליוני שקלים על פתרון לאיומי הרחפנים והכטב"מים. חוץ מזה, כיפת ברזל, מערכת כמו ברק (מערכת הגנה נגד טילי ים המותקנת על ספינות – א"א) וגם טייסים, יודעים ליירט את האיומים האלו, ככל שהם דומים לכטב"מים צבאיים. החור הוא טיסנים, עפיפונים, יכולות מבוססות מוצרי מדף שאפשר לקנות בעלי אקספרס. מולם אנחנו מפעילים שרשרת אמצעים שיותר מתאימה לרחפנים".
פרופ' ויס מהטכניון מדגיש שהפתרון לכטב"מים חייב לקחת בחשבון עוד שיקול מהותי: כסף. אם כטב"ם עולה כמה אלפי דולרים בודדים, אבל ליירט אותו עולה פי עשרה, מהר מאוד תהיה כאן בעיה. "אז אחת הבעיות זה לא איך להפיל אותם, אלא איך להפיל אותם בצורה כלכלית", הוא מסביר. "אתה משתמש במטוסי קרב או כיפת ברזל, דברים שעולים הרבה כסף - נגד כלי קטן וזול. אם משהו עולה עשרת אלפים דולר ואתה מפעיל מאה אלף דולר כדי להפיל אותו, זה לא ימשיך לאורך זמן. ויש בעיה נוספת. ברגע שאתה משגר מיירטים מעל אזור מיושב יכולים ליפול עליך חתיכות מהמיירטים".
אז מה אפשר לעשות, שהוא גם מספיק זול וגם יעיל ובטוח?
"שיבושים, למשל. אבל כדי לשבש צריך להכיר את המערכת. אני מניח שמתחילים להכיר, אבל צריך לכוון את השיבוש ספציפית לכיוון הכטב"ם. אם אתה מפזר שיבוש גדול מדי, שיבשת גם את עצמך. זו אחת הבעיות. מצד שני, אם אתה מנסה לעשות שיבוש במרחק גדול, יש דעיכה של העוצמה".
וזה משהו שיכול לעזור לנו גם במקרה של מתקפת נחיל?
"קשה. אבל אפשרי. נחיל בא ממורכז, ואתה יכול לשדר את השיבוש רק עליו".
בסוף, כך כולם מקווים, מתישהו תיכנס לפעולה מערכת הלייזר "מגן אור", ואולי היא תיתן מענה גם לאיום הכטב"מים. המערכת, שתהווה את שכבת ההגנה האווירית הראשונה של ישראל, תשגר אלומת לייזר רב-עוצמה אל עבר הכטב"ם במהלך מעופו. הלייזר אמור לייצר טמפרטורה גבוהה, ובכך לגרום לפיצוצו באוויר או להפלתו. זה פתרון זול, יחסית (כל שיגור לייזר יעלה כאלף דולר, לעומת כ-50 אלף דולר, מחירו של טמיר, המיירט של כיפת ברזל). הבעיה: המערכת עדיין בניסוי, ובתרחיש הטוב, אולי תהיה מבצעית בעוד שנה. "היעד של משרד הביטחון לפרוס מערכת לייזר רב-עוצמה כחלק מהארכיטקטורה של כיפת ברזל", מסביר הגורם ממפא"ת.
ואיך זה יעבוד?
"ה'מוח' יקבל החלטה אוטומטית האם לשגר קרן לייזר או מיירט שפוגע במטרה. לבריטים יש לייזר בפיתוח, דרגון פייר, והדרום-קוריאנים לפני חודש פירסמו על לייזר קטן, וכמובן האמריקאים, שיש להם מערכת לייזר ניידת. אבל אנחנו מביאים לייזר קרקעי לטובת הגנה אווירית. אגב, ויש עוד וריאציות לפיתוח לייזר רב-עוצמה, שבקצה יוכל ליירט איומים גבוה בשמיים, אבל זה כבר ייקח עשור".
לא כולם משוכנעים שלייזר הוא פתרון הקסם. ליאור סגל הוא מנכ"ל של הסטארט-אפ הביטחוני "עין שלישית". קצת לפני 7 באוקטובר, החברה שלו פיתחה את "מדוזה", מערכת אלקטרו-אופטית לגילוי כטב"מים. "ארסנל המוצרים של התעשיות הגדולות לא יודע לתת מענה לדברים קטנים (כמו כטב"מים)", הוא אומר. "לייזר, למשל, בעיניי זה פיל לבן, רעיון מדהים ללפני עשר שנים, הפתרון של המלחמה שהייתה. זה לא פתרון קסם לכטב"מים, כי זו מערכת סופר-יקרה, ובעיקר כי גבול הצפון מורכב: הוא מחורץ ולא טריוויאלי להגנת נקודה. אלה לא המישורים של אוקראינה. הלייזר הוא נייס טו האב, אבל עכשיו שמים עליו את כל יהבנו, כאילו זה יפתור את כל בעיותינו. לא יבוא מישהו מתוך רפאל ויגיד: בואו נפתח פתרון של, נגיד, רחפן שמיירט רחפן. הוא לא ייצא נגד ביתו. אז בשוק הרעיונות אין דברים על השולחן ואז נוצר עיוורון טכנולוגי, וזה המקום שאנחנו וכמונו, חברות קטנות, עושים את ההבדל".
בינתיים, עד שיבואו הוולקנים, אמצעי שיבוש, לייזרים ומכ”מים שיכולים לגלות גם רחפן קוודקופטר (ארבעה להבים) מאמזון שהוצמדו לו פצצת מרגמה פשוטה – החור בשמיים של ישראל עדיין פתוח. אבל ממרומי שנותיו, וכמי שהיה שם כשראשוני הכטב"מים מתוצרת תדיראן עלו לאוויר, יש לפרופ' ויס פרופורציות. "כל איום בסוף פותרים", הוא קובע.
ואז?
"ואז בא הדור הבא".
