"מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד", כתב ברל כצנלסון ב"עדות לדור", כפתיחה לספר "מאורעות תרצ"ו". "לא גמול בה על הייסורים, לא מירוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עימה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה - לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל".
שכחנו, לפחות חלקנו. כפרנו בעיקר. הסחות הדעת הרבות, הבלתי נסבלות, הקהו את חושינו. חלקנו מביטים לאמת בעיניים ובוחרים להתעלם במקרה הרע, ובמקרה הבלתי נסלח - להשחית. הטקסט הזה של אחד ממייסדי המדינה מרגיש היום כמו נבואה מצערת, לפחות כשמסתכלים על השלטים והמיצגים למען החטופים שהושחתו בעמק חפר. על תמונות של אמא לביאה ושני תינוקות ג'ינג'יים - שירי, כפיר ואריאל - שעדיין חטופים בעזה, שנחטפו מביתם, ממיטותיהם, בפיג'מה, באימה שהסדיסט שבתסריטאים לא היה מסוגל לכתוב - רוסס גרפיטי שקורא לא להשבתם, כי אם "להכרעת חמאס". במקום מיצב שמזכיר שאזרחים ואזרחיות נמקים במנהרות חשוכות כבר 313 ימים, נתלה שלט ובו המילים "במותם ציוו לנו ניצחון". כאילו יכול להתקיים ניצחון, כשאמא וילדיה, וגם נשים צעירות לצד זקנים, דודים, אבות - נמקים בשבי. כאילו מוות יכול לנחם את חפצי החיים.
זה מרגיש כמעט אידיוטי לכתוב מאמר שמזכיר שיש חטופים. העובדה שנכתבים מאמרים שמזכירים שבין מלחמת הכיסאות בצמרת השלטונית וכמובן האיום במלחמה אזורית - יש חטופים - היא הוכחה לאות הקין על מצחנו
זה מרגיש כמעט אידיוטי לכתוב מאמר שמזכיר שיש חטופים. העובדה שנכתבים מאמרים שמזכירים שבין מלחמת הכיסאות בצמרת השלטונית וכמובן האיום במלחמה אזורית - יש חטופים - היא הוכחה לאות הקין על מצחנו, על מצחה של ההנהגה הכושלת ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. לא ערך החיים מעניין אותה, לא פדיון שבויים, לא חירות ולא תקומה - אלה עסוקים רק בישבנם הדשן, בחליפתם המגוהצת, בתפקידם רם המעלה. עשרה חודשים, והחטופים לא כאן. על כובעו של ראש הממשלה, או לפחות זה שבחר לארוז לאמריקה, רקום "ניצחון מוחלט". לו היה יורד אל עמו מדי פעם, או פוגש את קהילת ניר עוז בקריית-גת, או סתם מביט לתוך עיניה של יפעת זיילר פז, בת הדודה של שירי ביבס, היה מבין שלא הניצחון מוחלט, אלא השבר. הייאוש. הידיעה שאם לא יחזרו חטופינו נשתנה לנצח. שאולי כבר השתנינו לנצח. איבדנו כבר כל כך הרבה, ובכל יום שהחטופים עדיין לא בבית - החיים לשיקום, המתים לקבורה - אנו מאבדים עוד קצת. בסוף אולי יישארו אנשים, אבל לא בני אדם.
רתם איזקצילום: זהר שטרית"יש רגעים בהם נצרפת אומה. בּהם נבחנת תנועה. בהם יחושל אדם. בהם היסטוריה מתחוללת", ממשיך כצנלסון באותו טקסט מופלא; "…ואוי לו לדור המכזיב ברגעים אלה".
115 חטופים וחטופות עדיין בשבי. נזכור ונזכיר כי גורלנו שזור בגורלם.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.24
