כמעט ארבע שנים אחרי שנחתמו, קוצרת ישראל את אחד הפירות החשובים ביותר של הסכמי אברהם: העברתה מתחום האחריות של פיקוד אירופה לפיקוד המרכז (סנטקום) האמריקאי. מרגע שניתנה ההוראה הזו על ידי הפנטגון, הפך צה"ל לשותף פעיל בקואליציה צבאית פרו-מערבית במזרח התיכון. אף שזו אינה ברית פורמלית, יש לה משמעויות מבצעיות העולות ברמה המעשית על אלה של נאט"ו, שבה חברות מדינות צפון אמריקה ואירופה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
המשמעות המעשית, מבחינת ישראל, היא היכולת ליהנות מהתוצרים המודיעיניים והצבאיים האחרים של המערך שפרסו האמריקאים, בשיתוף עם מדינות ערב הסוניות, בכל רחבי המזרח התיכון. את התוצאה הראשונית ראינו כבר בלילה שבין 13 ל-14 באפריל, כשאיראן ושלוחיה ניסו לתקוף את ישראל במטחי טילים וכטב"מים ונחלו כישלון חרוץ. אפשר לזקוף זאת לזכותה של הקואליציה הפרו-אמריקאית שפעלה כאגרוף אחד מתורגל, נחוש ויעיל בניצוחו של מפקד סנטקום, הגנרל (ארבעה כוכבים) מייקל קורילה.
משמעות נוספת של המהלך היא שארצות-הברית וישראל יכולות לקיים את הקשרים ביניהן בשני ערוצים דיפלומטיים נפרדים: בערוץ האזרחי-מדיני, בין הממשלים בוושינגטון ובירושלים, שמאופיין בלא מעט מחלוקות ומשברים, לפחות עם הממשל הדמוקרטי הנוכחי בראשות הנשיא ג'ו ביידן, ובערוץ "הדיפלומטיה הצבאית" שבו שוררים תמימות דעים, שיתוף פעולה נטול אגו ואינטרסים פוליטיים, ומקצוענות צבאית מרשימה.
הערוץ הזה, שאותו מנהלים מזכיר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין ושר הביטחון יואב גלנט במישור המדיני והרמטכ"ל הרצי הלוי וגנרל קורילה במישור המבצעי, מאפשר לעיתים קרובות – במיוחד במלחמה הנוכחית – לעקוף את הקשיים שנובעים מהיחסים העכורים בין ממשלת הימין מלא-מלא בראשות בנימין נתניהו לבין הממשל הדמוקרטי-ליברלי בראשות ביידן וסגניתו קמלה האריס.
דוגמה לכך היא העובדה שבימים האחרונים הואצו מאוד משלוחי החימושים ואמצעים נוספים מארה"ב. "כמעט כל הסתימות חוץ מאחת נפתחו", אומר גורם ישראלי שבקיא בתחום שיתופי הפעולה הצבאיים בין המדינות. הסתימה שלא נפתחה, לדברי מקורות אחרים, הן הפצצות המדויקות מונחות ה-GPS והכבדות במשקל טונה שארה"ב עדיין לא מסכימה להעביר לישראל, בין אם מחשש שצה"ל יעשה בהן שימוש ליד אוכלוסייה אזרחית בעזה ובין אם כפעולת תגמול על הסרטון שפירסם נתניהו לפני מספר חודשים, ובו טען שארה"ב לא מעבירה אספקה צבאית מספקת לישראל. אבל שאר המשלוחים אושרו, כולל חלפים, וניתן אפילו אישור לרכש 50 מטוסי קרב מהדגם החדיש של ה-F15.
וכך, כבר יותר משבוע נוחתים מדי יום בבסיס נבטים שני מטוסי תובלה ענקיים – C17 או בואינג 747 – עמוסים ציוד ותחמושת שישראל ביקשה. מזכיר ההגנה אוסטין, גנרל בדימוס שפיקד בעצמו על סנטקום, הודיע לשר הביטחון גלנט שזה יהיה המצב כל עוד ישראל תימנע מפעולות שעלולות להצית מלחמה אזורית.
מי שתוהה לפשר הסידור המוזר הזה, שבו מתנהל שיתוף פעולה חסר תקדים בערוץ הצבאי לצד מחלוקת תמידית בין הממשלים, כדאי שיעיין בנוסח הרשמי של משימת פיקוד המרכז האמריקאי, כפי שהוגדרה לו על ידי הפנטגון: "לנהל ולאפשר מבצעים ופעולות צבאיים בשיתוף עם בעלי ברית כדי לקדם ביטחון ויציבות אזוריים בתמיכה באינטרסים המתמשכים של ארה"ב". מיד אחרי הגדרת המשימה מפרט הפנטגון לפיקוד את סדר העדיפויות שעל פיהן יפעל (לא שינינו דבר):
– הרתעת איראן.
– לחימה בארגונים קיצוניים אלימים.
– תחרות אסטרטגית הכוללת יצירת מבנים אזוריים (ובשפה פחות דיפלומטית – בניית קואליציות צבאיות במסגרת המאבק הגלובלי בין גוש הדמוקרטיות הליברליות, בהנהגת ארה"ב ומדינות אירופה, לבין הגוש האוטוריטרי בהובלת רוסיה, סין, איראן וצפון-קוריאה).
את הגדרת המשימות האלה ואת סדר העדיפויות יכול היה צה"ל לאמץ לעצמו בשינויים קלים. לכן, מי שעוקב היום אחרי מערכת היחסים הכמעט סימביוטית בין סנטקום לצה"ל מבין מדוע יכולים להתקיים זה לצד זה שני ערוצי דיפלומטיה אזרחית וצבאית מבלי שהאחד ישפיע על השני.
זו עובדה ידועה שבמטה סנטקום בפלורידה יושבים בצוותא קצין בכיר מהצבא הסעודי, קצין בכיר מהצבא הכוויתי וקצין בכיר מצה"ל, לצד נציגים של עוד 20 צבאות
היחסים עם סנטקום גם פותחים עבור ישראל את הדלת האחורית להשתלבות באזור, ולשיתוף פעולה עם מדינות במזרח התיכון שאין לנו איתן יחסים דיפלומטיים. על הרוב לא ניתן לכתוב משיקולים של ביטחון מידע, אבל זו עובדה ידועה שבמטה סנטקום בפלורידה יושבים בצוותא קצין בכיר מהצבא הסעודי, קצין בכיר מהצבא הכוויתי וקצין בכיר מצה"ל, לצד נציגים של עוד 20 צבאות. כולם משתתפים בדיונים עם כולם, ויש להם צוותים שמאפשרים חילופי מידע מודיעיני ותיאומים מבצעיים, לעיתים בקבועי זמן של דקות. וזאת בשעה שארה"ב מנסה עדיין לפתות את ישראל להפסיק את הלחימה ולהסכים לעסקת שחרור חטופים באמצעות הבטחה לנורמליזציה עם ערב-הסעודית.
זה לא תמיד היה כך. עד ינואר 2021 נכללה ישראל בתחום האחריות של פיקוד אירופה (יוקום). אחת הסיבות לכך הייתה שארה"ב סברה כי אם ישראל תיקלע לצרה, מי שיחוש לעזרתה יהיה הצי השישי שבסיסו באיטליה ושייך לפיקוד אירופה. אבל הסיבה העיקרית הייתה החשש של ארה"ב שמדינות ערב לא יסכימו לשתף איתה פעולה בקואליציה צבאית במסגרת פיקוד המרכז האמריקאי אם ישראל תהיה בתחום אחריותו.
הימים האלה חלפו, והיום המצב שונה בתכלית.
סנטקום, שהוקם בינואר 1983 בהנחיית הנשיא רונלד רייגן על רקע המהפכה האיסלאמית באיראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטן, הוא אחד מתוך שבעה פיקודים מרחביים הכפופים לנשיא ארה"ב ("המפקד העליון") באמצעות שר ההגנה והפנטגון. הם חולשים על העולם כולו ולכל אחד מהם תחום אחריות גיאוגרפי מוגדר ומתוחם. לצד הפיקודים המרחביים (פיקוד הצפון, פיקוד המרכז, פיקוד אירופה, פיקוד האינדו-פסיפי, פיקוד הדרום, פיקוד אפריקה ופיקוד החלל) פועלים גם ארבעה פיקודים משימתיים – פיקוד המבצעים המיוחדים, הפיקוד האסטרטגי, פיקוד התובלה ופיקוד הסייבר.
מרחב האחריות של סנטקום משתרע על שטח של יותר מארבעה מיליון מייל מרובע (כעשרה מיליון קמ"ר) ואוכלוסייה של יותר מ-560 מיליון איש מכל הדתות, הזהויות והלאומים. תחת פיקודו של סנטקום פועלים חיל האוויר התשיעי, הצי החמישי וכוחות יבשה ומרינס. מלבד הצי החמישי, שמטהו יושב בבחריין, בסיסי הקבע של שאר הכוחות נמצאים בארה"ב, ומנוידים על פי הצורך לזירות הפעולה השונות של הפיקוד. לצד כוחות שכפופים אליו ישירות יכול סנטקום לקבל סיוע ותגבור מפיקודים אחרים בהוראת הפנטגון.
המפקדה הראשית של סנטקום יושבת בבסיס חיל האוויר מקדיל בטמפה שבפלורידה, ואילו המפקדה הקדמית נמצאת כיום בבסיס חיל האוויר האמריקאי "אל-עודייד" שבקטאר. אגב, כמעט כל פעילות הכטב"מים במרחב האחריות של סנטקום התנהלה מאדמת ארה"ב. הכלים עצמם, כטב"מי סיור וריגול או כטב"מים חמושים שחיסלו אנשי אל-קאעידה ודאעש, המריאו מבסיסים במזרח התיכון, אבל ניהול המבצעים והניהוג עצמו נעשה מהחדרים הממוזגים בבסיס המרכזי בפלורידה.
כיום מוצבים בעיראק כ-2,500 אנשי צבא, CIA וסוכנויות אחרות של הממשל, לצד יועצים ומומחים אזרחיים, ובהם נציגים של חברות ביטחוניות פרטיות. עוד כ-900 פזורים בבסיסים קטנים בצפון ובמזרח סוריה. עוד אלפים נמצאים בירדן, בבחריין, בקטאר, בערב-הסעודית, בכוויית ובישראל.
מלבד המפקדה הקדמית בקטאר והצי החמישי שפועל מבחריין, מחזיק סנטקום במפקדות ובבסיסים ייעודיים בתוך אחד מבסיסי חיל האוויר הישראלי. המתחם הזה, שבנייתו הושלמה לא מזמן, מיועד לתכלל ולנהל את מבצעי ההגנה האווירית ויירוט הטילים והכטב"מים המשותפים לסנטקום ולישראל. במפקדה הזו בישראל שוהה כעת מפקד כוח היבשה של סנטקום (הארמייה השלישית), לוטננט-גנרל פטריק פרנק. הוא הגיע לפה במסגרת המאמצים (הכושלים) להקמת מזח לפריקת סיוע הומניטרי בעזה, ונשאר כמנהל המטה המקומי הישראלי של סנטקום. אגב, על פי הנוהל שנקבע בפנטגון, מפקד סנטקום הוא לסירוגין גנרל מהמרינס או גנרל מצבא ארה"ב. שר ההגנה ג'יימס מאטיס, שקדם ללויד אוסטין, היה גם הוא מפקד סנטקום והגיע מהמרינס. אוסטין, שר ההגנה הנוכחי, בא מהצבא.
מי שאחראי על הקשרים היום-יומיים עם סנטקום מטעם צה"ל הוא סגן הרמטכ"ל אלוף אמיר ברעם, אבל את הקשר האישי הקבוע עם הגנרל קורילה מקיים הרמטכ"ל הרצי הלוי. בין השניים נוצרו יחסי עבודה ויחסים אישיים חסרי תקדים, בעיקר מפני ששניהם נלחמו כתף אל כתף, ממש, בהדיפת מתקפת הטילים והכטב"מים של איראן באפריל ובתכנונים המבצעיים שקדמו לה. הקשרים הללו תרמו ליצירת מציאות אסטרטגית חדשה שלא הייתה קיימת לפני השבת הארורה של 7 באוקטובר.
4 צפייה בגלריה
סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם. אחראי על הקשר עם סנטקום, אבל הרמטכ"ל מקיים קשר אישי עם גנרל קורילה
(צילום: דובר צה"ל)
ישנם עוד שלושה אלופים במטכ"ל שמקיימים קשר יום-יומי ישיר ומיידי באמצעות קו טלפון מאובטח עם מקביליהם בסנטקום ועם מפקדים בכירים בצבאות באזור. מדובר בראש אגף המבצעים, עודד בסיוק, במפקד חיל האוויר, תומר בר, ובמפקד חיל הים, דוד סער סלמה.
השיחות בין בכירי צה"ל לבכירי סנטקום עוסקות בחלוקת עבודה, בתכנון ובהכנות לוגיסטיות ובתיאום מבצעים, אך יש בהן גם מרכיב חשוב של מניעת היתקלויות והתנגשויות. האמריקאים מייעצים לצה"ל גם במערכות שבהן הם אינם מעורבים ישירות. לא תמיד צה"ל מקבל את עצותיהם, אבל הוא מקשיב היטב לטון שבו אנשי הצבא האמריקאים מעבירים את מסריהם. קשה לקבוע בצורה ברורה ומדויקת אם קיימת מערכת יחסים היררכית בין מפקדי סנטקום לבכירי צה"ל. אם קיימת מערכת כזו היא לא פורמלית, אבל אפשר לקבוע קטגורית כי האמריקאים הם שמובילים וקובעים את גבולות הגזרה וחלוקת העבודה בכל מה שנוגע למעגל השני והשלישי שמעבר לגבולות ישראל, כלומר בעיראק, בתימן, במזרח סוריה ובירדן, ואילו מפקדי צה"ל הם שאחראיים להגנה באזורים שמתקרבים כדי עשרות ק"מ מגבול ישראל ובתוך שטח מדינת ישראל עצמה. החלוקה הזו נקבעה כבר בתחילת מלחמת חרבות ברזל, שבמסגרתה הציבו האמריקאים משחתות, טילים וטילי יירוט בים האדום מול תימן ובמפרץ עומאן מול איראן, והעמידו בכוננות טייסות קרב בבסיסים שונים במזרח התיכון שהאמריקאים וגם צה"ל נמנעים מלציין במפורש את שמם כדי לא לגרום לתקרית דיפלומטית. המטרה היא חלוקת עבודה גיאוגרפית בגילוי וביירוט של כל מה שעף באוויר לעברנו ולעבר ספינות המשייטות בים התיכון.
חלוקת העבודה בינינו לבין ספינות הצי האמריקאי ומטוסי הקרב של ארה"ב, של בריטניה ושל צרפת נקבעת בהתאם לנסיבות המבצעיות ועל סמך היכולות שיש לישראל לטווחים ארוכים. למשל, טילי החץ 3, שיכולים ליירט טילים מאיראן מחוץ לאטמוספרה, וטילי החץ 2 שמכסים טווחים של מאות ק"מ משטח ישראל.
בסיטואציה הנוכחית, כשמצד אחד איראן וחיזבאללה מאיימים במכות נקם על ישראל ומצד שני מתחדשים המאמצים להשגת עסקת חטופים והפסקת לחימה בהובלה נמרצת ואגרסיבית של ארה"ב, שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ארה"ב לישראל מושתת על חמישה מרכיבים.
המרכיב הראשון הוא המסר האמריקאי החד-משמעי לאיראנים – אל תערערו את היציבות במזרח התיכון ואל תפגעו בישראל באופן שיכריח אותה להשיב לכם מכה אחת אפיים, מה שעלול להצית מלחמה אזורית. האמריקאים אינם מסתפקים בדיבורים: לצד המסרים שהועברו לאיראנים בכל הצינורות הדיפלומטיים האפשריים, הציבה ארה"ב במזרח התיכון כוח בהיקף חסר תקדים, שבניגוד לפעם הקודמת נושא אופי התקפי מובהק.
האמריקאים הבהירו לאיראן שאם יתקפו את מדינת ישראל, הם עלולים לספוג מכה צבאית לא רק מישראל אלא גם מארה"ב, ובנוסף יוטלו עליהם סנקציות. כלומר, מחיר ההפסד לאיראנים עלול להיות גבוה מאוד, גם כלכלית וגם צבאית. למעשה, האמריקאים מיישמים את דוקטרינת הנשיא תאודור רוזוולט שאמר: "דבר ברכות – ושא מקל גדול".
4 צפייה בגלריה
נושאת המטוסים תאודור רוזוולט. משייטת במפרץ עומאן, סמוך למצרי הורמוז
( צילום: Song Kyung-Seok/Pool via REUTERS)
המרכיב השני הוא ההתייצבות האמריקאית המבצעית להגנת ישראל. זה מתחיל במערך חיישנים (סנסורים) אדיר שנועד לתת התרעה מוקדמת על מתקפה אפשרית של איראן וחיזבאללה על ישראל. המערך הזה נועד לזהות ולאבחן במהירות את סוג האיום, אם זה טיל בליסטי, טיל שיוט או כטב"ם תוקף. את ההיערכות הזו משלים המערך הימי והאווירי חסר התקדים בהיקפו שנמצא כבר באזור או בדרכו אליו. הוא מורכב מהכוחות הבאים:
• כוח המשימה של נושאת המטוסים "רוזוולט", המשייט במפרץ עומאן סמוך למצרי הורמוז וכולל, מלבד כלי השיט המפלצתי ועשרות מטוסי הקרב שעל סיפונו, גם שלוש משחתות טילים (Russell, Michael Murphy ו-Daniel Inouye).
• שתי משחתות שמשייטות בים האדום ומיועדות ליירט טילים (Cole ו-Laboon).
• המשחתת Mccain, שמשייטת במפרץ הפרסי.
• שתי משחתות מהצי השישי (רוזוולט ו-Bulkeley), שמשייטות באגן המזרחי של הים התיכון ומצוידות בטילי Aegis ובטילי SM3, שאמורים לסייע לישראל ביירוט טילים בליסטיים שיושגרו מאיראן.
• הצוללת ג'ורג'יה, שנמצאת גם היא במזרח הים התיכון. בתקופת המלחמה הקרה היא הייתה מצוידת בטילים בליסטיים גרעיניים להרתעה, וכיום היא נושאת 174 טילי שיוט חדישים לטווח של 1,600 ק"מ, שמסוגלים לפגוע בדיוק רב במספר גדול של מטרות אסטרטגיות ורגישות בתוך איראן ולגרום נזק אדיר לתוכנית הגרעין ולתעשיית הנפט האיראנית.
• כוח המשימה של נושאת המטוסים "אברהם לינקולן", שנמצא בדרכו מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי וצפוי להגיע לאזור בתוך כארבעה ימים. המטוסים שמוצבים על ה"לינקולן", ובהם חמקנים מדגם F35C, לא המתינו על סיפונה, והם מוכנים לפעולה בבסיסים באזור לקראת מבצעי יירוט כטב"מים או תקיפה של איראן ושלוחיה.
• בנוסף לכל אלה הגיע לקפריסין כוח משימה אמפיבי, ובו שלוש ספינות נחיתה ומיני-נושאת מסוקים ומטוסי קרב של המרינס, שממריאים ונוחתים אנכית. משימתם היא פינוי אזרחים אמריקאים במקרה של מלחמה אזורית כוללת. לצורך כך מוצבים עליהם כמה אלפי נחתים שיאבטחו במידת הצורך את אזורי הפינוי.
עצם הרכבו של הכוח הזה מהווה איום מפורש על איראן. המסר ברור: אם תפרוץ מלחמה כוללת בעקבות מהלומה איראנית על ישראל, ארה"ב לא תסתפק בהגנה על בעלת בריתה אלא גם תתקוף יחד עם ישראל את איראן ואת שלוחיה.
הנדבך העיקרי במערך הזה, שבישראל מכנים אותו "שרשרת הערך של הגנת השמיים", ושנפרס ממדינת ישראל עד איראן, הם אמצעי הגילוי – החל בלוויינים ישראליים ואמריקאיים, דרך מתקנים קרקעיים קבועים שפרוסים בין השאר במדינות המפרץ הפרסי, במצרים וכמובן בישראל, עבור במתקני התרעה ובקרה, פיקוד ושליטה, ועד למטוסי F35, שמסוגלים לא רק ליירט אלא מהווים מעין מתקני מודיעין מוטסים עם חיישנים מכל הסוגים, ומסוגלים לתפקד כמערך גילוי והתרעה בשירות סנטקום.
המרכיב השלישי במערך האסטרטגי הזה הוא הקישוריות שסנטקום מקיימת עם כל המדינות באזור. הקישוריות הזו מאפשרת שיתוף פעולה בין מדינות שאין ביניהן הידברות ויחסים רשמיים, כמו ישראל וכמה ממדינות ערב. כך, למשל, מידע מודיעיני שישראל אוספת מועבר לסנטקום, שמחליטה למי להעביר אותו הלאה, למה ואיך. אפשר להעריך שהקישוריות הזו, שבאופן פורמלי היא עקיפה ומתנהלת דרך האמריקאים, מובילה בסופו של דבר לערוצי הידברות א-פורמליים שהם ליבת הדיפלומטיה הצבאית בעידן הנוכחי. הדיפת המתקפה האיראנית של 14 באפריל היא הוכחה ברורה ליעילות השיח הזה.
הקישוריות הזו הוכיחה את עצמה גם בתקיפה הישראלית בנמל חודיידה שבתימן, שהתרחשה ב-20 ביולי. האמריקאים לא השתתפו בתקיפה או בתכנונה, אבל ישראל העבירה הודעה מוקדמת לסנטקום כדי למנוע היתקלויות ותאונות בין כוחות ידידותיים בדרך למטרה, מעל אזור חודיידה ובדרך חזרה. אגב, האמריקאים לא איפשרו לסעודים ולאמירותים לתקוף בתימן, אבל ישראל החליטה לעשות זאת כדי להעביר מסר מרתיע: אם כאן ייפלו טילים, שם יישרפו מצבורי דלק.
האמריקאים לא איפשרו לסעודים ולאמירותים לתקוף בתימן, אבל ישראל החליטה לעשות זאת כדי להעביר מסר מרתיע - אם כאן ייפלו טילים, שם יישרפו מצבורי דלק
המרכיב הרביעי הוא התכנון המשותף לישראל ולמפקדת סנטקום, ובינה לבין השותפות האחרות. זה מונע תקריות דיפלומטיות ומייצר חלוקת עבודה ותיאום מעולים – גם של הכוח האווירי הפועל במסגרת סנטקום, גם של הכוח הימי וגם של הגורמים שנמצאים על הקרקע. לקואליציה האווירית בהובלת סנטקום, שערוכה להדוף מתקפה איראנית וחיזבללאית על ישראל, שותפים גם חיל האוויר הבריטי, שפועל מבסיסו באקרוטירי שבקפריסין, חיל האוויר הצרפתי ואפילו מטוס תדלוק גרמני אחד.
"התכנון המשותף המבצעי הוא כמו קפ"ק (קבוצות פקודות) וקפ"ק 2 (קבוצת פקודות שנייה אחרי התכנון הראשוני) אצלנו", אומר גורם ביטחוני ישראלי בכיר המכיר מקרוב את התכנונים והביצועים המשותפים לצה"ל ולסנטקום. "יש פה חלוקת אזורי עבודה, חלוקת משימות הגילוי והזיהוי בכל הטווחים וחיבור ביניהם כדי ליצור תמונה מלאה. אחרי זה בא מרכיב היירוט, אם באמצעות טילים או באמצעות מטוסים, והעברת משימות תוך כדי קרב מגורם לגורם על פי הצורך".
המרכיב החמישי בשיתוף הפעולה הנוכחי עם סנטקום הוא האצת המשלוחים לישראל – במטוסי תובלה שנוחתים בנבטים ובאוניות. ההנחיה מגיעה מהפנטגון, אבל מי שאחראי על הביצוע בפועל הוא סנטקום. "יש כרגע הנחיה לשחרר הכל, ואנחנו מקיימים שיח יומיומי על כל מה שעובר" אומר גורם ישראלי בסיפוק, ובה בשעה אינו שוכח לציין: "אבל אתה מבין, לכל זה יש מחיר".
גם אם הדברים לא נאמרו במפורש, ברור שבתמורה להיערכות הצבאית, לאיומים בסנקציות ולזרם האספקה שגבר לפתע, דורשת ארה"ב מישראל שתימנע ממתקפת מנע מקדימה על איראן וחיזבאללה, ושאם איראן וחיזבאללה יתקפו, תסתפק ישראל בתגובה פרופורציונלית, כזו שלא תוביל למלחמה כוללת, ותימנע מתגובה חסרת פרופורציות, כפי שמאיים גלנט לעשות. והעיקר, שנתניהו יגלה גמישות ונכונות לפשרות מרחיקות לכת במשא ומתן על עסקה לשחרור חטופים ולהפסקת אש.
ארה"ב למעשה אומרת לישראל: אנחנו ניתן לכם את כל מה שאתם צריכים מבחינה ביטחונית, אבל אתם תאפשרו להביא לסיום המלחמה עוד לפני הבחירות בארה"ב. ממשל ביידן-האריס יודע היטב שהפסקת המלחמה במזרח התיכון עשויה בסבירות גבוהה להעניק להאריס את הניצחון. ולא פחות חשוב: הם אינם רוצים שחיילים אמריקאים יחזרו בארונות הביתה, דבר שעלול לקרות אם תפרוץ מלחמה אזורית.
ממשל ביידן גם מאמין שהרצון הטוב שסנטקום תגייס בקרב הממסד הביטחוני הישראלי – שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הלוי וראשי קהיליית המודיעין – יסייע להם לכונן ממשל חלופי בעזה שבו תהיה שותפה הרשות הפלסטינית. זה יאפשר גם למדינות נוספות החברות בקואליציה הצבאית עם סנטקום, כמו איחוד האמירויות, להשתתף בממשל החדש בעזה ביום שאחרי המלחמה.
