נתחיל בזה שהמקום האחרון שנותר לנו לתלות בו את יהבנו הוא הממסד הביטחוני, המוסד, השב"כ והצבא. לפחות בכל מה שנוגע לנכונות להקרבה אישית, לכנות הכוונות, ליכולת לנטרל שיקולים זרים ולהוציא מהמשוואה תועלות אישיות ורווחים פרטיים. וכל זה גם אם יש, ותמיד תהיינה, השגות על אופן קבלת ההחלטות או על ההתנהלות בפועל.
1 צפייה בגלריה
הרצי הלוי, יואב גלנט, בנימין נתניהו, רונן בר
(צילום: דובר צה"ל, אלעד מלכה, EPA, יאיר שגיא)
כל זה נאמר כאן משני טעמים. הראשון כדי להדגיש את ההבדל שבין הגופים האלה לבין הדרג הפוליטי, שכל מה שנכתב עד כה בקשר לתפקודו עדיין אינו ממצה את תחושת הקבס, שאט הנפש וגועל הנפש, את הייאוש וחוסר האונים נוכח מה שקורה בירושלים. ולא מדובר כאן רק בקרקס הפרטי שניהל בן גביר בהר הבית בעצימת עין של ראש הממשלה; בהתנהלות השערורייתית של שר האוצר סמוטריץ', ושוב, תחת עינו העצומה של ראש הממשלה, שלא לדבר על המלחמה הפרטית שהראש מנהל נגד שר הביטחון שלו, בסיוע הטמבל התורני סער, שלא יודע לומר חד-משמעית שבנסיבות האלה לא יקבל על עצמו את התפקיד.
הטעם השני נוגע לדיון שחזר ועלה לכותרות בימים האחרונים שעניינו ועדת חקירה ממלכתית, או עד שזו תקום - בדוחות מבקר המדינה מחד ותחקירי הצבא מאידך.
צריך מהלך אסטרטגי שאי-אפשר להגזים בחשיבותו גם להשבת האמון בצה"ל, שיסביר, עם כל הכאב הכרוך בדבר, איך קרה שעם הקצינים הטובים האלה זו הייתה נקודת ההתחלה של מלחמת חרבות ברזל
בהתחשב בעובדה שהמלחמה עדיין בעיצומה, שהיא מתנהלת בשלוש חזיתות לפחות – בדרום, בצפון ובשטחים – גם אם בעצימות משתנה, יכול להיות שיש היגיון בטענה שזה לא הזמן להדביק לכל קצין עורך דין, ולבזבז כוח אדם קריטי לביצוע המשימות שעל סדר היום. על כן נכון לסייג כאן ועכשיו ולומר שנקודת ההתחלה צריכה להיות למעלה, הכי גבוה שניתן, ובלי להתפזר. להקים גוף שיתחקר שבעה אנשים בלבד, נכון לעכשיו: את בנימין נתניהו ראש הממשלה; את שר הביטחון אלוף (במיל') יואב גלנט; את הרמטכ"ל הרצי הלוי; את ראש אגף המבצעים אלוף עודד בסיוק; את מי שהיה ראש חטיבת המבצעים תת-אלוף שלומי בינדר, היום אלוף, ראש אמ"ן; את ראש אמ"ן שקדם לו, אלוף אהרון חליוה; ואת מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר.
והשאלה הראשונה שראש הממשלה, שר הביטחון והקצינים הבכירים יצטרכו להשיב עליה בפירוט של דקות היא מה הם עשו משעה 06:29 ב-7 באוקטובר ועד לחצות באותו יום. מה בדיוק עשה, כאמור, דקה אחר דקה, כל אחד ואחד מהם במשך 17 שעות ו-31 דקות, שבהן המשיכו להסתובב מחבלי הנוח'בה ביישובים, שבהם תושבים, כולל אנשים בני 80 ו-90 המשיכו להחזיק את דלת הממ"ד כשהם מתחננים לעזרה.
התשובות שיינתנו ממילא ייצרו את השאלות הבאות, ואז אפשר יהיה ללכת אחורה וקדימה. לא עוד תחקיר שיברר מה עשה מג"ד גולני על הקו, או מה עשה המ"פ, ובטח לא עוד תחקיר מביש מהסוג שבדק מה עשו חיילי שלדג, מטכ"ל והאחרים שהיו הראשונים להגיע לתוך הכאוס ובאומץ לב נדיר להציל את מי שניתן.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טללא חקירה של מאות קצינים, לא גיוס של מאות עורכי דין. מהלך אסטרטגי שאי-אפשר להגזים בחשיבותו גם להשבת האמון בצה"ל, שיסביר, עם כל הכאב הכרוך בדבר, איך קרה שעם הקצינים הטובים האלה זו הייתה נקודת ההתחלה של מלחמת חרבות ברזל.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.24
