תשעה באב מאחורינו. כמו במסך מפוצל חווינו השנה את תשעה באב עם מאות אלפי יהודים מתפללים בכותל ובכיכר החטופים לשובם של יקירינו, בהלוויה המונית של חייל בודד, שהפך לחלק מעם גדול בלכתו, ומצד שני במריבות ופרובוקציות שכמו הפכו לאמירת בוקר טוב מסוג מאוד מוזר בין אדם לחברו. ואנחנו, בעיניים מרצדות - לא יודעים אם להסתכל לצד ימין של המסך או לצד שמאל.
אבל הפעם, נדמה, הגיע רגע הבחירה.
1 צפייה בגלריה
(חילונים ודתיים בכיכר החטופים בט' באב. כולם אחים, גם אם לפעמים מכחישים זאת | צילום: מוטי קמחי)
7 באוקטובר חילק מחדש את לוח השנה של החברה הישראלית, יד נשלחה אל יומן חיינו וקרעה אותו בגסות, עד שהפך, לתמיד, לראש השנה של התמימות שלנו. ברגע אחד עברנו פרק בספר ההיסטוריה, הפכנו דף וגם אנחנו, צריך להודות, התהפכנו יחד איתו.
אצלי, באופן אישי, חלוקת הדפים של ספר ההיסטוריה מתחלקת קצת אחרת.
בשנת 2016 איבדתי את אבי בפיגוע ירי, כאשר אמי נפצעה קשה וסובלת מפציעתה עד היום ושני אחיי הקטנים, פדיה ותהילה, נפצעו. בשנת 2019 איבדתי את אחי הבכור שלומי, שנהרג במהלך שירותו במערכת הביטחון.
במלחמה הזאת איבדתי את בן דודי אלחנן קלמנזון, שהיה לי כמו אב, שחילץ יחד עם צוות קלמנזון ממשפחתי יותר ממאה אנשים בבארי עד שנפל.
שלושה שבועות לאחר מכן, בכניסה הראשונה לעזה, איבדתי את אחי הקטן פדיה מרק, שנפל בתקרית הנמ"ר.
ארבעה אנשים מהמשפחה הכי קרובה אליי, כבר לא איתנו.
את ההיסטוריה הפרטית שלי ואת הדרכים שלי להתמודדות ריכזתי בשני ספרים, שהם ספרי ההיסטוריה הפרטיים שלי.
להסתכל צעד קדימה
אבל עכשיו, כאמור, אנחנו ברגע הבחירה, ולכן אני לא רוצה לדבר על ההווה, ולא על העבר. כשכולנו עסוקים בעיתון של מחר, בידיעה של עוד שעה, בסטורי של הרגע. אני רוצה שנסתכל צעד אחד קדימה, על איך ייראו ספרי ההיסטוריה של הילדים והנכדים שלנו.
אז הנה הצעת הגשה - כך נופיע בספרי ההיסטוריה, שבטח יוגשו במשקפי גוגל על לוח וירטואלי לתלמידי העתיד:
בימים ההם, כשכל המדינות ניסו לפגוע במדינת ישראל, מלבנון, מעזה, מעיראק, מתימן, מאיראן - הם ציפו למצוא שבטים, אבל מצאו עם. זאת הייתה הפתעה עבורם, כי מחלקת ניטור התקשורת שלהם דיווחה על ממצאים אחרים לחלוטין
בימים ההם, כשכל המדינות ניסו לפגוע במדינת ישראל, מלבנון, מעזה, מעיראק, מתימן, מאיראן - הם ציפו למצוא שבטים, אבל מצאו עם. זאת הייתה הפתעה עבורם, כי מחלקת ניטור התקשורת שלהם דיווחה על ממצאים אחרים לחלוטין. ונכון, היו אמנם הרבה דיונים סוערים בין משפחות של חטופים ובין משפחות שכולות ובין ימנים לשמאלנים ובין דתיים לחילונים, אך המסקנה של כולם הייתה אחת: אנחנו בעיקר מאוחדים מול האויב עכשיו.
וכך היה, חודשים של מאבקים קשים ומטלטלים, כשכל הקבוצות פעלו יחד - משפחות של נופלים עם משפחות של חטופים, קיבוצניקים ומתנחלים, חובשי כיפות יחד עם אתאיסטים. כי מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם - לנצח.
ובספרי ההיסטוריה נלמד אחד-אחד על גיבורי התקופה:
על אמא מדהימה שבנה נחטף והיה שבוי בעזה. אותה לביאה נלחמה והגיעה לכל פורום ולכל ארץ בעולם כדי להילחם שבנה יחזור. כמה יש לנו ללמוד מאותה אמא שבמקום להישאב לכעס ותסכול, בחרה להילחם עד שבנה יחזור. והוא, כך ידווחו ספרי ההיסטוריה - חזר.
ועל גיבור ישראל נוסף מאותה תקופה, שאיבד יד ורגל בגלל הפציעה שלו במלחמה, ובכל זאת המשיך את חייו ורק שאל איך הוא יכול לתרום במצבו החדש, ועוד חיזק לוחמים נוספים.
ועל ילדה שחזרה מהשבי, והמסה את הלבבות של כל העם הזה בחוכמתה ובאצילות הנפש שלה. ולימדה את העם כולו פרופורציות.
ובספרי ההיסטוריה גם ייכתב איך הייתה זו תקופה שבה הרחוב לא היה מלא באנשים, אלא מלא בגיבורים. עוברי אורח פצועים בגוף, פגועים בנפש, אך כולם אחים, גם אם לפעמים מכחישים זאת, כמו פאזל מלא בחלקים חסרים שמרכיבים את עצמם לתמונה חדשה ומרגשת.
וחמאס, חיזבאללה, החות'ים, או כל אויב אחר, יהפכו לעוד פרק בספר ההיסטוריה, ויהיו שם לצד עמון ומואב ועמלק, חלק בשרשרת של צוררים שרצו להכחיד את עם הנצח, עד שנמחקו בעצמם.
אגרוף, לא אצבעות נפרדות
אבל כדי לכתוב את ספר ההיסטוריה העתידי כמו שצריך, בואו נחזור להווה:
אני מאמינה שיש דברים שבידיים שלנו ויש דברים שלא. אין לי יכולת להיכנס בעצמי לעזה ולחלץ משם חטופים. אין לי יכולת לקבוע הסכמים ומשא ומתן כזה או אחר עם השטן. אין לי יכולת להחזיר לאמא את הבן שלה ולאחות את אחיה. אלו דברים שאין ביכולתי לשנות. לצערי.
מה שכן בידיים שלי, ושל כולנו, זה להחליט אילו אנשים נהיה אחד כלפי השני ומה נלמד את הדורות הבאים. אם נהיה מפולגים, אם התקופה הזו תיזכר כתקופה של שבר וחורבן, ספר ההיסטוריה שלנו ייראה אחרת לגמרי, ומי יודע מי יזכה לקרוא אותו בכלל. וזה בדיוק מה שהם רוצים.
הם מנסים לקרוע אותנו, אבל אסור לנו לתת להם את הניצחון הזה. הם יודעים בדיוק איך להיכנס בינינו, הם מפעילים פלוגות סייבר כדי לפלג בינינו. וזאת בדיוק הסיבה שעלינו להראות להם שאנחנו אגרוף אחד חזק. ולא אצבעות נפרדות.
אם נחליט להיות יחד בכאב, לאהוב, לחבק, להכיל דעות שונות מאיתנו, להילחם במלחמה המטלטלת הזו יחד - זה בידיים שלנו.
אם תסתכלו על המשפחה שלי, תראו אחד עם פאות ארוכות ואחד עם שיער ארוך וקעקועים. וזה כל היופי. ככה נראה העם שלנו. משפחה אחת מגוונת. פסיפס.
זה מה שאנחנו רוצים להנחיל לדורות אחרינו. עם מאוחד ברגעים קשים.
אז הנה סיום ספר ההיסטוריה שנכתוב היום: עברנו את חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, וברגע האחרון שינינו את כיוון הספינה, ובנינו את הבית השלישי
אז הנה סיום ספר ההיסטוריה שנכתוב היום: עברנו את חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, וברגע האחרון שינינו את כיוון הספינה, ובנינו את הבית השלישי.
זה הרגע להפוך את החולשה שלנו לחוזקה. את הכאב לתרופה. את המריבות בינינו למחלוקת אוהבים. אבל בסדר הפוך: קודם כל אוהבים, אחר כך מחלוקת.
כל אחד מאיתנו הוא אות אחת קטנה, אבל פרק הגבורה והניצחון שלנו נכתב עכשיו - בגדול.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
