לשני האיומים המרכזיים על הממשלה, חוק הגיוס וחוק התקציב, נוסף השבוע אירוע שנראה מאיים על שלמות הקואליציה. מדובר בעוד מופע מסוכן של מי שאינו גביר ואינו בן של גביר, האיש שמוכן להבעיר את המזרח התיכון בשביל עוד צילום או עוד כותרת, ואין לו שום בעיה לסכן חיי אזרחים וחיילים בשביל ציוץ.
אם לא היה מדובר בשר בן גביר, הוא היה עף באותו יום מהממשלה. הנזק שהוא מביא לישראל בפרובוקציות שהוא עושה, במיוחד כשהאש בוערת מכל הכיוונים ואנחנו תלויים בברית אזורית – מחייבת הרחקה של מי שלפני הבחירות נתניהו הבטיח שלא יהיה שר בממשלתו.
כשהשר לביטחון לאומי מתריס נגד ראש הממשלה ואומר שהוא קובע את המדיניות בהר הבית, וראש הממשלה טוען בתגובה – לא, אני קובע, והשר לא מתרשם וחוזר על הצהרות ריבונותו – יש רק שתי אפשרויות: או שראש הממשלה מרוצה בסתר ליבו ממעשיו של בן גביר, או שהוא מפחד ממנו.
את העובדה שנתניהו פוחד מבן גביר אנחנו יודעים. אבל מהי עמדתו?
את העובדה שנתניהו פוחד מבן גביר אנחנו יודעים. אבל מהי עמדתו? מצד אחד, היה גינוי רפה. מצד שני, השר יצחק וסרלאוף, שעלה עם בן גביר למקום הקדוש, סיפר שהעלייה להר במהלך ט' באב תואמה עם ראש הממשלה שבועיים מראש. אז אולי זה מה שנתניהו רוצה: מלחמה אזורית שתרחיק ממנו את האיומים העומדים לפתחו, כמו המשך משפטו, הקמת ועדת חקירה ממלכתית והדרישה לבחירות ולסיום שלטונו.
לא יכול להיות? תזכרו מה כתב נשיא בית במשפט העליון בדימוס, השופט אשר גרוניס, במכתב האזהרה ששלח לנתניהו בנושא הצוללות: "נתניהו סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל". האם אדם כזה יכול לרצות לגרום למלחמה אזורית בגלל אינטרסים אישיים?
נדמה לי שהתשובה היא כן.
•••
מי שבן גביר מצליח באמת להוציא מדעתם, אלה אנשי ש"ס. ולא רק בגלל עלייתו להר הבית בניגוד לאמונתם, אלא בגלל האצבע בעין שהוא מכניס להם בכל פעם שהוא יכול לשבש להם משהו, בעיקר חוקים שהם רוצים להעביר, ובגלל שהקרקס הנודד שלו עולה להם בלא מעט מצביעים צעירים.
השבוע חשף יאיר שרקי שאחרי יותר מעשר שנים, לפיד ודרעי חזרו לדבר. הרקע: לפיד הציע לדרעי להגיש כהצעה לסדר את פסק ההלכה של הרב עובדיה האוסר על עלייה להר הבית כדי להתפלל. דרעי הסכים בשמחה. ביום רביעי עלה לדוכן יו"ר סיעת ש"ס, ינון אזולאי, ונתן את מונולוג חייו נגד בן גביר וחבורתו. "מדובר באדם מופקר שלא אכפת לו מביטחון המדינה", צעק. בתום דבריו, חברי האופוזיציה חבטו על השולחנות בעידוד והסכמה. מי שאירגן את המחווה הלא ספונטנית הזאת היה יו"ר האופוזיציה. כל זה קרה אחרי שהקואליציה הפסידה בהצבעה בשל היעדרותה של עוצמה יהודית, והחליטה למשוך את כל החוקים האחרים שהיו מונחים על שולחן הכנסת כדי להימנע מהתבזות.
לפיד עלה לדוכן לשאת נאום שהיה אמור לקחת 10 דקות והסתפק ב-12 שניות. בכך שבר את שיאו של אורי אורבך המנוח לנאום הקצר בתולדות המליאה. הוא אמר: "אתם רוצים לדעת איך ממשלה מתפרקת? ככה! בדיוק ככה!"
לא הייתי תולה תקוות בדרעי בעניין הזה. דרעי יעשה קולות, יאיים, ייעלב וייעלם, אבל לא יפעל. הוא נתון בצבת לא פתירה - מצד אחד הציבור שלו משלם מחירים כבדים מהישיבה עם ביבי, מצד שני מדובר בציבור שמאמין בנתניהו ותומך בו, בשיעור אפילו יותר גבוה מהליכודניקים. לכן דרעי יכול לשוחח עם לפיד, לאותת איתותים, אבל הוא לא יכול באמת לצאת נגד נתניהו ולא יפיל לו את הממשלה.
מה שאמור להדאיג יותר את הקואליציה, וגם אותנו, זו האווירה בממשלה. בתקופה הכי רגישה בתולדות המדינה יש לנו משולש ביטחוני שהיחסים בתוכו הם לא פחות מהרסניים. שר ביטחון ושר לביטחון לאומי שלא מדברים ביניהם מאז הקמת הממשלה וקוראים לפטר זה את זה. ראש ממשלה ושר ביטחון שבעיצומה של הכנה למתקפה של חיזבאללה ואיראן הטיחו אחד בשני דברים נוראיים. גלנט לעג ל"ניצחון המוחלט" של נתניהו וקרא לזה קשקוש, ואילו נתניהו שהאשים את גלנט שהוא "אנטי-ישראלי", או במילים אחרות: בוגד.
האם זה מעיד על סדקים בקואליציה? זה מעיד בעיקר על הפקרות. כל מי שאחראים על הביטחון שלנו נלחמים אחד בשני.
•••
נפתלי בנט אמר השבוע שצריך להחליף את כל ההנהגה של מדינת ישראל, הפוליטית והצבאית. הוא גם אמר שההנהגה הפוליטית הנוכחית שמה את טובתה האישית לפני טובת המדינה. האם הדברים מעידים על חזרתו של בנט לזירה הפוליטית? נראה שכן. בינתיים הוא מעביר את זמנו במסעות הסברה, ראיונות לתקשורת הבינלאומית, הרצאות ברחבי העולם, ובסיורי שטח עם לוחמי מילואים ועם מפונים. ביום חמישי הוא ליווה אל הבקו"ם את בנו, יוני, שהתגייס ליחידה מובחרת.
הסקרים מחמיאים לו. הם מראים עלייה עקבית במספר האזרחים הסבורים כי הוא מתאים לשמש כראש ממשלה. מסקרן יהיה לראות אם הוא וליברמן יתאחדו לפני הבחירות. הסקרים מעלים שעדיף להם לרוץ לבד כדי למקסם את מספר המנדטים, אלא שבמקרה זה נדמה לי שעדיף חיבור כוחות. הם צריכים להכריז על הקמת מפלגת ימין-מרכז, לאומית וליברלית, מרכז כובד שיוכל להיות בית למצביעים שלא רוצים יותר את ביבי. עליהם לעשות את זה עכשיו. אנשים מתחילים לנרמל גם את מי שאשם במחדל הכי גדול שהיה פה מאז קום המדינה. כל יום שבו יש ואקום של הנהגה – עוד אנשים חוזרים לנתניהו.
ומי יעמוד בראש? מצד אחד יש פער ניכר בהתאמה לראשות ממשלה לטובתו של בנט. מצד שני – לליברמן יש מפלגה מסודרת, מאורגנת, שהכפילה את מספר המנדטים שלה מאז הבחירות.
האם ייתכן עדיין שגדעון סער, שר הביטחון העתידי לשעבר, יצטרף אליהם?
התשובה מכל הצדדים היא חד-משמעית: בוודאי.
אגב, גם מהצד של סער.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
