317 ימים חלפו מאז הטבח שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר - ו-115 חטופים עדיין מוחזקים בשבי ברצועת עזה. לרגל ט"ו באב, שלוש נשים של אזרחים ישראלים שחטופים ברצועה כתבו להם על זיכרונות משותפים ואהבה ללא גבולות.
"קאי מחכה לפגוש את האבא הטוב בעולם"
המכתב של מיכל לאלכס לובנוב:
אלכס שלי, אהוב שלי, טו בא"ב היום. אני מחכה שתיכנס בדלת עם החיוך היפה שלך וזר הפרחים שאתה תמיד מביא לי. איזה גורל אכזר הפריד בינינו אחרי עשר שנים שאנחנו בלתי נפרדים. אתה שם, במקום השחור ביותר ביקום, ואני כאן, בבית שלנו, מחכה לך, יודעת שהאהבה שלנו חזקה יותר מהכול.
הייתי עושה הכול כדי ללכת להוציא אותך משם בעצמי, אבל הידיים שלי כבולות, ובטוח שהיית מבקש ממני להישאר בבית לשמור על הבנים עד שאתה חוזר. סליחה שאתה עדיין שם. אתה חזק מהכול, והאהבה שלנו חזקה מהכול, ואנחנו ננצח.
הבנים בסדר, טום לא מפסיק לדבר עליך וקאי מחכה לפגוש אותך. הוא מחכה לפגוש את האבא הטוב בעולם. ואני מחכה לך, אהוב שלי, לחום שלך, לכתף שלך, למגע שלך. אף פעם לא ויתרנו אחד על השנייה, וכמו שנשבענו בחתונה הכי יפה בעולם להיות שם תמיד אחד בשביל השנייה, ככה זה יהיה.
אני כאן, שורדת בשבילך. בבקשה תשרוד בשבילנו, בשביל המשפחה היפה שהקמנו, ועוד כל כך הרבה לפנינו. תודה שאתה אוהב אותי ללא גבולות, אני מרגישה את זה בעצמות. אני אוהבת אותך יותר ממה שמילים יכולות לתאר. תחזיק מעמד.
שלך תמיד, מיכל
"כשתחזור האהבה שלנו רק תגדל ותעמיק"
המכתב של סתיו לוי לעידן שתיוי:
בובו שלי, יום האהבה היום. ואנחנו לא אנשים שמחכים לתאריך מיוחד כדי לחגוג אהבה. אנחנו משתדלים לחיות אותה, להעריך אותה, לבחור בה ולחגוג אותה כל יום מחדש.
כבר 317 ימים שאתה רחוק ממני פיזית, אבל הלב שלי נמצא לידך ואיתך, קרוב יותר מאי פעם. אני מרגישה אותך כל כך חזק בכל חלק בגוף ובלב שלי. אני דואגת לך כל כך וכואבת את כאבך. ודרך הכאב הזה אני מכירה אותך אפילו יותר, מעריכה אותך ואת האהבה שלנו יותר.
אהבה עבורי היא בחירה. כל כך עמוקה. ופגיעה. ויפה. וכמה שהיא מורכבת ככה היא פשוטה. היא לא תמיד קלה, אבל היא בית. היא הכוח שמניע קדימה גם כשאנחנו מותשים. וזה הזמן להיאחז בה כל כך חזק ולא להרפות.
עידן שלי, אתה האדם הכי חזק שאני מכירה. ואני יודעת שגם אתה מפחד ואולי מרגיש שאתה לא יכול יותר. אבל אני רוצה להזכיר שיש לך את הכוח להסתכל לחושך הכי גדול בעיניים ולצאת ממנו חזק יותר. אני מאמינה בך ויודעת בלב שלם שאתה מוצא את הכוח להמשיך, שאתה מתחבר לחלק הפנימי הזה בך שיודע לראות את שביב האור ומחזיק בו חזק עד שהאור הזה יגבר על כל החושך.
בכל דקה שלנו יחד נתת לי להרגיש בית. אני רוצה שתדע שאני בית עבורך, ותמיד אהיה, גם כשתחזור. לא משנה מה, אני כאן איתך, יד ביד, עם כל מה שתביא איתך וכל מה שתצטרך. אנחנו נעבור את המסע הזה יחד. אני אוהבת את הלב שלך, את האדם שאתה, את האדם שאני כשאני איתך. אני מבטיחה לך שאהיה הסלע הכי איתן שיש עבורך. אני כל כך מחכה לחבק אותך ולאהוב אותך מקרוב שוב.
כשנחזור אחד לשנייה אחרי המסע הזה, נזכה לפרק חדש ומלא בעומק ואהבה גדולה ממה שהכרנו. השיעור הזה יהפוך למתנה – כי נזכה לקבל את החיים מחדש. מלאים, מספקים, וקרובים יותר מאי פעם.
ואתה תהיה בבית, עידן שלי. אני מבטיחה לך.
"הגעגוע מורגש יותר מתמיד, אבל גם התקווה"
המכתב של אילנה גריצווסקי למתן צנגאוקר:
כבר 317 ימים שאני חיה עם הכאב והגעגועים למתן "תלתלים יפים שלי". הוא לא רק בן זוגי. הוא החצי השני שלי. כל יום שעובר בלעדיו הוא אתגר, וכל זיכרון משותף שלנו הוא נחמה וגם כאב.
ביחד היינו אוהבים את הדברים הפשוטים שבחיים: לקום מוקדם בבוקר, לקחת את הכלב שלנו לטיול בשטח, לעצור בית קפה, לקחת משהו טעים לדרך ולהמשיך יחד. הרגעים הקטנים האלה היו בשבילנו הרבה מעבר לשגרה יומיומית. הם היו הזמן שבו היינו מתנתקים מהעולם ומתרכזים רק אחד בשנייה.
המרפסת שלנו הפכה למקום מקודש. בין אם זה היה בבוקר, כשהשמש רק התחילה לזרוח, או בסוף היום, כשכבר התעייפנו מהעבודה והיינו יושבים שם עם כוס קפה, מדברים, חולמים ומתכננים תוכניות. אלה היו הרגעים שבהם היינו מרגישים הכי קרובים והכי מחוברים.
מתן תמיד היה מחייך כשהייתי מכינה לו את הפסטה המוקרמת שהוא כל כך אהב. היינו יושבים יחד על הספה, צופים בסדרה אהובה, אבל מעבר לאוכל או לתוכנית זו הייתה התחושה של להיות ביחד, בתוך השגרה שלנו, שמילאה אותנו בשלווה ובאהבה.
מאז שהשתחררתי מהשבי, השאלה היחידה שמלווה אותי כל היום היא "מה אפשר לעשות כדי להחזיר את מתן הביתה?" כל יום שעובר בלעדיו אני חיה במאבק – מאבק על חייו, על השיקום שלי ועל העתיד המשותף שלנו.
בט"ו באב הזה אני מחזקת את ההבטחה שלי לו, לאמא שלו, לאחיות המדהימות שלו ולעצמי: לא אנוח עד שמתן יחזור הביתה. האהבה שלנו מחזקת אותי להמשיך להילחם כדי שהוא יחזור אלינו, למקום שאליו הוא שייך.
בט"ו באב הזה הכאב והגעגוע מורגשים יותר מתמיד, אבל גם התקווה. אני לא מפסיקה לקרוא לו "מאמי", "תלתלים יפים שלי", ומדמיינת את הרגע שבו נוכל שוב לשבת יחד על המרפסת, לדבר, לצחוק, לחבק, לאהוב, בלי חומות של כאב וגעגוע.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.24
