קשה לא להשוות בין תקופת ההמתנה שהובילה למלחמת ששת הימים ובין תקופת ההמתנה הנוכחית. הדמיון זועק מכל עבר: מתחושות האיום הקיומי שדורכות את הציבור כולו בחרדות, מהפסיביות הישראלית, מהדרישה הבינ"ל לפייסנות, מהמתח המוחצן בין המטכ"ל לממשלה, ממעורבות ארה"ב ובעיקר מחוסר האמון של רבים בהנהגה. דמיון מובהק זה מבליט עוד יותר את הפער העצום בין מי שכיהן כראש ממשלה אז, לוי אשכול ז"ל, לבין ראש הממשלה הנוכחי נתניהו.
נזכיר ביעף: תקופת ההמתנה ההיא החלה כשהמצרים הכניסו כוחות לסיני והחלו לסגור בריתות עם ירדן, סוריה ועיראק, שמצידן העלו כוננות וקירבו כוחות לגבולות. במהלכה נסוגו כוחות החירום של האו"ם בסיני ונסגרו מצרי טיראן בפני אוניות ישראליות. מאמצי נשיא ארה"ב ג'ונסון להביא לעסקה דיפלומטית שתרגיע את האזור נכשלו, וב-4 ביוני נחתם הסכם ההגנה האחרון בין מצרים לעיראק. החבל החל להיכרך סביב גרוננו.
לאורך התקופה חרדות האזרחים מפני שואה שנייה הרקיעו שחקים. יריביו הפוליטיים של אשכול - שמעון פרס ומשה דיין מזה ומנחם בגין מזה, דאגו לכך. למרות הנזק התודעתי, הם טענו שאשכול לא מכין את הצבא כראוי למלחמה ואינו מתאים להנהגה. תחושות האימה בציבור גברו על רקע "מרד הגנרלים": אלופי המטכ"ל - שאז כמו היום דיברו בקול מקהלה אחיד - ביקרו קשות את אשכול, האשימו אותו בהססנות גלותית וטענו שסירובו לצאת מיד למתקפת מנע יביא לכיליוננו.
אשכול לא נכנע וקבע שלא נצא למתקפה בלי הסכמת ארה"ב, בשל העובדה שמרבית התחמושת והמזון מגיעה ממנה. הוא גם סבר שהמילואים זקוקים לזמן התכוננות נוסף. בינתיים, כדי להרגיע את החששות, הוא מוחל על כבודו, מקים ממשלת ליכוד לאומית עם שנואי נפשו וממנה את דיין למחליפו כשר הביטחון. לפי החוקרת תמי מולד-חיו בספרה "בשיטת אשכול", הוא הבין שעליו להתפשר בכל הקשור להיבט הפוליטי ולמעמדו האישי כדי לטפל בבעיות הקיומיות האמיתיות שלפתחו.
היום ברור שהניצחון המוחץ בששת הימים נזקף בעיקר לזכות אשכול. לכאורה נתניהו דומה לו בהתעקשותו מול המחשבה האחידה במטכ"ל, אלא שבניגוד לאשכול, צרכיו האישיים מוצבים לפני טובת העם
הוא צדק. הרחבת הממשלה והוויתור לדיין הרגיעו את הביקורת ואיפשרו לו לסיים את הכנת הצבא ולקבל אור ירוק מארה"ב לפני היציאה למתקפה. היום אין חולק שהניצחון המוחץ בששת הימים נזקף בעיקר לזכות אשכול, שלא רק הכין את הצבא היטב אלא גם דאג לתנאי הפתיחה הטובים ביותר. ברמה האישית והפוליטית, הוא שילם מחיר. את תהילת ששת הימים קטף בלי צידוק דיין (שנכנס לתפקיד שלושה ימים בלבד לפני פתיחתה) ואת הערצת הציבור קיבלו הגנרלים שבזו לו. לפי מולד-חיו, אשכול לא התחרט כי "אצלו טובת המדינה הייתה תמיד מעל לצרכיו האישיים".
לכאורה נתניהו דומה לו בהתעקשותו מול המחשבה האחידה במטכ"ל הנוכחי, שהוא כשלעצמו הפוך למטכ"ל היוזם והלוחמני ההוא. אלא שבעומק הדברים זה הפוך. בניגוד לאשכול, צרכיו האישיים מוצבים לפני טובת העם. אחרת היה מוותר ליריביו מבית ומחוץ - גם אם הוויתור יעשה לו עוול אישי - במה שלא חשוב באמת (נראות) כדי להקטין את הפילוג בעם, להרחיב את בסיס התמיכה הציבורית במלחמה פה ומעבר לים (בעיקר בארה"ב, שאנו עדיין תלויים בה) ובכך לטייב את תנאי הפתיחה ליציאה למתקפה. הלוואי שהוא יעשה זאת. זה מה שמנהיג אמת היה עושה. זה מה שאשכול עשה.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.24
