השם עדי כמה אני חפץ כבר בירידתו של נתניהו מהבמה הציבורית. בערך פעם ביום אני יוצא מדעתי ממעשיו, ויש לי איתו גם חשבון אישי: הוא הטיף למאבק בלתי מתפשר בטרור, כתב ודיבר על זה שכל הורדת ראש מול האיסלאם הרצחני רק תגביה את קרנו, נאם על כך בפאתוס בבית הוריי עת ישבנו שבעה על אחי הי"ד - ואז שחרר את שני רוצחיו מהכלא. כבר שנים שהוא מדרדר את ישראל בשלל זירות, כשהמוטיב החוזר הוא הפער העצום שבין הצהרות בומבסטיות לביצועים קלושים - שלו ושל האנשים שהוא מתעקש להקיף עצמו בהם. אני לא מסוגל לשאת את מעשיו, הוא שבר את ליבי והעצים את הטראומה המשפחתית שלי - ולמרות אלה, מעולם לא שנאתי אותו.
אני עד כדי כך לא שונא את נתניהו, שבתרחיש דמיוני שבו יוביל אותנו אל המקום הנכון לנו באמת - אהלן וסהלן, שינהל. הדבר הכי חשוב בחיינו הוא מדינת ישראל, ניצחונה וביצור עתידה, ואם מכל יושבי כדור הארץ דווקא הוא שמסוגל לעשות זאת, בלי עיכובים ומריחות, בלי לשווק לנו אינסוף סיפורים ובדיות שמנותקים מהמצב האמיתי - יאללה, העיקר שיהיה טוב. אבל אין תרחיש כזה. הוא שבוי גדול מדי של עצמו, של פחדיו, של דחיינותו, של הססנותו ושל הקואליציה הבלתי אפשרית שבנה סביבו, אחרי שבמשך שנים הונה כל פרטנר פוליטי אפשרי אחר.
ועדיין, לאחרונה נפוצים יותר ויותר אנשים וארגונים שמדביקים לו את הכינוי "הצורר" או "אויב העם", וזה רע מאוד בשני רבדים: ערכית-מהותית ופוליטית. במהות, נתניהו איננו צורר, והכינוי הזה לא נופל בשום אופן מהכינוי "בוגד" כלפי רבין. צורר זה מי שרוצה ברעתך ומטרתו היא להזיק לך. נתניהו לא רוצה ברעתי, לא ברעת מדינת ישראל ולא ברעת החטופים ומשפחותיהם. הוא פשוט לא יודע להתנהל ולא יודע להתגבר על כשליו הפנימיים. הוא צריך לצאת מחיינו בצורה מסודרת ודמוקרטית, מהירה ככל האפשר. ואם נשבור את הכלים, אם נגיע לאלימות פוליטית, יישברו גם ערכי הבסיס של כל אדם בר-דעת, ותישבר גם המדינה.
נתניהו לא יודע להתגבר על הרצון הכי עמוק שלו: לשרוד פוליטית לנצח נצחים. כדי להגיע לשם הוא מסוגל לשחרר מאות רוצחים בעסקת שליט, כי זה מה ששירת אותו באותו רגע, על אף שברור היה לו שמדובר באסון אסטרטגי
יותר מהכל, נתניהו לא יודע להתגבר על הרצון הכי עמוק שלו: לשרוד פוליטית לנצח נצחים. כדי להגיע לשם הוא מסוגל לשחרר מאות רוצחים בעסקת שליט, כי זה מה ששירת אותו באותו רגע, על אף שברור היה לו שמדובר באסון אסטרטגי. ועכשיו, הוא מסוגל מצד אחד להכות בתופי הטם-טם של הניצחון המוחלט, ובאותה עת להתמהמה חודשים ארוכים עם דחיפת התמרון ברצועה.
כל האנרגיה של נתניהו מושקעת בניהול הלופ ההישרדותי שלו
למה, למשל, הוא לא מטיל את כל כובד משקלו על סוגיית הסיוע ההומינטרי ברצועה? למה גם אחרי שנה של מלחמה מטורפת חמאס ממשיך לקבל מדי יום מאות משאיות של אספקה טרייה, ישירות מאיתנו? כי כל האנרגיה של נתניהו מושקעת בניהול הלופ ההישרדותי שלו, שמתמקד כעת בצורך לרצות בו-זמנית את יצחק גולדקנופף, איתמר בן גביר וג'ו ביידן. למעשה, כל חיינו בעת הנוכחית נתונים לצורך שלו בניהול הלופ הזה. אבל, וכאן מגיעה הסוגיה הפוליטית - נתניהו עדיין מביא בסקרים מספרים בלתי נתפסים ביחס לביצועיו. יש מאות אלפי ישראלים שאחרי כל מה שאירע בתקופתו, עדיין רואים בו את האופציה המועדפת. ואם לדייק: האופציה הגרועה פחות. למה? כי הציבור מבין שמה שנדרש כרגע זו תקיפות מול האויב, נחרצות ביטחונית, יוזמה והתקפיות. זה נתון רוחבי בכל סקר אפשרי.
וכרגע, מצחיק ככל שזה נשמע, מבחינת ישראלים רבים נתניהו הוא זה שמספק את אלה יותר מכל החלופות שמונחות על השולחן. האלטרנטיבות מצוידות אולי בסט ערכים נעלה יותר, אבל בראיית הציבור יביאו אותנו לתוצאות ביטחוניות גרועות יותר. ולכן לגדף את נתניהו חזק, ואז יותר חזק, ואז הכי חזק, לא ייקח את מי שרוצה בהחלפתו לשום מקום. זה רק עלול לחזק אצל אנשי המחנה הלאומי את המחשבה שקיימת במזימה שמאלנית להביא עלינו מנהל גרוע עוד יותר, שבאמתחתו מדינה פלסטינית.
עמיחי אתאלי צילום: אלכס קולומויסקירוב הציבור לא מטומטם. צעקות "צורר" לא ייקחו אותנו לשום מקום. מה שנדרש זו אלטרנטיבה אמיתית. לא בובה ולא דוגמן. נדרש אדם שמבין היטב את מצבה הלא פשוט של ישראל ויכול למנות בקול רם את אתגריה הרבים, שיש לו יכולות ניהוליות מעולות, שהלב שלו במקום הנכון, שמבין שכרגע נדרשת יוזמה, חדות, ערמומיות ותקיפות מול האויב, ויצירתיות מול ידידינו בעולם תוך דיוק מוקפד שלא לקרוע את החבל. דרוש מנהיג שיודע לגייס קונצנזוס ציוני רחב לטיפול בשלל סוגיות פנים אקוטיות.
כשיבוא אדם כזה, הציבור יזהה אותו ומהר מאוד ישלח את נתניהו למקום שהוא ראוי לו: לפנסיה, בבית, רחוק מאוד מהמושכות של ניהול מדינת ישראל ברגעיה הקריטיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.24
