בסוף יוני שעבר, יום אחרי שניצב (בדימוס) שמעון לביא (55) פשט את מדיו והשתחרר סופית מהמשטרה, הוא טס למסע שחרור בדרום-מזרח אסיה. מי שהיה בתפקידו האחרון מפקד מחוז צפון ואחד מקציני המשטרה המוערכים – יש שיאמרו גם מועמד למפכ"לות – והיחיד שלקח אחריות והתפטר בעקבות אסון מירון, עלה לבדו למטוס, עם תיק מטיילים קטן. כשנחת שכר אופנוע כבד, ויצא לדרכים. במשך שלושה חודשים גמע אלפי קילומטרים בנתיבי העפר של וייטנאם, שדות האורז של קמבודיה והג'ונגלים בלאוס. רק לנסות קצת לברוח מהתמונות ההן, של 45 הגופות על ההר וזעקות הפצועים. "כי כשקורה לך דבר כזה, זה משא של מיליוני טונות על הכתפיים. זה עומס מטורף, קושי בלתי נתפס שאי-אפשר לתאר במילים", הוא אומר בראיון מקיף ראשון מאז שפרש. "במיוחד כשראיתי את כל המראות הקשים. אז הנטייה הטבעית ברגע כזה היא להיעלם מהעולם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל בפועל נשארת לפקד על המחוז עוד שנה, אחרי ההודעה הדרמטית שבה נטלת אחריות לאירוע.
"כי אם לא הייתי נשאר, זו הייתה נחשבת בריחה גדולה. אבל זה בדיוק הזמן שאתה מסתכל על עצמך במראה ושואל: איזה מפקד אני רוצה להיות? איזה אדם אני רוצה להיות? וההבנה הכי משמעותית שלי הייתה, ששמעון הוא לא אדם פרטי. אני מפקד של אלפי שוטרים ולוחמים ואני חייב להיות בפרונט לא רק במילים, אלא גם במעשים. אז ביום ראשון לאחר שהודעתי על לקיחת האחריות, אספתי את המפקדים שלי, שנכנסו לחדר הדיונים באווירת נכאים, ואמרתי להם: 'תרימו את הראש, כל מה שאמרתי בתקשורת - אני מתכוון לזה, מקצה לקצה. אני נושא באחריות! המשמעות היא, שאף אחד לא יכול לגעת בכם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להוריד את הראש, כי אין לדעת מתי יקרה האירוע הבא'. לא האמנתי ששלושה שבועות אחר כך יתחילו אירועי שומר החומות".
איך תיפקדת במהלך השנה הזאת?
"שנתיים אני לא ישן בכלל. אפילו לא דקה. מגיע לעבודה עם עיניים אדומות, בלילות מסתובב עם הכלב בחוץ. יושב, חושב, ותוך כדי משתלבות לי תמונות מהאירוע".
חשבת לקבל טיפול?
"לא הייתי בטיפולים, נסעתי לדרום-מזרח אסיה, זאת הייתה הדרך שלי לטפל בעצמי. כל מטרת המסע הזה הייתה לעלות ללא מסיחים אל מול האסון. כי כשאתה במרכז עם האנשים והמשפחה מסביב, אין לך את הזמן לשבת עם עצמך ולחשוב לעומק. אבל כשאתה נמצא באיזה כפר נידח בג'ונגל בצפון קמבודיה, אתה חושב שם רק על האסון ומה היית עושה אחרת. אני רץ 80 קמ"ש במחשבות".
ומה הבנת שם?
"בהתחלה היה לי לא פשוט גם שם. אני מטפס על צוק גבוה ורואה מולי את הר מירון. עולה למנזר על ראש ההר ורואה מולי את קבר הרשב"י, אבל ככל שחלף הזמן הרגשתי שאני מסדיר נשימה ומצליח להתמודד".
ובלילות? איפה היית?
"בג'ונגלים, בחצרות בתים של אנשים שביקשתי מהם מחסה לפני שיירד הלילה. ירדתי 12 ק"ג במשקל, כי אני אוכל כשר והאוכל שם לא להיט. אין שם תחנות דלק, רק מין משאבה כזאת, שבאמצעותה אתה ממלא תמורת כמה פרוטות. ובכלל, לנסוע על אופנוע אלפי ק"מ זה לא דבר פשוט. נתקלתי בחמושים בלאוס. חלק גדול מהאוכלוסייה שם חמושה, כי יש שם שודדים. לא היה לי כלי נשק, רק מגל (קוצר חיטה) מאחור".
נשמע מפחיד.
"אחרי האסון במירון", לביא מחייך במרירות, "אני כבר לא פוחד מכלום".
לא כך חשב לביא שתסתיים הקריירה שלו. ביוני 2019 הוא מונה למפקד מחוז צפון, ונחשב למפקד יוזם ונחוש, שהביא לא מעט הצלחות. מתוקף תפקידו, הוא היה גם המפקד המבצעי של אירוע מירון, שתוכנן ל-30 באפריל 2021, לאחר ששנה קודם בוטל בשל הקורונה. לכולם, ובמיוחד לו, היה ברור שהפעם יעלו להר עשרות אלפי אנשים. לביא גם אמר את זה בזמן אמת. אבל באותה נשימה, התבסס על תוכנית מבצעית ישנה, שדגלה בתפיסה של "הר פתוח", מתוך הנחה שכל ניסיון להגביל את כמות הקהל יהיה יותר מסוכן. "התמונה העולה מכל האמור לעיל", קבעה ועדת החקירה לאסון, "היא כי לביא ידע את חומרת סכנת הצפיפות והבין אותה, וכי היה ברור לו ששטח ההילולה ומתחמי ההדלקה אינם יכולים להכיל בבטחה את מספר המבקרים הצפויים במקום במהלך ההילולה". הוועדה קבעה כי לביא "נושא באחריות אישית" לגבי האסון.
אתה מסכים עם המסקנות האישיות של הוועדה לגביך?
"אני מקבל את המסקנות ומכבד את הוועדה".
"כולם בדיעבד תמיד רואים שש-שש. מה הייתי עושה? לוקח טנק ולא נותן לאף אחד לעלות להר! אני לא אוהב את שאלות הבדיעבד. זה לא עוזר לי. מה זה ייתן לי?"
איך מצד אחד אתה מביע חשש מפני כמות כזאת של קהל, ומצד שני אתה מאשר אירוע פתוח?
"ההילולה מתקיימת במירון קרוב ל-50 שנה. מעולם לא הוגבלה בה כמות הקהל, אבל תמיד היה צורך לווסת אותה בהתאם לכמות הצפיפות. הגבלת קהל יכולה לגרום לצווארי בקבוק, ואפילו לאסונות גדולים יותר. וזה לא היה מירון 'רגיל': שלושה חודשים קודם מגפת הקורונה השתוללה והאירוע נראה כמו תרחיש דמיוני. אבל בעוד שהמדדים (של שיעור התחלואה – ש"מ) השתפרו חודש לפני, התקנות שמחייבות להגביל את מספר האנשים עדיין היו מחמירות. כלומר, חודש לפני האירוע האזרחי הגדול ביותר בישראל, לא היה לי מתווה, אין תקנות, אין לי בסיס לתכנן את האירוע".
אז מה אתה עושה?
"אני מבקש מהמפכ"ל שישאל את הדרג המדיני: מה עושים? כי תקנות הקורונה הגבילו ל-100-200 איש בשטח פתוח, אבל כולם רוצים להגיע. ואני צריך תשובות. אני מושך בשרוול לו ולכל מי שניתן: לשר לביטחון הפנים, לראש אג"מ, לפרויקטור הקורונה, ליועמ"שית של המשטרה. קיבלתי רק תשובה אחת: התקנות של 2020 היו משהו חד-פעמי. זה לא יקרה ב-2021. זאת אומרת שאין הגבלות ואם יהיה משהו, אז זה יהיה ברמה המינורית.
"אז עמדתי במצב שיש עמימות, יש חוסר ודאות, ומה היה עליי לעשות? לעמוד באפס מעשה? לשבת על הגדר בחיבוק ידיים? להצטרף למועדון? הרי מה ביקשתי? יש דרג מדיני, תורידו הנחיות. אם היו אומרים לי שאין אירוע - אז לא היה אירוע, נקודה. אבל לא הייתה החלטה כזאת. בדיעבד, הבנתי שהייתה כוונה של הדרג המדיני לקיים את האירוע באופן רגיל, ושהשר לביטחון לאומי אמיר אוחנה נפגש עם ראשי הציבור החרדי, והודיע שהוא ממליץ לראש הממשלה לקיים את אירועי מירון בשגרה".
7 צפייה בגלריה
ניצב (בדימוס) לביא במירון. "הרי מה ביקשתי? יש דרג מדיני, תורידו הנחיות" (צילום: אלעד גרשגורן)
אירוע שבדיעבד עלה בחייהם של 45 קורבנות.
"אני יודע שמבחינתי, עשיתי הכל כדי שזה לא יקרה".
יצא לך להיפגש עם משפחות החללים?
"מיד אחרי האסון פניתי לרב המשטרה רמי ברכיהו, וביקשתי שיחבר בינינו. נפגשתי עם חלק מהמשפחות השכולות. יש כאלה שלא רצו להיפגש איתי, ואני מבין אותם".
מה היה במפגש הזה?
"שאלו אותי שאלות לא פשוטות, למה ואיך זה קרה. ביקשו בעיקר הסברים. לא היו שם צעקות, לא שום דבר כזה. הם דיברו בנועם. שמתי בפניהם את הדברים על השולחן כפי שהם היו באמת. כולם, ללא יוצא מהכלל שם, כיבדו אותי ואת העובדה שלקחתי מיד אחריות. באתי אליהם ממקום של צניעות, של אמירת האמת".
יש משפחות שהתחברת אליהן במיוחד?
"יש משפחה אחת שלקחתי אותה באופן צמוד, כפרויקט אישי. זאת משפחה שאיבדה באסון שני ילדים. הצעתי לאחים הגדולים שלהם לחבור אליי במשך שנה לכל המפגשים המקצועיים בתהליך ההכנות לקראת מירון הבא. הם הצטרפו אליי לכל אישורי התוכניות, לכל הקבוצות האחראיות לביצוע מירון ולכל ההיערכות המבצעית. לא יכולתי להקל עליהם. רק יכולתי לשקף להם את הצד השני, והם מאוד העריכו אותי על כך, וגם ליוו אותי במהלך האירוע עצמו על ההר. אנחנו כמו משפחה ממש. נשארנו ביחסים טובים".
איך לא רעדו לך הרגליים לעשות עוד מירון?
"לא רעדתי. הייתי מת לסגור מעגל. התפללתי לזה. זה היה הדבר הכי חשוב לי בחיים: לעשות את מירון פעם נוספת בלי שאף אחד ייפגע, ואחר כך לפרוש".
קח אותי לאפריל 21', הדיון האחרון לפני אירוע מירון, רגע לפני שהוא מאושר סופית. מה היית משנה שם, בהתנהלות שלך?
"כולם בדיעבד תמיד רואים שש-שש. מה הייתי עושה? לוקח טנק ולא נותן לאף אחד לעלות להר! אני לא אוהב את שאלות הבדיעבד. זה לא עוזר לי. מה זה ייתן לי?"
כבר בבוקר שלמחרת האסון, לביא הצהיר כי "אני, שמעון לביא, נושא באחריות הכוללת, לטוב ולרע". החודשים נקפו ולביא גילה שהוא היחיד, וששאר הגורמים המעורבים בורחים מהאחריות, או מגלגלים אותה לאחרים. השר אוחנה, למשל, שיחרר אז את להטוט המילים המפורסם שלו ואמר כי הוא אחראי, "אך אחריות אין פירושה אשמה". כשנה וחודשיים אחרי האסון, הרבה לפני תוצאות ועדת החקירה, לביא הגיש את התפטרותו. "מעולם לא הסתתרתי מאחורי איש, גם לא מאחורי השותפים לאחריות", כתב במכתב ההתפטרות, מרמז שהוא לא היה שם לבד.
למי התכוונת שם?
"לכולם: משרדי ממשלה, ראש הממשלה, השר לביטחון הפנים, המפכ"ל, האחראים על המקומות הקדושים, כל מי שהיה מעורב. זה לא היה אירוע רק של המשטרה".
יש שני דברים בעיניי שהם הכי חסרים במדינת ישראל: הראשון, זאת מנהיגות מובילה, שיכולה לסנכרן בין כולם, מנהיגות שזוכה לאמון ומצליחה להוביל את כולם מתחת לאלונקה למען המדינה; והדבר השני זה הביטחון אישי. ואין ביטחון"
אבל בסוף רק אתה לקחת אחריות.
"כשאתה לוקח אחריות אמיתית, לא מעניין אותך מאחרים. אתה לא מתוסכל מכך ולא עצבני שאחרים לא לקחו. אני הייתי מפקד האירוע. אני ראיתי חובה מוסרית לקחת אחריות, לא רק כלפי משפחות הקורבנות והפצועים, אלא כלפי כל אזרח שקם לבוקר הנוראי הזה".
יהיו שיאמרו שברגע שלקחת אחריות והתפטרת, הקלת על השאר. הציבור קיבל "ראש" והשאר יכולים להמשיך הלאה. כפי שאכן קרה.
"אף אחד לא מעניין אותי. אני לקחתי אחריות כלפי האנשים שלי. ועדת החקירה הוציאה מסקנות נגד חלק מהמעורבים".
ואתה מרגיש שיצאת פראייר?
"לא הרגשתי אף פעם כך".
כי אלמלא מירון, יש מצב שהיית יושב היום בלשכת המפכ"ל.
"שילמתי מחיר, כי הייתי צריך לשלם. אני לא מסתכל על אחרים. לקחתי אחריות על הטריטוריה שלי. שכל אחד ינהג כפי שחינכו אותו. אני לא ממורמר, ואני לא עצבני. מה אני צריך שייכנסו איתי למיטה ביחד? בית הדין הכי מחמיר זה בית הדין העצמי שלי. לכן אני לא רואה אחרים ממטר. ידעתי שאני משלם מחיר. ידעתי שאני עושה את זה, ואני מתנתק מכולם".
ועדת החקירה גם קבעה כי לראש הממשלה נתניהו יש אחריות אישית לאסון, היות שהוא ידע, או היה אמור לדעת, על הליקויים והסיכונים באתר. הוועדה נמנעה מהסקת מסקנות אישיות נגדו, מכיוון שמדובר בתפקיד נבחר.
והנה, נתניהו, הבוס העליון שלך לשעבר, לא לקח אחריות, לא על מירון ולא על 7.10.
"לקחת אחריות בעיניי זה להודות בכישלונות ובטעויות מתוך הבנה שאתה יוצא לדרך חדשה, תוך למידה והפקת לקחים ובראש מורם. בעיניי זה אומץ פיקודי מהמעלה הראשונה. המסר שלך כמנהיג לאנשים שלך הוא אדיר: שאתה בפרונט, מגן על כולם, אתה מוביל וכולם מאחוריך. ומי שחושב על אחריות במושגים משפטיים טועה טעות מרה. לפעמים עדיף לקבל אגרוף בפנים מאשר בעיטה בישבן. לקיחת אחריות גורמת לאנשים ללכת אחריך באש ובמים. אתה יכול להתעמת ולהתמודד עם כל דבר. ביבי לא מעניין אותי, אף אחד לא מעניין אותי".
אז מה כן מעניין אותך?
"יש שני דברים בעיניי שהם הכי חסרים במדינת ישראל: הראשון, זאת מנהיגות מובילה, שיכולה לסנכרן בין כולם, מנהיגות שזוכה לאמון ומצליחה להוביל את כולם מתחת לאלונקה למען המדינה; והדבר השני זה הביטחון אישי. ואין ביטחון. כי שני הדברים כרוכים זה בזה: בחיים לא יהיה ביטחון בלי מנהיגות".
לביא כאמור בן 55, נשוי ואב לשלושה. הוא הבכור מבין ארבעה ילדים, בן להורים שעלו מלוב, שנולד וגדל בשכונת פרדס כץ, שבאותה עת הייתה מזוהה כמוקד פשע. "מגיל קטן נחשפתי לאלימות, לשימוש בסמים, לעבריינות. חלק גדול מבני כיתתי בילו בבתי הכלא, או התמכרו לסמים. אני קיבלתי חינוך טוב בבית. הוריי אנשים פשוטים. לא למדו מעולם, והחלטתי שאני אהיה שוטר ואתקן. זה היה החלום שלי".
על זרועו השמאלית קעקוע של אותיות סיניות, שפירושן "אומץ". זה קעקוע שחקק עוד בשירותו הצבאי בגבעתי, כשקיבל אות חייל מצטיין מהנשיא על אחת הפעולות שביצע, ותעודת הצטיינות מאלוף פיקוד דרום דאז, מתן וילנאי, לאחר שחיסל בסכין מחבל שהסתער עליו בגרזן. "היינו במארב במחנה פליטים ליד שכם וראיתי רעול פנים שרץ בסמטה", הוא משחזר. "קראתי לו לעצור והוא התקדם לעברי בקריאות אללה אכבר וניסה להכות בי בגרזן. שלפתי סכין ודקרתי אותו בגרון. הוא איבד את ההכרה, גררתי אותו לסמטה והזעקתי תגבורת. כל הכפר יצא עלינו. בחקירה התברר שהוא היה מבוקש".
לביא היה אמור לצאת לקצונה, "אבל ביקשתי להשתחרר כדי לעזור בפרנסת המשפחה". אז הוא התגייס ב-1991 למשטרה כבלש במרחב דן, ומאז טיפס במעלה התפקידים, בעיקר במחוז תל-אביב והמרכז, עד שקיבל דרגת ניצב ומונה למפקד מחוז צפון. שם, הוא סימן כמטרה את המאבק בארגוני הפשיעה במגזר הערבי.
מאבק שעכשיו נדחק לפינה.
"יש שיא של נרצחים בחברה הערבית, אבל הפשיעה הרימה ראש לא רק שם. יש למשל עלייה משמעותית בשימוש בחומרי נפץ בגוש דן. זה קורה כי אנחנו עסוקים בכל מה שקורה בחזית הביטחונית, וארגוני הפשיעה היהודיים והערביים מנצלים את זה. אנחנו עסוקים - והם חודרים. זה גם כרגע לא נושא ההתעניינות בתקשורת".
ובתקופתך?
"זה היה אחרת. הפשיעה בחברה הערבית ירדה, חלק גדול מזה קשור לעובדה שעד אז המשטרה לא הייתה שם. כשהגעתי לצפון, גיליתי את החצר האחורית: אלימות, פרוטקשן, ירי, רצח, עבירות מין, פשיעה בלתי מדווחת נגד ראשי רשויות וחוסר משילות בחלקים נרחבים מהגליל. גיליתי גם משטרה הססנית. שוטרים טובים, שבדנ"א שלהם חונכו להגיע למצב של הכלה".
כלומר?
"להגיע למצב של סולחות והוּדְנות ולשמור על הסטטוס קוו. הייתי בהלם. זאת לא אותה מדינה שאני מכיר, חשבתי שגם הצפון שלנו. והחלטתי לשנות את המצב. העבודה הקשה הייתה לשנות את התרבות במשטרה. להסביר שאנחנו עוברים עכשיו מהגנה להתקפה. לא רודפים אחרי האירועים, אלא לוקחים את היוזמה. ומי שירים נשק לכיוון שוטר - דמו בראשו. הדבר הראשון היה להיכנס לארגוני הפשיעה ולהכריז מלחמה עליהם".
מה הישראלים לא מבינים על הפשיעה הערבית?
"שלהערכתי 40 אחוז מאירועי הירי והאלימות בחברה הערבית הם תוצאה מפעילות השוק האפור. החברה הערבית לא מאמינה במוסדות פיננסיים ובנקים, והם מפקידים את כספם בשוק האפור. כסף מזומן משמש כמנוע פשיעה מרכזי, והופך את ארגוני הפשיעה לבנקים. בחברה הערבית, אם אתה לא עומד בחובות, אתה מקבל ישר ירי לרגליים. רימוני רסס ורימוני הלם. ועוד משהו שהישראלים לא מבינים, זה שארגוני הפשיעה לא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה".
כלומר?
"בכל פעם שהם נמצאים עם הגב לקיר, הטקטיקה שלהם היא לפגוע או במוסדות שלטון, או באזרחים תמימים מהמגזר, כי הם מכירים את הדנ"א של המשטרה. זה מה שמעורר את התקשורת, שמעירה את הדרג המדיני - וזה יוצר לחץ על המפקד להתקפל. לפעמים כשיש אירוע הצתה של שטח חקלאי או עסקים, זה צעד נגד המשטרה בתגובה לפעילות שעשתה נגד ארגוני פשיעה. זאת השיטה של טובא-זנגריה (יישוב בדואי בקרבת ראש פינה, שנחשב למרכז פשיעה בצפון – ש"מ), של ארגון אבו-לטיף, של משפחות הפשע חרירי ובכרי. ואני מזהה חדירה של פשיעה ערבית לגוש דן, זה פה כבר אצלנו בבית. נתניה, חולון, בת-ים וצפון תל-אביב".
איפה המשטרה?
"המשטרה לבדה לא יכולה למגר את התופעה הזאת".
אז מי כן?
"בגדול, מה שנדרש זה לחבר את כל רשויות האכיפה ומשרדי הממשלה לטיפול קולקטיבי מלא, ולהתייחס טוב לטובים ורע לרעים. מצד אחד, לטפל בתשתיות, במקומות עבודה, בחינוך, בבנייה לא חוקית ובהסדרות. ומצד שני, לטפל ביד חזקה בארגוני הפשיעה, בעיקר בפן הכלכלי. לפגוע בהם, לקחת מהם את הכסף ולהשקיע בתשתיות, בתעסוקה ובחינוך וככה לצמצם את הפשיעה".
ולמה זה לא קורה להערכתך?
"כי המשטרה מתפקדת כמו אמבולנס. באה, מטפלת באירוע נקודתי – והולכת".
המשפחות השכולות מאסון מירון עוד היו בחודש האבל הראשון, כשב-10 במאי 21' פרץ מבצע שומר החומות. גם ללביא לא היה יותר מדי זמן לעבד מה שהיה על ההר. המחוז בער; מהומות, אבנים, חסימות. אלא שמה שנחקק בזיכרונו מהמבצע, זה דווקא אירוע שזכה לפחות כותרות, אבל מגלם היטב מה קורה כשפוליטיקה קרה פוגשת זירה ביטחונית חמה.
ביום שישי 14 במאי, צילצל הטלפון של לביא. "אנחנו נערכים במטה המחוז בנצרת (בשל המצב והכוננות הגבוהה – ש"מ) לקבלת שבת, ואני מקבל טלפון מהמקביל שלי בשב"כ: 'צריך לעצור את השייח' ח'טיב, שעושה מלא הסתות'".
כאמל ח'טיב הוא סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, מספר שתיים של ראאד סלאח. אין ספק כי מדובר בדמות קיצונית, שכבר שנים הולכת על הקו הדק שבין הסתה להטפות בוטות נגד ישראל. לביא לא התנגד למעצר, אבל חשב שלהיכנס ביום שישי, בתוך אירועי שומר החומות, לתוך יישוב מגוריו כפר כנא ולעצור אותו, זה לא צעד חכם. אפשר לחכות כמה שעות ולהביא אותו בלילה, או למחרת בבוקר. "ואני אומר לו (למקבילו בשב"כ): 'אני לא עושה את המעצר הזה עכשיו. כל העולם ואשתו מוכנים שם בכפר למהומות, וזאת תהיה טעות לעצור אותו בערב שישי. נעשה על הבוקר'.
והוא מתעקש: אבל הוא מסית. ואני עונה לו: מחר. ואז הוא מודיע לי: זאת הנחיה של רה"מ נתניהו. אמרתי: אני אחראי על האזור, זאת תהיה טעות פטאלית לעצור אותו עכשיו, כי כל כפר כנא מחכים לנו לפני צום הרמדאן".
ואז?
"אני מקבל טלפון מהמפכ"ל ששואל, 'האם יש בעיה לעצור את השייח'?' אני מסביר לו למה לא נכון עכשיו, והוא עונה: 'אבל אני הבטחתי לרה"מ ביצוע'. אמרתי לו: 'מי אני? אני רק יכול לומר את דעתי'. והמפכ"ל ענה: 'זה חשוב, הוא מסכן את ביטחון המדינה'".
אז מה עשית?
"הוריתי לממ"ר שלי: 'קח כוח, 'כנס לכפר וישר תביא אותו. בלי הסברים, בלי תשאולים בשטח, בלי כלום. מעצר ביטחוני'. והוא יוצא לשם, ואחרי כמה דקות מתקשר ואומר שהכוח נחשף, ויש כריזה במסגדים לכל אנשי הכפר לצאת ולמנוע את המעצר. אני יוצא לשם במהירות, ושומע במכשיר הקשר את הלחץ של מפקד הכוח: זורקים עליו אבנים ובהמשך בקת"בים, וזה הולך ומסלים. אני בנסיעה מטורפת, והוא כבר מדווח לי על ירי מאש חיה מכיוון בית העלמין לעברו. בשלב מסוים, מפקד הכוח מודיע הודעה דרמטית מבחינתי: שאין לו יכולת לחלץ את עצמו עם השייח' מהכפר, והוא ו-20 שוטרים עומדים בפני לינץ': 500 איש הקיפו אותם וחסמו את כל דרכי הגישה מהכפר החוצה, הכוח תקוע עם השייח' בניידת ולא יכול לצאת.
"עכשיו, הבית של השייח' נמצא במרכז הכפר ונוהרים לשם תוך דקות אלפים. זורקים עליהם אבנים בצעקות אללה אכבר, ויש גם ירי מנשק חם. אני מקבל טלפון מראש הכפר, שאומר לי שהוא נמצא בזירה ו'הולך להיות אירוע עם מאות הרוגים', אבל הוא מבטיח לי שאף שוטר לא ייפגע אם ישחררו את השייח'".
מה ענית לו?
"שאני לא מקבל את העסקה הזאת, ומציע לו שיפנה מהר את התושבים שלו, כי אני מתכוון להיכנס בכוח, ואף אחד לא יעצור אותי".
מה עובר לך בראש?
"שזאת פעם שנייה בחיים שאני צריך לקבל החלטה גורלית, וזה פחות מחודש אחרי מירון. אני מודיע למפקד הכוח שאני בא לחלץ אותו, מקפיץ לשם את כל שוטרי היס"מ ולוחמי מג"ב, ואני נכנס לכפר עם כוח מטורף, שתי מכת"זיות ועשרות שוטרים. תוך כדי כניסה, אנחנו מקבלים דיווח שיש כתוצאה מהירי שלנו הרבה נפגעים. המכת"זיות נכנסות, ומעיפות בזרנוקי מים את כל מי שהיו על הגגות ועמדו בדרך".
ובסוף?
"אף אחד מהכוח שם לא נפגע. הוצאתי אותם עם השייח', והעברתי אותו למקביל שלי בשב"כ שחיכה מחוץ לכפר. הוא אומר לי: 'תהיה מוכן, אתה הולך לקבל על הראש, כי יש הרבה נפגעים והולך להיות בלגן בכפר כנא'. אחרי שעתיים שלא קורה שום דבר, מתברר לשמחתי שהשב"כ טעה בהערכות שלו: מהפחד, כל התושבים שם ברחו, וכל הנפגעים שפונו ברחו לבתי החולים של הרשות הפלסטינית. מספר חודשים אחר כך, ראש השב"כ הנוכחי נפגש איתי וסיפר לי בארבע עיניים שהאירוע הזה סיים את שומר החומות בכפר, כי ההרתעה שלנו עבדה'".
ביולי 22', קצת יותר משנה אחרי אסון מירון, לביא הגיש את מכתב ההתפטרות ויצא לחופשה של שנה. הוא היה קצת עם בתו שעמדה להתגייס בחו"ל, נעלם כאמור לשלושה חודשים בג'ונגלים באסיה, ובעיקר ניסה להתמודד עם התמונות ממירון שחזרו אליו שוב ושוב. ואז הגיע 7 באוקטובר. "הפתעה גמורה. הלם מרוכז. הייתי מת לרדת לשם, אבל לא היה לי נשק. בלילה כבר לא יכולתי יותר. בחצות הורדתי את המדים מהבוידם, נסעתי לתחנת אשקלון, חתמתי שם על נשק, ומשם המשכתי לתחנת שדרות ומה שנשאר ממנה. התייצבתי בפני מפקד התחנה וביקשתי להיות שוטר פשוט בסיור. תיגברתי אותם. בלי דרגות, בלי כלום. אחד מהם".
כמה ימים אחר כך, הטלפון שלו צילצל. על הקו, השר בן גביר. ההצעה: בוא תהיה הפרויקטור שינהל את הקמת כיתות הכוננות. "הוא לא הכיר אותי קודם, לא היה מפקד שלי, לא היה השר שלי. אבל הוא קרא לי לדגל. ואני, ודאי שלא אסרב. הוא אמר: 'אני צריך פרויקטור לנושא כיתות כוננות, ואני צריך בולדוזר לידי'. הוא אמר את ה'מה', אני ביצעתי את ה'איך'. באתי למשימה הזאת בהתנדבות מלאה, על תקן אזרח. בלי סמכויות, לקחתי לבד. בתקופת מלחמה לא מחכים לסמכויות. יש פאניקה אדירה בציבור, אין תחושת ביטחון אישי, והרצון שלי היה לממש את נושא כיתות הכוננות במהירות ככל שניתן".
הביקורת על המיזם הזה הייתה שזו בעצם עוד דרך לשר לחלק נשק.
"בעיקרון אני לא סנטה קלאוס, אני לא מחלק נשקים. אני מקים את כיתות הכוננות, אני מאמן אותן. ושוב, כמו במירון, כשמסתכלים לאחור, תמיד רואים שש-שש. לכל אחד יש הצעות ורעיונות ואמונות, וכולם בדיעבד גיבורים. אנחנו היינו בטוחים שהולכת להיות מלחמה רב-זירתית".
כמה נשקים חילקתם?
"12.5 אלף כלי נשק. זה לא נשק אישי, אלא יחידתי. לא אקדחים, אלא רובי סער. קנינו עבורם כספת, ושם הם מופקדים. משתמשים בנשק הזה רק כשמפעילים את כיתת הכוננות. כל כיתות הכוננות הן תחת פיקוח, לא כל אחד יכול לקבל או להתקבל. קבענו קריטריונים ברורים מי יכול להתקבל. רובאי 03, ללא עבר פלילי ועוד. הכל תוך פיקוח ובקרה. הכל תחת המשטרה".
הופתעת כשגם חרדים התנדבו?
"לא הרמנו גבה. הם הבינו את החשיבות".
איך היה המפגש שלך עם הציבור החרדי, שהתנדב לכיתות הכוננות? היו משקעים ממירון?
"הם ידעו מי אני, וזכיתי לקבלת פנים ברוכה בכל מקום. החברה החרדית חיבקה אותי. לא היו משקעים. בדיוק ההפך, אמרו לי: 'לא מגיע לך. אתה היחיד שלקח אחריות והתפטר. לא מגיע לך. זה לא בסדר’".
אז אולי חלק מהפתרון של סוגיית השוויון בנטל צריך להיות גיוס חרדים למשטרה?
"אולי".
ואיך אתה מסכם את העבודה מול בן גביר?
"היה לי איתו שת"פ מצוין. זה היה פרויקט ענק, קיבלתי החלטות והשר היה תמיד לצידי. הוא לא התערב לי בסדרי העדיפויות, או באיך שעשיתי את הדברים. הוא סמך עליי. איפה שהיו לנו השגות - ברמה הטקטית בעיקר - עמדתי על שלי, אבל בגדול הוא הוביל את המדיניות ואני ביצעתי את הפרויקט כפי שאני רואה על הצד הטוב ביותר".
מה חשבת כשהוא העניק דרגות קצונה בהתנדבות ליואב אליאסי, "הצל", שחבר בכיתת כוננות בתל-אביב?
"אני לא מכיר את 'הצל', אני לא מתעסק בזה, זה לא מעניין אותי. זה להתעסק בשטויות בעיניי. ברגע שסיימתי להקים את כיתות הכוננות ולחלק את הנשקים, העברתי את המקל לידי המפכ"ל קובי שבתאי".
אפרופו שבתאי, הוא היה מפכ"ל טוב בעיניך?
לביא משתתק, לראשונה מתחילת הראיון.
הייתם בקשר או שוחחתם מאז ההתפטרות שלך וסיום הכהונה שלו?
"לא, אנחנו לא בקשר. היחסים בינינו בסדר. אין לנו יחסים רעים. יש הערכה מקצועית הדדית. וזהו. אני לא מחלק ציונים. אבל זה לא סוד שהמשטרה נמצאת בתקופה האחרונה במשבר גדול".
יש מי שיגידו שזה בגלל הפוליטיזציה וההתערבות של השר בן גביר, שהוא הרס את המשטרה.
"בן גביר לא יכול להרוס את המשטרה אם יש מפכ"ל חזק".
מה זה "מפכ"ל חזק"?
"מפכ"ל שהוא מנהיג, שיש לו עמוד שדרה, שעומד על העקרונות שלו. למנהיג כזה לא תהיה שום בעיה עם כל דרג מדיני".
חופשת השחרור חלפה, ובחודשים האחרונים האזרח לביא הקים חברה לייעוץ ביטחוני לחברות בארץ ובעולם, ומונה לפרויקטור הביטחון של רשת שופרסל. מהצד, הוא רואה מה קורה כרגע במשטרה.
אתה מכיר היטב את מחוזות תל-אביב והמרכז. לדעתך ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית מטופלות נכון?
"מי שחושב שזה שחור או לבן, טועה. זה לא משחק מחשב, זה העולם האמיתי. המשטרה נמצאת בסיטואציה לא פשוטה, היא לעולם לא תוכל ליצור משוואה שתרַצה את כולם. יש את המחאות, את האזרחים, את השלטון, בתווך יש את חופש הביטוי, יש את האחריות לשמירה על החוק והסדר. הכל מתנגש בבליל אחד של קיטוב ושנאה - והמשטרה באמצע. בתוך הבליל הזה, יש גם את משפחות החטופים עם כאב גדול מאוד, וגם הרבה אלימות".
שמופנית מצד המשטרה בין השאר כלפי חברי כנסת, רופאים, בני משפחות חטופים, קשישים ועוד. זה ברוח מדיניות השר?
"אני לא מאמין שזאת המדיניות הכוללת לטיפול באלימות נגד מפגינים. מה שכן, אם יש שוטרים או מפקדים שמפעילים אלימות קשה, צריך להוקיע אותם".
וכשמח"ש חוקרת, בא בן גביר ומגבה.
"בעיניי, מפקד אמיץ זה מפקד שיודע לגבות את האנשים שלו, אבל מצד שני, לא לחפות עליהם. לשרת במשטרה זה לא לעבוד בדואר. זאת עבודה שיש בה סיכון, ולא פעם כשיש סיכון, יש טעויות. תמיד הייתי לצד אנשיי איפה שפעלו, כי בסוף אני זה ששלחתי אותם למקומות מסוכנים. אז מי שעושה טעות - אני מגבה אותו. מצד שני, אם יש שוטרים שפעלו מחוץ למסגרת, מחוץ לחוק, אני נותן להם בעיטה בישבן. בסוף יש חוק ונהלים, ואם שוטר הסתבך בגלל מדיניות השר ויחטוף כתב אישום - אף אחד לא יכול לעזור לו. אולי חוץ מהעו"ד שלו".
מה דעתך על מפכ"לים לשעבר וניצבים בדימוס, שהתייצבו לעמוד כנגד הההפיכה המשטרית?
"כל אחד והעמדות והאמונות הפוליטיות שלו. אני מכבד כל אחד מהם. זאת זכותם. מה שמעניין אותי, זה העניין של הפשיעה החמורה, הלבנת הון, ארגוני פשע, כנופיות. להתעסק בחסימת כבישים – פחות".
כמפקד מחוז צפון לשעבר, כמי שחי ונשם את הגליל, איך אתה חווה את המצב הביטחוני שם?
"המצב שם ממש גרוע. חוסר ביטחון, הרבה יישובים שוממים, בסיסים נטושים, משקים חקלאיים הרוסים. ברור שמגרד לי בקצה האצבעות להיות שם בתקופה כל כך קשה. אבל יש שם מפקד מצוין, הסגן שלי".
אוטוטו אלול, חודש הסליחות. ממי אתה היית רוצה לבקש סליחה?
"הייתי אומר למשפחות השכולות ממירון: אין יום שאני לא חושב על היקירים שלכם. הלוואי והייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור".
