חגיגת יום ההולדת ה-29 של יובל סלומון ז"ל, אירוע צהריים שמח במיוחד של מוזיקה, אלכוהול וחברים טובים, הייתה המסיבה האחרונה ב"גרין פאב" בקיבוץ ניר עם, מקום המפגש האהוב על צעירי העוטף. זה היה בצהרי שישי, 6 באוקטובר. פחות מיממה אחר כך השתנו לנצח חייהם של כל מי שנכח במסיבה ההיא.
מחגיגה - לאסון: הסרטונים האחרונים של יובל סלומון ז"ל
בבוקר שבת, 7 באוקטובר, יובל נרצח במגורי הצעירים של כפר עזה, לשם פלשו נחילי המחבלים. מאותו מקום נחטף גם חברו הטוב אלון שמריז ז"ל בן ה-26, שנהרג כחודשיים מאוחר יותר בשוגג מירי חיילי צה"ל, כשנמלט משוביו בשכונת שג'עייה. במסיבה נכחו גם התאומים גלי וזיו ברמן (26) ואמילי דמארי (27), כולם נחטפו ממגורי הצעירים של כפר עזה, ומוחזקים בגיהינום העזתי כבר יותר מעשרה חודשים.
בין החוגגים הייתה גם שחר חלה (26). בעבר היא מילצרה ב"גרין", ובמסיבה שנערכה במקום באותו יום שישי, תיקלט בן זוגה, מיקי וילנסקי. לפני שיצאה מהבית, היא לקחה איתה את המצלמה שלה. התמונות שצילמה שם, הן התמונות האחרונות של יובל ז"ל. גם אלון, אמילי, זיו וגלי מונצחים שם. מחויכים ומאושרים. רגעים אחרונים של חופש לפני האסון, שאיש לא ציפה לו.
זמן רב עבר עד ששחר, סטודנטית לקולנוע, חזרה אל התמונות שצילמה במסיבה ההיא. כשפרצה המלחמה היא גויסה למילואים ושירתה בחמ"ל הנפגעים של צה"ל. המצלמה נשארה מאחור, בבית שלה בשדרות, ובימים הראשונים ללחימה, בגלל המצב הביטחוני, לא יכולה הייתה להגיע הביתה.
"את המצלמה לקחתי איתי למסיבה כדי שיהיו לי תמונות למזכרת", היא מספרת, "לא הייתי מהחברים הקרובים של יובל, אבל הכרתי אותו מהפאב. כל העובדים של הגרין הוזמנו, גם כאלו שכבר עזבו ולא עבדו שם יותר".
איך הגעת לתמונות בסופו של דבר?
"שבועיים אחרי שהמלחמה פרצה הצלחתי איכשהו לחלץ את המצלמה מהבית שלי. אמנם זה היה לי קשה לנבור בתמונות האלו, אבל ידעתי שזה חשוב למשפחות. כשחזרתי לתמונות ראיתי שכולם שם - יובל, אלון, אמילי, זיו וגלי. זה כואב ממש".
זו הייתה מסיבת יום ההולדת הראשונה והאחרונה בחייו הקצרים של יובל. "יובל אף פעם לא אהב לחגוג ימי הולדת, וגם לא אהב מתנות", מספר אביו, דורון, "ככה זה היה מאז שהוא היה ילד קטן.
"לפני המסיבה אמא שלו שאלה אותו 'מה פתאום אתה חוגג עכשיו?' הוא אמר שהפעם הוא חוגג בפאב בניר עם, אבל בפעם הבאה הוא יזמין את כל כפר עזה ואם צריך הוא יסגור את כל הקיבוץ. יובל אהב את החיים. הוא אמר לא פעם אחת ולא פעמיים שהחיים קצרים וצריך לנצל כל רגע".
יובל, מעיד אביו, היה צעיר חברותי מאוד. "היו לו המון חברים מהרבה מאוד מעגלים. למסיבת יום ההולדת הוא הזמין 200 או 300 חברים וחברות. אחר כך הם המשיכו לחגוג במגורי הצעירים בכפר עזה. יובל התגורר בחדר ליד אמילי דמארי, משם נחטפה עם זיו ברמן.
"יובל שירת בצה"ל בעורב נח"ל. הצוות שלו שמר על קשר הדוק כל השנים. כמעט כל יום חמישי היו נפגשים בפאב ברחוב אבן גבירול בתל-אביב. חודשיים אחרי שהוא נרצח, הזמינו אותנו למפגש עם הצוות באותו פאב. אחד החברים שלו ניגש אליי וסיפר לי שביום הטבח הוא הגיע לכפר עזה, לחדר של יובל, ומצא אותו מוטל בכניסה לחדר, עטוף בדגל ישראל".
הבחירה של יובל בגרין פאב למסיבת יום ההולדת שלו הייתה טבעית, מתבקשת. במשך שני עשורים של פעילות, המקום היה אבן שואבת לצעירי הסביבה - ולא רק. "יובל היה ממש בן בית בגרין פאב, הוא ישב שם כמעט כל ערב", מספרת שחר, "היו לו מלא חברים משם. לכן היה גם כל כך טבעי שהוא יחגוג שם את יום ההולדת ה-29 שלו".
אוריאל: "זה היה אירוע שממש תאם את האופי שלו. מוזיקה, אווירה כיפית ומשוחררת. רקדנו המון. נראה שהוא מאוד מתרגש שכולם הגיעו למגרש הביתי שלו, הפאב בניר עם. זה היה מקום ששמענו עליו רק בסיפורים, ומיד אפשר היה להרגיש שהפאב הזה הוא כמו בית בשבילו"
בראיון שנערך לפני מספר חודשים סיפר בעלי המקום, איתי מבורך: "כשאתה בגרין, אתה חלק מקהילה. זה לא רק הפאב של ניר עם, זה הפאב של העוטף. יש משפחות שממש נוצרו אצלנו". שלושה חודשים לתוך המלחמה, כשהעוטף התפנה לחלוטין מיושביו, החליט הבעלים להעתיק את מקום מושבו למלון הרודס בתל-אביב, שם הוא פועל עד היום.
בחזרה ל-6 באוקטובר ולמסיבה של יובל שאליה הגיעו גם אוריאל שסקין (32), ולי עמר (31), שמתגוררים בתל אביב ונישאו ממש לפני כמה ימים. אוריאל ויובל שירתו יחד בצבא, הפכו לחברים טובים ושמרו על קשר הדוק גם בשנים שלאחר מכן.
"שבועיים לפני התאריך הוא שלח לי סרטון הזמנה ליום ההולדת שהוא עורך בגרין פאב", משחזר אוריאל, "יובי היה בא הרבה אלינו לתל-אביב ותמיד היה מפציר בנו שנבוא אליו, לפאב בניר עם. הוא אמר לנו: 'תבואו אליי, זאת הזדמנות, תראו איפה אני גר'".
אוריאל ולי קפצו על ההזמנה - ולא התחרטו. "זו הייתה מסיבה מושלמת", הוא נזכר, "כבר שהגענו היו שם הרבה חברים שלו. הוא עבד בחברה של השכרת ציוד, אז הוא הביא פינות ישיבה מגניבות כאלה. שני הבוסים שלו היו שם גם, ישבנו איתם הרבה. היו הרבה דחקות על יובל, בנוכחותו כמובן.
"זה היה אירוע שממש תאם את האופי שלו. מוזיקה, אווירה כיפית ומשוחררת. רקדנו המון. נראה שהוא מאוד מתרגש שכולם הגיעו למגרש הביתי שלו, הפאב בניר עם. זה היה מקום ששמענו עליו רק בסיפורים, ומיד אפשר היה להרגיש שהפאב הזה הוא כמו בית בשבילו".
אבא שלו מספר שהוא לא אהב ימי הולדת.
"זאת הייתה הפעם ראשונה שהוא המרכז באירוע, שכל תשומת הלב הוקדשה לו. הוא הסתובב ועשה מינגלינג כזה, ישב עם החבר הזה, עם החברה ההיא. ככה עם כולם, לכל אחד הקדיש כמה דקות. בשלב מסוים שאל אם אנחנו רעבים וכשאמרנו שכן, הוא מיד אירגן אוכל מאמא של אחד החברים שלו - שניצל בפיתה".
גם כאשר המסיבה בפאב הסתיימה, לקראת חמש וחצי בערב, החברים לא נפרדו, ועם עוד חברים של יובל המשיכו לדירה שלו בקיבוץ. "נסענו שלושתנו", משחזר אוריאל, "יובל, לי ואני. עצרנו בתחנת דלק לקנות כמה דברים, ורק אז קלטתי עד כמה אנחנו קרובים לגבול עם עזה. הייתי בהלם".
דורון, אבא של יובל: "לפני המסיבה אמא שלו שאלה אותו 'מה פתאום אתה חוגג עכשיו?' הוא אמר שהפעם הוא חוגג בפאב בניר עם, אבל בפעם הבאה הוא יזמין את כל כפר עזה ואם צריך הוא יסגור את כל הקיבוץ. יובל אהב את החיים. הוא אמר לא פעם אחת ולא פעמיים שהחיים קצרים וצריך לנצל כל רגע"
גם מיטב רביבו (28), חברה טובה של יובל, הגיעה לחגוג איתו בפאב והמשיכה למפגש בביתו. "זו הייתה מסיבה מטורפת", היא נזכרת, "יובל אהב את החיים, הייתה שם אווירה כל כך כיפית. אחר כך ישבנו אצלנו, שתינו קצת, שמענו מוזיקה, קישקשנו. סתם ישיבה כזאת של חברים קרובים. כשהלכתי משם בערב אמרתי לו: 'טוב, אני לא אגיד לך שלום כי ממילא מחר ניפגש שוב בפאב', והלכתי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
החבורה נשארה יחד עד לשעה תשע בערב. "יובל הציע לנו שנישאר לישון אצלו", נזכר אוריאל, "היה גם איזה דיבור שאולי נלך לנובה, אבל בסוף זה לא יצא. החלטנו לחזור הביתה, לתל-אביב. השיר האחרון ששמענו לפני שיצאנו מהחדר שלו, היה שיר של פאר טסי, שיר ששנינו אהבנו: 'התיקון הכללי'. השיר מתחיל במילים 'תמיד אזכור ימים יפים כשעוד היית כאן איתי'. יש משהו, בדיעבד, מאוד סמלי בשיר ובעובדה שהיום האחרון שלו בחיים היה היום שהכי מאפיין אותו: מסיבה ושמחת חיים. יובל כל הזמן היה נותן מעצמו ונוכח בכל מקום. לפחות ביום האחרון בחיים הוא זכה לקבל את כל האהבה מכולם".
למחרת בבוקר התעוררו אוריאל ולי בביתם שבתל אביב, ונחרדו לשמוע את החדשות הקשות מהעוטף. "דבר ראשון שלחנו לו וואטסאפ 'מה קורה'. הוא אמר שיורים בחוץ, שמלא אנשים מתים. אני חשבתי שיש איזה ניסיון חדירה ושזה אירוע חמור, אבל לא חשבתי שזה ממש מחוץ לחדר שלו. לא הבנו את האירוע בכלל".
לי: "יובי שלח לי שני סרטונים. אחד של טנק נוסע בתוך הקיבוץ, ועוד סרטון שרואים בו את המחבלים מגיעים עם מצנחי רחיפה. הוא כתב לי שהוא בממ"ד עם סכין. התכתבתי איתו עד השעה עשר ואז הוא הפסיק לענות. בצהריים שלחתי לו עוד הודעות, וכמה שעות אחר כך התחילו להגיע שמועות שהוא נעדר. שבוע אחר כך הגעתי לדירה של יובל והכל היה הרוס. לקח לי איזה שעה עד שהבנתי איפה הבית. זיהיתי אותו בסוף בגלל הספה החומה בחוץ, זו אותה ספה שישבנו עליה ערב קודם לכן".
התוצאות של פלישת המחבלים אל קיבוץ כפר עזה סמוך הגדר היו מחרידות. 64 מתושבי הקיבוץ נרצחו ו-19 נחטפו לעומק הרצועה. מתוכם חמישה עדיין נמצאים בשבי, יותר מעשרה חודשים אחרי שנחטפו.
את המכה הקשה ביותר ספגו מגורי הצעירים, שממוקמים בצד המערבי של הקיבוץ. כאן התגוררו זה לצד זה חיילים, בני קיבוץ שעזבו את בית ההורים וגם צעירים וצעירות שהגיעו מבחוץ. מתוך 37 דיירים שהיו בשכונה בזמן הפלישה, 11 נרצחו ושבעה נחטפו.
לי: "התכתבתי איתו עד השעה עשר ואז הוא הפסיק לענות. שבוע אחר כך הגעתי לדירה של יובל והכל היה הרוס. לקח לי איזה שעה עד שהבנתי איפה הבית. זיהיתי אותו בסוף בגלל הספה החומה בחוץ, זו אותה ספה שישבנו עליה ערב קודם לכן"
כשהחלה המתקפה, גלי ברמן רץ לבית שבו נמצאת שכנתו, אמילי דמארי, כדי שלא תישאר לבד. "בחיים לא הייתי ליד גבר שנותן כל כך הרבה ביטחון", כתבה אמילי באחת הקבוצות. בדירה הסמוכה נותר זיו, אחיו התאום של גלי, עם יובל, אלון שמריז, אביעד אדרי, שנרצח במתקפה, ובר כסלו - היחיד מבני החבורה שהצליח להינצל. קצת לפני השעה עשר בבוקר כתב אלון: "אל תצאו עכשיו, תישארו בממ"ד". זיו הוסיף: "משהו קורה פה", ובר כסלו כתב: "הם פה מאחורי הבית שלי – נכנסו מלא".
יובל, התברר מאוחר יותר, נלחם בגבורה מעוררת השתאות במחבלים שניסו שוב ושוב לפרוץ אל הדירה. "יובל נלחם במחבלים למרות שהיה חמוש בסכין קצבים בלבד", מספר אביו, דורון, "בפעם הראשונה שהם נכנסו אליו לחדר הוא הצליח להרוג מחבל בעזרת הסכין. למחבל השני שנכנס הוא נתן בעיטה חזקה והצליח להדוף אותו. באירוע הזה הוא גם נפצע. בסביבות עשר וחצי בבוקר נכנסו אליו שוב - ורצחו אותו ביריות".
ובכל הזמן הזה, הצלחתם ליצור איתו קשר?
"כן. כתבנו לו שיחזיק מעמד, שנשלח חילוץ, שכמובן לא הגיע. הוא כתב לנו בוואטסאפ 'הם נכנסו שוב. אני יוצא להילחם. כנראה שלא נתראה יותר'. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו ממנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
