מרבית הימים ההם נמחקו כליל מזיכרוני, וטוב שכך. המעבר הבלתי נסבל מחיים "רגילים" ומאושרים לחיי יתום "שונים" היה כואב מדי, וכוח השכחה המבורך הקל על המשא. לכן איני זוכר הרבה אירועים שהתרחשו בימים שבאו לאחר פטירתו הפתאומית של אבי הצעיר, לפני 42 שנה.
אחד מהמעטים שבכל זאת נצרבו בזיכרוני התרחש בחנות הפוטו השכונתית. אמי ואני הגענו כדי לפתח ולהגדיל כמה מצילומיו האחרונים של אבי לטובת תלייתם על הקיר. בעל הפוטו, ששני ילדיו למדו בעבר אצל אמי, ביקש לא לקבל כסף עבור ההגדלות. אמי, שהפרוטה לא הייתה מצויה אז בכיסה, התעקשה לשלם את מלוא המחיר. "למה?" הוא תמה, "אנחנו מכירים שנים ואת כבר לא המורה שלהם". "זה לא משנה", ענתה ושלפה פנקס שיקים, "אסור לי. גם בדיעבד".
איני יודע מה קבע החוק באותם ימים, אם בכלל היה חוק בנושא, ואני בטח לא יודע מה היה אז מקובל. דבר אחד אני יודע: כדי לעשות את הדבר הנכון, אמי לא נזקקה לשום חוק ולשום נורמה מקובלת
איני יודע מה קבע החוק באותם ימים, אם בכלל היה חוק בנושא, ואני בטח לא יודע מה היה אז מקובל. דבר אחד אני יודע: כדי לעשות את הדבר הנכון, אמי לא נזקקה לשום חוק ולשום נורמה מקובלת. רק ליושרה בסיסית. היא הבינה שכמורה ומחנכת בתיכון היא משמשת דוגמה, ואסור לה לקבל הטבות שעלולות להשפיע על שיקול דעתה. גם לא בדיעבד ואפילו כשמדובר בהיכרות שלא הייתה קשורה לתפקיד, ולו בגלל הנראות.
מאז נכתבו תלי תלים של מילים ממושפטות בנושא. נחקקו חוקים, נוסחו תקנונים משמעתיים וניתנו פסקי דין שהסדירו את הנושא. אינסוף התפלפלויות בנושא שאין פשוט ממנו: אם אתה נמנה על מקבלי ההחלטות מטעם הציבור - אתה מנוע מלקבל תשורות שעלולות להשפיע על החלטותיך. זה נכון למורים בתיכון כאמי, זה נכון לשופטים ולממלאי תפקידים מעין שיפוטיים וזה נכון לנבחרי ציבור בכל הרמות. מהעובד הזוטר ברשות המקומית ועד לראש הממשלה. זה נכון גם לאחר סיום התפקיד. קבלת ההטבה בדיעבד מכתימה את שיקול הדעת הקודם של מחליטה וכורתת את ענף האמון שממלאי התפקיד אחריו יושבים עליו.
זה נשמע כה ברור מאליו עד שמביך להסביר זאת. אלא שהשבוע הסתבר שהתנועה לאיכות השלטון החליטה להעניק תארי "אביר איכות השלטון" לשופטת בית המשפט העליון בדימוס ענת ברון ולח"כים ולדימיר בליאק ונעמה לזימי. ברון, שפרשה לפני דקה וחצי, דנה שנים בעתירות התנועה, לרבות בזו האחרונה בנושא הסבירות, שבה קיבלה את עמדת התנועה. אף שאני משוכנע שאין קשר בין פסיקותיה לבין התואר, עדיין יש כאן בעיה של מראית עין לקבל אות ממי שדנת בעניינו ופסקת לטובתו. כך גם ח"כים שעוסקים בחקיקות שהתנועה מקדמת (או מתנגדת להן) - אף הם חייבים לשמור על ניקיון כפיים ונראות ציבורית, מה עוד שהם עדיין מכהנים.
אפשר להתווכח אם תנועה שמבקשת לקדם תרבות של איכות שלטון אמורה בכלל לנהוג כך מלכתחילה, אבל דומני שלא יכול להיות ויכוח שמשלושת ממלאי התפקידים הציבוריים הללו מצופה לסרב להצעתה. ואם מישהו יטען שהם אינם השופטים ונבחרי הציבור הראשונים שמקבלים את האות הזה, אזכיר שזה שהתנהלות קלוקלת הייתה מקובלת בעבר לא מכשירה אותה בהווה. וכאמור, אני יכול להעיד מגוף ראשון שכבר בשנת 1982 אצל אנשי אמת כאמי זה לא היה מקובל. ממש לא.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.24
