הן הדרג הפוליטי והן צה"ל קבעו בנחרצות בתחילת המערכה ברצועה כי "רק לחץ צבאי" יאפשר את השגת מטרות המלחמה. עברו יותר מעשרה חודשים ולא נראה שאנו קרובים להשיג אף אחת מהמטרות. הסיבה לאי-ההצלחה אינה שהפעולה הצבאית נכשלה. להפך, הפעולה הצבאית מתבצעת כהלכה. אלא שהיא לבדה לא מאפשרת להשיג את המטרות.
ישראל ויתרה מתחילת המלחמה על שני מאמצים חשובים לא פחות. המאמץ הראשון הוא מדיני. כשנשאל ראש הממשלה עוד באוקטובר על ידי רוב מנהיגי העולם החופשי בדבר היום שאחרי, הוא ענה ביהירות: "כשנגיע ליום שאחרי, נדבר על כך". התשובה שחייב היה לתת היא זו: "ביום שאחרי לא יהיה בעזה שלטון חמאס, אך גם לא ממשל צבאי ישראלי. ישראל מוכנה כבר עכשיו לקיים דיאלוג עם כל גורם ערבי ועם כל גורם מערבי. כל פתרון שיבטיח שעזה תהיה מפורזת ביום שאחרי – יהיה מקובל עלינו".
המאמץ השני שעליו ויתרנו הוא לחץ כלכלי. עסקת החטופים הראשונה בנובמבר הושגה מסיבה פשוטה. עד אז נכנסו לעזה שתי משאיות אספקה ביום. הדרישה העיקרית של חמאס במסגרת אותה עסקה הייתה להגדיל את מספר המשאיות ל-200 ביום. דיקטטורים כמו סינוואר אינם נבהלים מלחץ צבאי. מבחינתם, ככל שנהרגים יותר פלסטינים מאש צה"ל, הדבר משרת אותם. אולם דיקטטורים כן מפחדים משני דברים: מקיום אלטרנטיבה שלטונית ומקיומו של המון זועם. ישראל, במודע, ויתרה על שני אלה, והתוצאות בהתאם.
המצב כיום ברצועת עזה הוא שחמאס מרוצה מארבע סיבות: אספקת המזון והדלק לתושבי הרצועה מובטחת; חמאס הוא זה ששולט בה; חלוקת המזון מעשירה את קופתו; ובעזרת אותם כספים קל לו לגייס לוחמים חדשים. בנסיבות אלה אין שום סיבה שימהר להסכים לעסקה. הקושי להגיע לעסקת חטופים נובע מסיבה נוספת. הדבר היחיד שיכול לקרוץ לחמאס להסכים לעסקה הוא סיום המלחמה, סיום שבראייתו מסמל את ניצחונו ואת המשך הישארותו בשלטון. הארגון הסכים כבר לפני חודשים לנוסחה פשוטה: החזרת כל החטופים תמורת הכרזה רשמית (פלוס ערבויות) שהמלחמה מסתיימת ושצה"ל נסוג מהרצועה. נתניהו לא היה מוכן לכך, הוא התעקש שהמלחמה יכולה להימשך, ומכאן נוצרה נוסחה עקומה, זו שלכאורה דנים בה עכשיו. הנוסחה הזו רעה לישראל ורעה לחמאס: מבחינת ישראל היא לא מבטיחה את החזרת כל החטופים, מבחינת חמאס היא לא מבטיחה את סיום המלחמה.
הטלת מצור היא פעולה הכרחית אם ברצוננו לשנות את המציאות הקשה שאליה נקלענו במלחמה ושהלכה והתפשטה כבר לזירות נוספות
אז מה עושים? המהלך שנכון היה לעשות עוד בנובמבר. עם השלמת "מסדרון נצרים" מקיפים כוחות ישראליים את כל צפון הרצועה. הדבר מייצר תנאים מושלמים להטלת מצור על חלק זה של רצועת עזה. בניגוד לאמירות בלתי מבוססות, מצור הוא לא רק טכניקה מותרת לפי חוקי העימות המזוין, אלא שלפי מסמך רשמי של משרד ההגנה האמריקאי זוהי טכניקה מועדפת.
לפי מסמך זה מותר להרעיב למוות את האויב באמצעות מניעה מוחלטת של הכנסת מים, מזון ודלק לשטח שבמצור. התנאי היחיד הוא לתת לאוכלוסייה האזרחית זמן סביר לצאת משטח זה. ובכן, צה"ל יכול וצריך להודיע לכ-300 אלף האזרחים בצפון הרצועה שעליהם לצאת משם תוך שבוע, שבסיומו דבר לא ייכנס לאזור. ל-5,000 המחבלים הנמצאים שם יוותרו רק שתי אפשרויות: למות או להיכנע.
הישג זה יאפשר, ובאיחור רב, גם להתחיל וליזום את קיומה של האלטרנטיבה השלטונית, בשלב ראשון בצפון הרצועה. יתרה מכך, פעולה כזו היא הכרחית אם ברצוננו לשנות את המציאות הקשה שאליה נקלענו במלחמה והתפשטה כבר לזירות נוספות. רוב הקשב מופנה לזירת לבנון ולאיראן, אבל הפיגוע השבוע בקדומים, ניסיון הפיגוע הקשה בתל-אביב והמציאות שבה שטחי יהודה ושומרון כבר מוצפים בנשק, בחומרי נפץ ובמחבלים – כל אלה יוצרים סכנה גדולה לא פחות. אם לא נדע לשנות את המציאות במלחמה בעזה, נתקשה עוד יותר להתמודד עם אותן זירות נוספות. הדרך לשנות את המציאות בעזה היא לעשות היום את מה שנכון היה לעשות מזמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.24
