אין כמו החזרת גופות של אזרחי ישראל שנחטפו בעודם בחיים - ולפי הערכות אמש, ככל הנראה מתו בחנק מעשן במנהרות חמאס - כדי להמחיש את עוצמת השיתוק המדיני. כן, זה היה מבצע הרואי של חיילים גיבורים, וכן הוא מבטא את סך כל הערכים היהודיים של השבה לקבורה בישראל שספגו בחורינו הטובים, ובוודאי שאת יכולותיה הצבאיות של ישראל, אבל בשום אופן לא את אלו של הממשלה. מדובר בקבוצה חדלת פירעון של שרים שאינם מכירים בחוב הכבד כלפי אזרחיה, ולהוציא את שר הביטחון גלנט, ממשיכים להתנהג כאילו אנחנו עדיין אוחזים בפרק הקודם של ההפיכה המשטרית, והנה תכף יתעייפו המפגינים ויסתיימו המחאות.
1 צפייה בגלריה
נדב פופלוול, בוכשטב יגב, יורם מצגר, חיים פרי, אברהם מונדר, אלכס דנציג
( באדיבות המשפחה)
מה שקרה שם ביום הארור ההוא לא נוגע להם, כנראה קרה לעם אחר. כף רגלם לא דרכה על אדמתו ספוגת הדם של קיבוץ ניר עוז המרוטש והחרב, אצבעותיהם הרועדות לא הדליקו נר זיכרון במתחם הנובה המצמרר שבו התבצעו הזוועות האיומות, ואוזנם לא שמעה בגוף ראשון את סיפורי האימה של החטופים ששבו. עם השנים הם הטמיעו לתוכם את תפיסת הזמן המעוותת של העומד בראשם, ולפיה אין טעם למהר בשנתיים הקרובות, כל זמן שהם בשלטון. למר פרספקטיבה היסטורית לא דחוף לנהל משא ומתן שיביא תוצאות אפקטיביות, מבחינתו "משא ומתן לא מנהלים יומיים" כפי שאמר השבוע לשלוחיו בדוחא ובקהיר.
כמי שאוחז במספר שיא של קדנציות, נתניהו יודע כי ידידו הטוב ביותר של הדיקטטור הוא חלוף הזמן. תנו לו עוד עשרה חודשים, וקבלו שני מבצעים הרואיים נוספים של חילוץ גופות, ואולי מצב לחילוץ של חטוף או שניים בחיים, במחיר נפילתם של אחד או כמה מלוחמי צה"ל. זאת סטטיסטיקה מוכרת של מוות במזרח התיכון, אז אם אנחנו כבר בגל של מלחמה, למה לשבור אותו עם הסכם מדיני. הוא מעדיף לחשב את קיצם של החטופים מאשר את קץ הקריירה שלו, ואם אתם לא מאמינים, כנראה לא שמעתם מה אמר אתמול בפגישתו עם בני משפחות, שעות ספורות בלבד לאחר חילוץ הגופות. במקום להתחייב, הוא דווקא נסוג. חזר לקווי ביבי 92' שמתראיין על רקע אוטובוסים שהתפוצצו בפיגוע ומבטיח למגר את הטרור: "אני לא בטוח שתהיה עסקה, אבל אם תהיה עסקה - העסקה תהיה כזאת ששומרת על האינטרסים של שמירה על הנכסים האסטרטגיים של ישראל" הואיל להסביר לאלו שקרס עליהם עולמם, את עיקרי תפיסתו המנותקת. לסיום דבריו בחר שוב את הפזמון המוכר על הניצחון המוחלט, וגירש את המחשבות השליליות על הפסקת המלחמה באמצעות המנטרה: "נמשיך עד השמדת חמאס ועמידה ביעדי המלחמה".
מתברר שהנכסים האסטרטגיים הביטחוניים מסתירים לו, כי איפה שאתם רואים חטוף בן 80 שמסיים את חייו במנהרות חמאס, הוא רואה איום ביטחוני, ואיפה שאתם רואים בחור צעיר במיטב שנותיו שהופרד מאישתו ונרצח אחרי עשרות ימים בשבי, הוא רואה שמירה על נכסים אסטרטגיים. עשרה חודשים בשבי חמאס או ג'יהאד בעזה, כלל לא מופיעים אצלו בקטגורית "אירוע היסטורי", וההוכחה החותכת היא שהם כבר לא סובלים, הם לא יסבלו לעולם כי הם מתים. חיים פרי, יגב בוכשטב, נדב פופלוול, יורם מצגר, אברהם מונדר ואלכס דנציג זכרם לברכה אינם, והוא ישנו. מבחינת רוה"מ, עשרה חודשים הם בסך הכל נקודה על הרצף הנצחי של כהונתו, החטופים - כתם בלתי נראה בשולי גלימה של הישגים צבאיים בעזה, ונהמת הכאב של המשפחות רק גל של צער שישכך לאיטו עם הימים והשנים.
הניסיון של נתניהו לימד אותו שמבצעים צבאיים מוצלחים מטשטשים תבוסות קודמות ושהכאב הנורא על מותם של חטופים בעזה, יפוג בעקבות חילוץ גופותיהם
הניסיון של נתניהו לימד אותו שמבצעים צבאיים מוצלחים מטשטשים תבוסות קודמות, שמהלכים של יריבים אכזריים כמו סינוואר מאפילים על מהלכים חסרי אחריות של הממשלה הנוכחית, ושהכאב הנורא על מותם של חטופים בעזה, יפוג בעקבות חילוץ גופותיהם.
נתניהו אינו מצטיין בשום הישג מדיני, אלא אם כן מחשיבים את היכולת שלו לגרוף מחיאות כפיים מחברי קונגרס שמרנים באמריקה. ההישגים בתחום הזה בעשרת החודשים האחרונים, הגיעו דווקא מבכירים של מערכת הביטחון שלקחו חלק במשא ומתן על הפעימות הראשונות. מעבר לזה, קשה לדמיין לוקשיין ציבורי אחד בישראל כיום שנתניהו יזכה בו למחיאות כפיים, או סתם ייהנה מלשבת בו עם בני משפחה או לבדו ללא הפרעה. משפחות החטופים, ואיתם רובו המכריע של הציבור הישראלי רוצה את כולם תמורת כולם. התיעוב וחוסר האמון הישראלי כלפי סינוואר, כלכלת המלחמה שמורגשת היטב על ידי אנשים שאין להם בריכה צמודה לבית בקיסריה, עייפות החומר האנושי של חיילי הסדיר והמילואים, ומעל כל אלו עשרה חודשי גיהינום לא ידוע של יקיריהם, נשפכים כולם למיכל שהתמלאה סאתו. אסור שיום השנה ל-7 באוקטובר יצוין כאן בישראל ללא החטופים, אבל כל זמן ששעונו של נתניהו מכתיב את קצב האירועים, אנחנו עלולים להשאיר אותם מאחור.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.24
