עד 7 באוקטובר היינו אנשים, משפחות, קהילות, עם חיים רגילים. עם שמחות ועצב במינון המקובל – אנשים בשגרת יומם.
ב-7 באוקטובר נלקחה מאיתנו שגרת חיינו.
חיינו התהפכו להם לסיוט לא מובן: נרצחים, חטופים, נעדרים, מופקרים. סיוט שאינו ניתן לתיאור.
עוד ועוד אנשים מוכרים ואהובים, תלמידים, שכנים, חברים, וגם בני וכלתי, נעדרים, חטופים. סיוט מתמשך, עם כמה נקודות עצירה: המתווה הראשון, שחרור חטופים, ביניהם כלתי, רימון. נקודות אור בסיוט ארוך, רגעי תקווה בתוך הייאוש.
אבל רגעי התקווה הלכו וכבו עם הבשורות הקשות, ובהן הבשורה הקשה מכל: בננו בכורנו, יגב, אינו בין החיים.
מילים קשות: בני נחטף חי ונרצח בשבי, וזאת בשל ההפקרה המתמשכת שהתחילה בבוקר 7 באוקטובר וממשיכה מאז בכל יום מחדש
אנחנו קיבלנו את הבשורה בחלקים, כסיוט אכזרי מתמשך. מילים קשות: בני נחטף חי ונרצח בשבי, וזאת בשל ההפקרה המתמשכת שהתחילה בבוקר 7 באוקטובר וממשיכה מאז בכל יום מחדש.
בכל פעם שאני מרגישה שאין לי כבר כוחות להתמודד עם הסיוט, אני מזכירה לעצמי שיש בעזה במנהרות ילדים, קשישים, נשים, צעירים, חטופים שזקוקים לנו.
אנחנו הקול שלהם, ואנו זקוקים לכם שתעזרו לנו, שתצעקו איתנו את הצעקה שלנו לממשלה, לעולם: תחזירו אותם עכשיו. את החיים לשיקום, ואת הנרצחים לקבורה.
הלילה הוחזרו גופותיהם של שישה חטופים, ביניהם בני, יגב. אבל המאבק לא תם. יש עוד 109 חטופים בעזה.
