בפתיח למסיבת עיתונאים, אחרי פגישה עם נתניהו, הצהיר השבוע מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן - וחזר על כך גם בתשובה לכמעט כל שאלה של עיתונאים - שראש ממשלת ישראל קיבל את הצעת הגישור האמריקנית לעסקת החטופים ותומך בה. הכדור כולו במגרש של חמאס. הדברים הברורים, החד-משמעיים, נאמרו שוב ושוב. אין זה סביר שמזכיר מדינה אמריקני המציא או פיברק או אפילו רק שיפץ את ההסכמה של נתניהו להצעת הגישור. בנושא כה מכריע הוא יסטה בניסוח דבריו מהאמת הצרופה? בהמשך השבוע נכתב ושודר באמצעי תקשורת בארה"ב מסר אחיד: ישראל קיבלה את הצעת הגישור האמריקנית-מצרית-קטארית וחמאס דוחה אותה. רק חמאס. עליו להתפשר.
הסירוב של חמאס, או מה שנותר ממנו, לא מפתיע. כפי שכתבתי כאן בעבר, ליחיא סינוואר אין תמריץ ללכת על "עסקת חטופים" שלא מניבה לו תועלת פוליטית משמעותית, ולבטח לא על עסקה שמבחינת מטרותיו היא הפסד נטו עבורו, תבוסה של ממש. עדיף לו להסתתר במחילות עזה. מה גם שספק אם יש לשרידי חמאס אפשרות טכנית לארגן שחרור חטופות וחטופים ולקלוט את האסירים שישוחררו מישראל. קרוב לוודאי אין.
ובכל זאת, סינוואר עשוי להסכים לעסקת חטופים משמעותית - אבל רק אם זו תבטיח לו לחזור להיות בעל הבית היחיד ברצועת עזה. בעל הבית, בעל השליטה, בעל הנשק ובעל הכסף הכבד. זו הבטחה שאין לחמאס סיכוי לקבל, לא מישראל, לא מארה"ב, לא מקטאר, לא ממצרים ולא מתושבי עזה עצמם. מטרת מלחמת חרבות ברזל היא הרי מיטוט גמור של שלטון חמאס.
ונתניהו? דווקא הוא נשמע ביומיים שחלפו כמי שמתכחש להסכמתו שלו למתווה הגישור האמריקני, על אף דיווחי התקשורת והתבטאויות בכירי המפלגה הדמוקרטית בכינוס הבחירות הרעשני שלה בשיקגו. הכחשותיו המסוגננות והחלקיות נאמרו בעברית; באחרונה ביבי אימץ לעצמו את דפוס ההתנהגות שאפיין בעבר מנהיגים ערבים: אומרים דבר אחד באנגלית, ודבר אחר, לפעמים הפוך, בערבית.
בעוברו לשפה העברית המובנת גם לשרים בן גביר וסמוטריץ' (שאנגלית לא שגורה בפיהם) הוא בוחר להשתמש בניסוחים נוקשים ובומבסטיים במיוחד – "אני עומד בלחץ", "נכסים אסטרטגיים"
נתניהו אולי לא מרחיק לכת עד כדי כך, אך בעוברו לשפה העברית המובנת גם לשרים בן גביר וסמוטריץ' (שאנגלית לא שגורה בפיהם) הוא בוחר להשתמש בניסוחים נוקשים ובומבסטיים במיוחד – "אני עומד בלחץ", "נכסים אסטרטגיים", למשל - המסתירים את פשרנותו וגמישותו בשיחות דיפלומטיות באנגלית שוטפת. נראה שבכך הוא מבקש לשמר את מעמדו כמנהיג פוליטי אמיץ היודע לנהל משא ומתן הכי קשוח – כמו שניהל, כדבריו, מול יושב ראש ההסתדרות הכללית, באחרונה לפני 17 שנה – ובעיקר את תדמיתו בעיני עצמו ובעיני בסיס בוחריו. לאמור, אני לא פראייר.
סבר פלוצקר צילום: יאיר שגיאאל תקשיבו ואל תאמינו לכן לביבי הנואם. בנאומיו ומפגשיו הגלויים הוא תופס פוזה של ראש מדינה העשוי מפלדה והעומד בלחצים אטומיים; מן סופרמן שכזה. הפוזה, כך נראה, מתפוגגת בשיחות רציניות (באנגלית) עם בכירי ממשל אמריקנים. אותם יותר קשה לסבן.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.24
