חומה גבוהה נבנית בימים אלו בין בית הספר היסודי שחר אשכול הנמצא בקיבוץ מגן שבמועצה האזורית אשכול, לבין חאן-יונס הסמוכה. בצבא לא רוצים שהילדים שתכף ימלאו את הכיתות יתצפתו על המקום שממנו יצאו מחבלים אל בתיהם, או גרוע מכך - שמחאן-יונס יירו נ"ט אל תחנות ההסעה. מחלון אחר בבית הספר ניתן לראות את השדות המוריקים. שדות שבהם נרצחו רבים, שמהם נחטפו רבים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמה השתנה בשנה המרה הזו. המנהל אייל דבורי היה לפני שנה מחנך ורכז שכבת י"ב בבית החינוך נופי הבשור. הוא חלם להיות מנהל והצטרף לשם כך אל מערכת החינוך, אבל לא שיער באילו נסיבות יזכה בתפקיד. אחרי אסון 7 באוקטובר הוא נקרא לנהל את התיכון למפונים בים המלח, וכעת המשימה שלו היא לנהל את בית הספר היסודי שהוקם בעוטף לטובת מי ששבו אל ביתם - שהשתנה לבלי הכר.
"אנחנו קהילה עם פצע פתוח, ובתוך האבל וחוסר הוודאות התפקיד שלנו כצוותי חינוך הוא להעניק לילדים מקום מוגן, עוטף ואוהב", אומר דבורי. "במועצה שלנו לומדים כ-1,200 תלמידים ביסודי ועוד 1,200 בתיכון, אבל כרגע הם פזורים בכל הארץ. לאט-לאט משפחות חוזרות, ואנחנו כאן בשביל לקלוט אותן מחדש. יש קיבוצים הרוסים כמו בארי וניר עוז שבהם אין כל כך התלבטות. ניר עוז יתחילו את השנה בכרמי גת, בארי ילמדו בחצרים.
"יש קיבוצים שחזרו כמעט לגמרי, כמו מגן, כאלו שהחליטו לפתוח שנה בתל-אביב, כמו רעים, וכאלו שנמצאים בסמיכות לגבול אבל לא נהרסו וההתלבטות שם גדולה, כמו חולית, ניר יצחק או נירים. הרצון לשוב הביתה מאוד חזק, ומנגד יש פחד מוצדק ואמיתי, כמו גם עניין להישאר עם הקהילה ולא להתנתק, למרות שבסוף זו החלטה אישית ולא קבוצתית. בעבר כל בתי הספר היו פה, בקריית החינוך, שגם נמצאת הכי קרוב לגבול. עכשיו, בגלל הפחד, שני בתי ספר ייפתחו במיקום יותר עורפי. אלינו נרשמו יותר מ-300 ילדים, כי בסוף יש משהו בהרגל שמנצח. אנשים רוצים את מה שהכי דומה לחיים שלפני".
מירית וולך מקיבוץ ארז: "אחרי הפינוי גיליתי שיש חיים אחרים, שיש אמהות שלא דואגות כשהן קופצות לעשר דקות קניות, שאפשר לישון כל לילה במיטה, שינה טרופה מסיבות אחרות, אבל לא בפחד וחרדה, שלא מחשבים בכל נקודה איפה המיגונית הכי קרובה ומתי נכון יהיה להשתטח ולא לרוץ, שלא כולם חיים במים הרותחים האלה"
דבורי הוא חבר קיבוץ בארי. הוא עדיין גר במלון בים המלח ובקרוב יעבור עם משפחתו לחצרים. צוות ההוראה שלו אינו שלם. המורה למדעים, בת-שבע יהלומי, מחכה לבעלה אוהד שנחטף. גופתו של ליאור רודאיף, בן הזוג של המורה לאמנות יפה, מוחזקת בעזה. המורה סיגל, מחנכת כיתה ג', חיכתה לבעלה דולב יהוד חודשים ארוכים ובתקופה הזו גם נולדה להם בת. לימים התברר שהוא נרצח בשבת השחורה בזמן שניסה להציל חיים.
"יש לנו בור של צער, פה, בתוך חדר המורים", אומר דבורי, "ואם תסתכלו על תמונות המחזור של בית הספר, תראו מבין החיוכים רבים שאינם עימנו עוד. כמבוגרים אנחנו מרגישים את זה כל הזמן, והמשימה שלנו היא לתפקד מול הילדים כאנשי חינוך ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים. תכף ייכנסו לפה ילדי כיתה א', ומגיע להם שנקבל אותם בשמחה ובחגיגות. מול ילדים כל כך צעירים צריך לשדר נורמליות, לאפשר להם לשחק, להשתולל, להתנסות. בפיקוד העורף רצו לשלוח נציגים בתחילת השנה בשביל להסביר לילדים מה לעשות באזעקה. עם כל הכבוד, הודעתי להם שהצוותים שלנו יעשו את זה. אני רוצה עוד קצת לעטוף אותם, אם אפשר. בית הספר הזה יהיה מקום שמח ומשגשג, עם מוזיקה וכיף, ואנחנו נשדר את הנורמליות לילדים האלו. זו חובתנו. לשמוח ולצחוק מתוך הכאב, זה הטיפול הכי טוב".
50 ילדים צפויים להתחיל ללמוד בכיתה א' בבית הספר. ישנם הורים רבים שעוד מתלבטים אם לשוב לעוטף ולשלוח את ילדיהם, או להישאר בדיור הזמני. "ברור לי שיש עוד הורים שמחכים לראות שבכלל מתחילה שנת לימודים", מציין דבורי, "אנחנו ערוכים גם לזה. ביקשנו ממשרד החינוך החרגה, לפתוח כיתות יותר קטנות - גם שנוכל לקלוט את השבים לאורך השנה וגם בשביל לתת מענה יותר אישי לילדים שממילא עברו כל כך הרבה. אנחנו רוצים לשמור על קשר גם עם מי שבחרו לחיות מחוץ לקהילה. יש משפחות שרוצות לחזור לבארי אבל מחכות לראות קודם איך תוכרע המלחמה".
משפחת וולך מקיבוץ ארז החליטה להישאר בדיור הזמני במצפה רמון. רוב חברי הקיבוץ שבו הביתה, אבל עבור מירית וארז זו הייתה בחירה קשה מדי ברגע הזה. "אני מרגישה שאני כמו הצפרדע מהמשל, במים החמימים", אומרת מירית, "הרגילו אותי לדאוג כל הזמן לילדים, לקפוץ למכולת במחשבה שבטח הפעם לא יהיה צבע אדום בעשר הדקות שהם לבד, לישון עם אוזן כרויה, לבדוק כל בוקר אם פרצה הסלמה או שעדיין שגרה, לסגור חלון ברזל כל אחר צהריים כשחוזרים הביתה ולפתוח לאוורור כל בוקר כשקמים.
"אחרי הפינוי גיליתי שיש חיים אחרים, שיש אמהות שלא דואגות כשהן קופצות לעשר דקות קניות, שאפשר לישון כל לילה במיטה, שינה טרופה מסיבות אחרות, אבל לא בפחד וחרדה, שלא מחשבים בכל נקודה איפה המיגונית הכי קרובה ומתי נכון יהיה להשתטח ולא לרוץ, שלא כולם חיים במים הרותחים האלה. אחד הבנים שלי לוקח תרופה יומית לחרדות כבר מגיל גן, מוכר ביטוח לאומי עם סייעת ופטור מתור. אין לי לב להחזיר אותו למצב שהוא לא שקט".
למשפחת וולך ארבעה ילדים. הבכורה עולה לכיתה י', התאומים לכיתה ז', והצעיר לכיתה ג'. הילדים יתחילו את השנה הרחק מהחברים למחזור, מהקיבוץ ומבית הילדים.
"הדבר הכי קשה זה להרגיש בחוץ", אומרת מירית, "ארז, בן זוגי, נולד בקיבוץ וחי בו כל חייו. אני חיה איתו פה למעלה מ-20 שנה. והנה, פתאום הכל השתנה. אם עד לאחרונה ניסו לעשות פעילויות בכל מיני מקומות כי רוב הקהילה לא הייתה בארז, עכשיו הרוב חוזרים ואנחנו מרגישים תלושים. מתוך ארבעה ילדים, יש לי שניים שלא היו בקיבוץ מאז פרוץ המלחמה. כשאחד מהם כבר ניסה, תפס אותו צבע אדום באוטו מול שער הקיבוץ. הילדים, וגם אנחנו, עסוקים מאוד בשאלה איך תיראה השנה הקרובה. הם כבר התאקלמו במקום חדש, אבל הלב שלנו עם החברים ויש תחושת פספוס. עבור התאומים זו שנת בר-מצווה, שנה מאוד משמעותית בקיבוץ, ולא ברור איך הם יוכלו להיות חלק בכזה מרחק. גם היעדרו של בית הילדים האהוב מאוד מורגש. יש כל הזמן את הספק העצמי: אולי אני מגזימה בחששות? אולי יעשה לילדים טוב לחזור? אולי לא נורא לגור ברעש הזה, כמו שעשינו כל חייהם? לצערי, אני מרגישה שממשיכים בלעדינו ושאין הבנה אמיתית למורכבות".
בשדרות, השכנה של ארז, רובם המוחלט של התושבים חזרו, וכך גם צוותי החינוך. "אנחנו מתכוננים לפתיחת השנה בזמן שאנחנו שומעים את הפיצוצים של הצבא מעבר לגבול", אומר גיל חדש, מנהל אגף החינוך בעירייה. "מבחינתנו ההחלטה לחזור במארס הייתה סופר-נכונה. זו כמו שיבת ציון ממש. ועדיין, יש אתגרים. אם לפני המלחמה הייתה לנו התמודדות עם ילד אחד בהסתגרות, עכשיו מדובר בעשרות. מבחינתנו זו סכנה מהותית. לצערי המנגנונים שמתמודדים עם בעיית הסתגרות הם לא משוכללים, זה דורש חיזור, לקיים שיחה מתמשכת, למצוא תחומי עניין ולמשוך אותו חזרה אל החברה.
"עוד תופעה שהגיעה לפתחנו היא שפתאום אנחנו רואים יותר ילדים שמסתובבים עם סכין. מבחינתם זו הגנה עצמית אם יבוא מחבל. אנחנו עובדים מאוד קשה בשביל לא לוותר על הילדים האלו. לצערי זו תופעה שרואים גם ביישובים אחרים ואנחנו חייבים לגעת בזה בצורה מקצועית. אני לא מכיר כלים שנותנים מענה לדבר הזה ברמה הארצית".
חדש מתאר עיר שנלחמת על שפיות, על שגרה, וגם על הנרטיב שלה - סיפור של עוצמות וגבורה. אבל באותה נשימה הוא מתבונן בקולגות שלו, ושם הקול שלו נשבר: "חשוב לי שתכתבי שהלב שלי עם צוותי החינוך באשכול ובצפון. מה שהם עוברים הוא לא ייאמן. השכנים שלנו בעוטף מתמודדים עם ילדים שחוזרים בטפטופים, החברים שלנו בצפון במציאות מטורפת של הפגזות בלתי פוסקות וילדים שפוזרו בכל המדינה. זו מציאות שאסור להשלים איתה. חשוב לי לחזק אותם ולקרוא מתוך שדרות: אל תפקירו אותם לנפשם".
בקריית-שמונה המופגזת נותרו רק 52 ילדים וילדות שהוריהם מסרבים להתפנות. את השנה הם יתחילו בעיר רפאים שאין בה בתי ספר או חוגים, שכל יציאה אל גן המשחקים היא סכנת מוות. בעיר עושים מאמצים אדירים להוציא את הילדים למקומות שבהם יוכלו להיות חלק ממסגרת, אבל למעשה מאוקטובר הם ילדים של אף אחד. 19,600 תלמידים ותלמידות מפונים יפתחו את שנת הלימודים הרחק מביתם. 16,700 מתוכם הם תושבי הצפון, שמופגז בלי הפסקה. באופן אבסורדי, הפינוי מהבית לא מגן מאזעקות או פיצוצים. יעידו ילדי קריית-שמונה ושלומי שהגיעו לנהריה או קצרין. גם מנותקים מהבית וגם סובלים ממלחמה פעילה.
רחל הוד, מנהלת בית הספר הממלכתי-דתי רמב"ם בקריית שמונה: "השנה ממש עשיתי סבב נסיעות בכל הארץ, לבקר כל תלמיד ותלמידה. להזכיר להם שלא שכחנו אותם, שהם יקרים ואהובים ושיש להם בית לחזור אליו. היה לי תלמיד שלא הסכים להצטלם לתמונת המחזור של בית הספר החדש וממש שיכנעתי אותו שיצטלם"
אם השנה בתי הספר הייעודיים למפונים כללו ילדים מכל רחבי הצפון ויצרו סלט ישראלי, הפעם המודל הוא שונה. המטרה היא שכמה שיותר מהילדים ילמדו בבתי הספר המקוריים שלהם, ולכן המוסדות של הגליל העליון הועברו למיקומים עורפיים שבהם יש מקבץ גדול של מפונים, והילדים יוכלו לשוב אל המסגרת המוכרת בתפאורה שונה. הילדים שנמצאים הרחק מבית הספר המקורי שלהם ישתלבו בבתי ספר בעיר שאליה עקרו. רק ילדי קריית-שמונה הקטנה פוזרו על פני מסגרות ביותר מ-400 יישובים.
רחל הוד (53) היא ילידת קריית-שמונה ומנהלת בית הספר הממלכתי-דתי רמב"ם. כבר באוקטובר רחל ומשפחתה עזבו את העיר. "פיניתי את עצמי עוד לפני הפינוי הרשמי בגלל כל טראומות הילדות שלי. עברנו לעין חרוד ומשם לעפולה. רוב הילדים שלי גדולים, אבל הקטנה מתחילה תכף כיתה י"א והייתה לה שנה קשה ממש. היא לא השתלבה במסגרת החליפית והייתה תקופה שלא למדה בכלל. בסוף נאלצנו להתפצל והיא עברה לסבא וסבתא בכפר תבור בשביל שתוכל להגיע לבית ספר בטבריה. אלו נערות ונערים שעברו את הטראומה של הקורונה ועכשיו נמצאים בעוד תקופה קשה מאוד עבורם. כמנהלת של בית ספר קטן, אני דואגת מאוד לתלמידים המפונים שלי, אבל גם לשלושת התלמידים שנשארו בעיר המופגזת".
4 צפייה בגלריה
רחל הוד. ''אלו נערות ונערים שעברו את הטראומה של הקורונה ועכשיו נמצאים בעוד תקופה קשה מאוד עבורם''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הוד נושאת למעשה בשני תפקידים: התפקיד החדש שקיבלה ממשרד החינוך - שיבוץ ילדי החינוך המיוחד שפונו לאזור טבריה רבתי - והזהות המקצועית שלה בעשור האחרון: לדאוג לתלמידי בית הספר שלה, שהתפזרו בכל הארץ. למורות, לתלמידים ולמשפחות שהיו חלק מקהילה קטנה ותוססת. בית ספר נחשל בעבר שבתוך כמה שנים של טיפוח והשקעה הפך לפנינה.
"כשאני קמה בבוקר", היא אומרת, "אני קודם כל מתעסקת במלאכה הקשה של שיבוץ תלמידי החינוך המיוחד. יש קרוב ל-10,000 תלמידים מפונים לאזור טבריה, ורבים מהם צריכים התאמות מיוחדות: כיתת תקשורת, סייעות, כיתות קטנות ומיוחדות, צוותים תואמים, הסעות. ילדים שממילא יש להם קשיים או עיכוב התפתחותי חווים את הפינוי באופן הרבה יותר קשה. ההסתגלות היא קשוחה, והכיתות הקיימות מלאות עד אפס מקום. נדרשתי ללמוד תחום חדש מאפס. בגלל שכל הזמן יש הורים מפונים שרוצים להתקרב חזרה צפונה, כמות הפניות בלתי פוסקת, והפתרונות הם מהיקב ומהגורן. האם חשבנו לעומק מה ההשלכות של ילד עם בעיות התנהגות שנדרש לנסוע יותר משעה בהסעה לבית ספר מיוחד שהוא בכלל לא מכיר? או ילדה נכה שסובלת מאוד בנסיעות ואין לה מסגרת קרובה?
"חלק מהילדים הם בגיל גן, להסיע אותם למרחקים ארוכים זה ממש טירוף, אבל אין לנו כל כך ברירה. צריך לזכור שהמערכת הייתה בכוחותיה האחרונים עוד לפני 7 באוקטובר, אין איך להמציא עוד כיתות וצוותים. ההורים כועסים וממורמרים ואי-אפשר לשפוט אותם. טבריה מלאה עד אפס מקום, אז מנסים להקים מסגרות ייעודיות, אבל גם זה מסובך. תחשבו על ילדים בני שלוש עם צרכים מיוחדים שפתאום נדרשים לנסוע בהסעה ואולי תתפוס אותם אזעקה".
"בסופו של דבר, השאלה היא מי ישוב אל העיר אחרי השבר הנורא הזה", אומרת הוד בעצב. "לצערנו האוכלוסייה בקריית-שמונה ממילא מזדקנת, הצעירים עוזבים להרחבות בגליל העליון או למקומות אחרים. אחרי המלחמה גם הם לא בטוח יחזרו. הם מעדיפים להיות תושבים עם כל הזכויות מאשר מפונים שרק מייצרים כאב ראש למערכות. יש אמהות שהודיעו לי שהן בוודאות לא יחזרו עד הקיץ הבא, כי הן לא ישגעו את הילדים. מי יודע מה יקרה פה עד אז? אני מאוד אוהבת את בית הספר שלי, את הצוות ואת התלמידים, ומבחינתי זו מחויבות מוסרית להיות איתם בקשר, למרות שהם מתחילים במקומות אחרים.
תום להד, תושב איילת השחר: "לבת שלי בחטיבה היו השנה לימודים שלוש פעמים בשבוע לשלוש שעות. אנחנו בכלל מבינים את ההשלכות של זה? זה נקרא חינוך? בגלל שיש לי ילדה חרוצה, היא ישבה כל הקיץ בכל מיני פורומים באינטרנט לנסות להשלים את הפערים המטורללים שהיא מתמודדת איתם. וברור שהיא החריגה בנוף"
"השנה ממש עשיתי סבב נסיעות בכל הארץ, לבקר כל תלמיד ותלמידה. להזכיר להם שלא שכחנו אותם, שהם יקרים ואהובים ושיש להם בית לחזור אליו. היה לי תלמיד שלא הסכים להצטלם לתמונת המחזור של בית הספר החדש וממש שיכנעתי אותו שיצטלם, כדי שתהיה לו מזכרת להראות לנכדים עוד הרבה שנים. מה אפשר להגיד לו? תלמיד אחר לא רצה ללבוש את התלבושת של בית הספר הזמני, ותלמידה שפונתה לאילת הזמינה אותי לעשות איתה שיעורי בית בחדר במלון. זו מציאות סוריאליסטית לחלוטין. יש תלמידים שתוך כמה חודשים נדדו בכל הארץ. למשל תלמיד שהתחיל בתל-אביב, עבר לאילת ומשם ליבנה ואז לטבריה. זה לא נתפס. הילד היה תלוש ואבוד. במקביל צריך גם ללוות את המורות והמורים. גם בשבילם העקירה קשה, חלק מהמורות נשואות למילואימניקים. אנחנו לא מבינים כמה משימות וציפיות מונחות על הכתפיים האזרחיות".
הוד מסכמת: "עכשיו מתחילה שנה חדשה, ואין לי את הפרפרים בבטן של מנהלת שתכף תקבל אל חיקה ילדים חמודים. פתאום יש לי תפקיד אחר, והקהילה שלי נפוצה לכל עבר".
"יום אחד מישהו יצטרך לבדוק מהם אחוזי הנשירה של הנוער בצפון", אומר בעצב תום להד, תושב איילת השחר, דור רביעי בגליל וממקימי תנועת "הביתה - חוזרים לגליל". תום, בנו של הפסיכולוג מולי להד, גדל בקריית-שמונה המופגזת. אביו, מומחה לפוסט-טראומה ומפתח מודל החוסן הרב-ממדי, הקים בעיר את "מרכז משאבים" שהעניק מענה לילדים ולצוותי ההוראה שהסתתרו במקלטים.
השנים חלפו, אבל לא הרבה השתנה. הפעם המקלטים של קריית-שמונה ריקים, העיר נטושה. תום ומשפחתו נותרו בגליל העליון כמעט לבדם. "אני מאמין שקו המחרשה הוא קו הגבול. אנחנו, אנשי הגליל, צאצאים של טרומפלדור. לא יכול להיות שקו הטילים של חיזבאללה יקבע את קו הגבול. אבל לצערי הרב מדינת ישראל בחוסר תפקוד עמוק", הוא אומר, "כבר כמעט 11 חודשים היא לא מצליחה להתארגן על מענה למה שקורה בצפון. הפינוי למלונות זה המענה היחיד שהיא נתנה, והוא מענה מאוד-מאוד מוגבל ובעייתי.
"מה המדינה בעצם מציעה ל-200 אלף איש ואישה שנמצאים בקו הטילים? יש לנו מחסור אדיר במורים, למשל. אין להם כבר אנרגיות ללמד עוד שנה, הם גמורים. רק בשבועיים האחרונים עשרה מורים הודיעו שבשנה הקרובה הם לא ממשיכים. לא יכולים יותר. יש בעיה קשה של הסעות. ההורים מתים מפחד, אבל המדינה לא יודעת להגן על הילדים שלה שנדרשים לעלות על הכבישים. אין פה שום הבנה שזה אירוע דורי: אם לא ישמרו את ההתיישבות בגליל, לא יהיה גליל. ובשביל זה צריך פתרונות יצירתיים, יותר תקנים, מבנים נורמליים, תמיכה רגשית, אב בית ומזכירה. לא טלאי על טלאי. שר החינוך מבטיח, מבטיח, מבטיח, אבל בסוף באמת כלום לא קורה".
להד ממשיך: "לבת שלי בחטיבה היו השנה לימודים שלוש פעמים בשבוע לשלוש שעות. אנחנו בכלל מבינים את ההשלכות של זה? זה נקרא חינוך? בגלל שיש לי ילדה חרוצה, היא ישבה כל הקיץ בכל מיני פורומים באינטרנט לנסות להשלים את הפערים המטורללים שהיא מתמודדת איתם. וברור שהיא החריגה בנוף. רוב הילדים הם לא ברמת משמעת עצמית ומחויבות כאלה, ויש פה באמת תחושה של 'אנחנו לא מעניינים אף אחד'. אף אחד לא יודע להגיד היום איפה נמצא כל ילד, מי דואג לו, מה הוא צריך. המדינה הסירה את ידיה מהאירוע".
להד וחבריו החליטו להילחם על הבית. בעזרת מתנדבים וכספי תרומות הם מתחזקים לבדם את הקיבוצים הנטושים בשביל שלתושבים שישובו יהיה מקום נעים להגיע אליו, מחפשים תמיכה רגשית לילדים שנותרו, מגייסים פנסיונרים כתומכי הוראה בשביל לתת מענה חינוכי, וכמו החלוצים - מגלים שיותר מהר וקל לעשות הכל לבד. המדינה לא ממש קיימת.
"אם לא נשוב אל יסודות החיים שלנו פה", אומר להד, "הצפון אבוד. וזו התחלה של סוף המפעל הציוני. אנחנו לא יכולים לנרמל את הפינוי ולא מוכנים לנרמל את זה שנדמה לנו שזה חבל ארץ נטוש. כל מי שחושב שיש לנו את כל הזמן שבעולם וביום שאחרי נשקם, חי בסרט. היום שאחרי הוא עכשיו. והעתיד של הגליל הוא הילדים והילדות שלו. אם מתעלמים מהצרכים ומהמצוקות שלהם, אפשר לסגור את העסק. אני קורא מפה לשר החינוך יואב קיש: תהיה ציוני ותעתיק את מגוריך לכאן. תהיה אתה הסמל".
מערכת החינוך נוסעת על אדים כבר כמה שנים. מחסור אדיר במורות ומורים, הכשרות מינימליות, ובעיקר היעדר חזון ודרך, שחקו עד דק את הכוחות בשטח. אסון אוקטובר העמיד את הצוותים במבחן שקשה לתאר, והם יוצאים מגדרם בשביל לעמוד במשימה. אבל בהיעדר אסטרטגיה או תמונת עתיד, לא ניתן לייצר מענים משמעותיים לאורך זמן. הדשדוש הביטחוני מייצר אסון חברתי.
בדרום עוד מלקקים את הפצעים, הצפון לוט בערפל, ודור העתיד של ההתיישבות הציונית בגבולות נתון בעיקר לחסדים של אנשים פרטיים וטובים. שנת הלימודים שתיפתח בעוד שבוע היא עוד נקודת ציון עצובה של אזרחים שאין להם ממש מדינה.
