אגם,
בכל מציאות אחרת, היית אמורה היום להתעורר לסלון מלא בבלונים. לחבק את בר, את עילאי ואת אחותך התאומה, לי-ים. ללחוש לה באוזן מזל טוב, להגיד משהו על המספר העגול הזה, 20, כמה הוא יפה ומוזר. לקבל חיבוק חזק-חזק מאבא שלומי ואמא מירב. לשמוע כמה גדלת, כמה גדלתן, כמה זה קרה מהר. לצחוק כשאחותך הייתה מזכירה שהיא נולדה שתי דקות קודם. לחייך למצלמה באייפון ולעשות סלפי עם זר על הראש. אולי עם שפתיים קפוצות לנשיקה. לשבת לארוחת צהריים במסעדה עם החברה הכי טובה, אבישג. איזה מזל שיום ההולדת השנה נפל על שישי, היית אומרת לה. בול לחמשוש. אולי הייתן מדברות על השבוע שהיה, על המפקדות, על החברויות שנוצרות רק במקומות האלה, הרחוקים, בין משמרות. בחמ"ל או ליד מכונות השתייה והחטיפים. אולי הייתן מדברות על הפז"ם שנשאר לך, על החלומות שהתחלת לרקום. טיול גדול או לימודי מוזיקה או ריטריט יוגה. אולי הכל ביחד, למה צריך לבחור, אנחנו כולה בנות 20. אולי הייתן מדברות על אהבה חדשה. על פרפרים שהופכים את הבטן, אבל בקטע טוב. אולי הייתן צוחקות שבנים בגיל הזה הם לא משהו, תוך שהמלצר היה מביא לכן פסטה רוזה, המאכל האהוב עליך. אולי היית מגלה שקיבלת כרטיסים להופעה של נתן גושן שאת כל כך אוהבת, ומתקשרת מיד לאמא כדי לספר בהתרגשות. בכל מציאות אחרת.
אנחנו במציאות שבורה, מקולקלת, אגם. מציאות שבה נתן גושן הגיע אתמול כדי לציין את יום הולדתך, ולחבק את אמא, את אבא, את האחים, את אחותך התאומה. רק את לא הגעת. במקום לחגוג את הגיל שבו החיים מתחילים להתגלות במלוא הדרם, את מוחזקת בשבי. כבר כמעט שנה, את, שאוהבת לצלם שקיעות, יושבת בחושך. את, שתמיד רוצה לעשות טוב, נושמת אוויר טחוב ומלא ברוע.
בגילך היית צריכה לקבל מהחיים שיעורים אחרים, כמו לא לוותר על קרם הגנה בים, אז מה אם יש צל. לא היית צריכה ללמוד שיש מפלצות נוראיות מבספרים, שיש אנשים שאינם בני אדם, שהגעגוע מכאיב בעצמות
בגילך היית צריכה לקבל מהחיים שיעורים אחרים, כמו לא לוותר על קרם הגנה בים, אז מה אם יש צל. לא היית צריכה ללמוד שיש מפלצות נוראיות מבספרים, שיש אנשים שאינם בני אדם, שהגעגוע מכאיב בעצמות. שדמעות יכולות לרדת בלי סוף.
אני מקווה שאת יודעת, או מרגישה, שאת אהובה. שאת היום הולדת הזה כולנו מציינים איתך, עבורך, עבור החופש והחיים שמחכים לך. שהמשפחה שלך היא כוח, שאמא שלך חזקה מסופה, ושיש לך המון אימהות חדשות שאת לא מכירה. חלקן מדברות אליך מבעד לנרות השבת. חלקן חושבות עליך בעודן משכיבות את ילדיהן שלהן לישון. חלקן זועקות להשבתך בעצרות. מניפות שלטים עם תמונתך. לא מוותרות עליך, ולא מאפשרות להנהגה לוותר או לשכוח שתפקידה הוא להחזיר אותך הביתה.
היום, אגם, כולנו נושפות על נרות דמיוניים, עם משאלת לב אחת ויחידה. בואי כבר הביתה, ילדה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
