"אני חושב שתפקידו של שר הביטחון הוא מִשני. אני חושב שתפקידה של מערכת הביטחון הוא מִשני. לפי דעתי, האחריות על ביטחון מדינת ישראל היא של הקברניט המופקד, ראש הממשלה. כמובן גם שר הביטחון, יש לו תפקידים חשובים. אבל ההנחיה של המדיניות, אתה נבחר לראש ממשלה על מנת לדאוג לביטחון של המדינה, ואתה צריך להיות אקטיבי גם בהנחיית הקונספציות בין המלחמות וגם תוך כדי המלחמות".
אלו דברי נתניהו, בימים אחרים. אין דרך לוגית או רציונלית ליישב בין דבריו הברורים, לבין ניסיון הבריחה המביש מהאחריות לאסון, ומהניהול הכושל של המערכה כבר קרוב לשנה.
כשהמציאות אינה מתיישבת עם האשליה (מנהיג חזק ומרחיק רְאוֹת, שאויבינו מורתעים מפניו), כשהפער ביניהן בלתי ניתן להסבר רציונלי, פונים אל הלא-רציונלי. אל תיאוריות הקונספירציה ואל מחוזות הטירוף: ראשי הצבא ניסו לבצע מרד, השב"כ אפשר בכוונה את הטבח, גם חיל האוויר, אנשים שכל חייהם שירתו את המדינה הם בוגדים וסוכנים זרים, הכל חלק ממזימה שטנית של הממשל האמריקאי, פורום מטכ"ל, שב"כ, קרן וקסנר, אהרן ברק, אהוד ברק, ברק בכר וברק אברמוב.
80 רקטות של חיזבאללה ביום אחד על קצרין, 100 על קריית שמונה, ואנחנו עוד מחכים ל"תגובה". איזה ביזיון, איזו בושה
רבים מתומכי נתניהו בעבר התפכחו, וחלקם לא. בהם גם אנשים טובים, שאינם מסוגלים להכיל את מפח הנפש. "המשיח" הוא משיח שקר, שבתי צבי של ימינו. פגשתי לאחרונה אחד כזה. איש טוב, חכם ומשכיל, אני מחבב אותו. הוא עולה עשרת מונים על מושא הערצתו. רבים היו מכנים אותו "ביביסט", אבל אני רואה אדם שבור לב, נסער. הפער בין הדמות שבה האמין לבין המציאות בלתי ניתן לגישור. וזה לא רק האסון וקרוב לשנה של חידלון, זה גם מה שקורה ממש עכשיו: 80 רקטות של חיזבאללה ביום אחד על קצרין, 100 על קריית-שמונה, ואנחנו עוד מחכים ל"תגובה". זאת השגרה, עכשיו ממתינים למשהו מיוחד. איזה ביזיון, איזו בושה.
ישראל ניצבת מול שבע חזיתות, ואי-אפשר לטפל בכולן במקביל אלא בדירוג, אבל ביעילות ובמהירות. הדחופה מכולן היא עזה, לחטופים אין זמן. אין סיבה למריחה ולדשדוש, אנחנו רק מפסידים מזה. צריך הכרעה מהירה או עסקה, אבל אי-אפשר קצת מזה וקצת מזה. איראן היא מחוללת האש וצריך להפסיק להתנהל לפי הכללים שלה. מלחמת גוג ומגוג איננה מחויבת המציאות, היא לא רצויה לנו וגם לא להם. אבל מציאות של הקזת דם בלתי פוסקת, הצפון נטוש ומוחרב, והדרך לאילת חסומה, זו אפשרות גרועה יותר. איראן היא המפתח לשקט מלבנון, סוריה, עיראק ותימן. עד שהאש לא תאיים על עריה שלה, ערינו ימשיכו לבעור. איראן, על כל תשתיותיה, מוגנת הרבה פחות טוב מאיתנו, ויש לה הרבה מה להפסיד. סיפורי מעשיות מכר לנו נתניהו על תקיפת מתקני הגרעין האיראניים. אחרי 300 טילים וכטב"מים לא עשית כלום, אז בלי פרובוקציה גלויה כן תעשה משהו?
ככל שהכתם של נתניהו גדול יותר, כך צריך לטנף יותר על אחרים, כדי שייווצר הרושם שכולם מוכתמים ונגועים באותה מידה. צר לי על השימוש בלעז, אבל וואטאבאוטיזם הוא מונח שמתאר במדויק את הטכניקה. שום תשובה עניינית, רק "אבל מה עם ההוא? וההוא? וההם? ואיפה הייתם אז?", וכולם אשמים, ובעצם כולם אשמים פרט לאחד. ועל מי מטנפים? על אנשים שעשרות שנים שמרו על המדינה וסיכנו את חייהם. אפשר לא להסכים איתם, אבל אפילו מהאופן שבו חינכו את ילדיהם אפשר ללמוד משהו עליהם: מייקי גלנט קצין בשייטת, גל איזנקוט לוחם מגלן שנפל בקרב. ואילו הבטלן הקטן, בשיירה ממלכתית עם צ'קלקות וסירנות.
"לווי אותי לנמל תעופה... לווי אותי אל מטוס לבן". "שיירה, אל אנה את עוברת?" אל מיאמי כמובן.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.24
