ג' אומר שמטולה נראית כמו עיירה נטושה במערב הפרוע, אחרי שהפושעים שהשתלטו עליה יצאו, מותירים אחריהם עיי חורבות. רוב הבתים במטולה מרוסקים, חלקם רק מחכים לדי-9 שימחק אותם. רק שזה ייקח עוד הרבה זמן, הוא מוסיף, ואף אחד לא אומר לנו כמה. ד' מספר שגם הדרך למטולה מזכירה סרטי מלחמה בשחור לבן. כל שלוחות ההר שיורדות מקרן נפתלי ומיער ביריה מפויחות. נוף שחור. אף אחד כבר לא טורח לכבות את השריפות שפורצות שם. א', שגר שם, אומר שאלה יערות נטועים שאבא שלו נטע במסגרת קק"ל לפני 70 שנה, וייקח הרבה שנים לטעת יערות חדשים.
ג' אומר שהוא ממשיך להגיע לשם למוסך של אשר, אור הצפון, כדי שמישהו יגיד לאשר תודה שהוא משאיר את המוסך פתוח
כך גם קריית-שמונה. ג' אומר שהוא ממשיך להגיע לשם למוסך של אשר, אור הצפון, כדי שמישהו יגיד לאשר תודה שהוא משאיר את המוסך פתוח. ג' שותה איתו קפה, נותן לו להחליף נורה שנשרפה במכונית, ומבטיח לקפוץ שוב. גם קריית-שמונה נראית כמו עיר רפאים. מה שלא נהרס במטחים מלבנון נדרס תחת שרשראות הטנקים שחצו בבהילות את הכיכרות ואחר כך עלו על השדות. כי זה, אומר צ' החקלאי, מה שקורה כאן בכל מלחמה. הטנקים עולים על השדות, ואחרי שהכל נגמר אנחנו עולים עם הטרקטורים, חורשים ומזבלים ומשקים ונוטעים וזורעים ומקווים לטוב. רק שהפעם לא בטוח שזה יקרה שוב. וכמה עצוב לראות את החקלאים ממהרים לשדות לנסות ולהציל משהו, ואת הלב שלהם נשבר כשהם רואים את מעשה ידיהם טובעים בים המלחמה שנמשכת כבר כמעט 11 חודשים.
והרשימה עוד ארוכה. בית הלל, יסוד המעלה, שדה נחמיה, עמיר ומשגב עם, אביבים ושתולה. כל השמות האלה, אומר צ', הם חלק מהריטואל התקשורתי היומיומי, רק שמי שלא גר כאן לא מבין על מה מדובר. גם לא בממשלה שאיש משריה לא טרח להגיע לכאן, לא לגיחה לפוטו-אופ אלא להישאר יום-יומיים כדי לתפוס איך נראית המציאות במקום שהוא בין המלחמות, וכל השמות האלה עוברים לו ליד האוזן ונופלים לתוך הדייסה הגדולה שהיא מלחמת חרבות ברזל בדרום, והדבר הזה שקוראים לו בכל מיני שמות, עימות, חילופי מהלומות, כאילו מדובר באיזה שני בריונים שהולכים מכות מאחורי הפאב השכונתי.
במה שנוגע אליהם, זו מלחמת לבנון השלישית. היא לא נראית כמו הראשונה, שאם מתעלמים מהאקרובטיקה המילולית נמשכה 18 שנים. זה גם לא דומה לשנייה, שגם בה, כמו היום, לקח זמן מסיבות פוליטיות לזרוק לפח את הניסיון להגדיר את מה שקורה שם כמבצע. עכשיו זו השלישית, והיא נמשכת כבר 322 ימים. ומה שמאפיין אותה, בינתיים, זה ההרס הנורא שהיא זורעת בצפון. זו לא המלחמה הראשונה שבה ישראל מפנה תושבים. גם במלחמת יום הכיפורים היה פינוי נואש של יישובי רמת הגולן, והאתוס הישראלי שהיישובים הם נכס ביטחוני הועמד בסימן שאלה גדול.
אבל אם מדברים עם אנשי הצפון, בתוך השחור בעיניים, בתוך מערכת החינוך הקורסת, מה שבולט בכל שיחה הוא תחושת חוסר האונים. שיגידו לנו, אומר צ', שזה ייקח עוד חודש, עוד חצי שנה, עוד שנה, אבל שייצרו עבורנו אופק, שייתנו לנו סיבה להאמין שיש תוחלת להתעקשות שלנו להשקות את העצים, לדשן, להאכיל את הפרות שהמרעה שלהן עלה באש. שיימצא ההסבר לילדים שלנו שמישהו החליט עבורם שזה נורמלי לגמרי שתלמידי י"ב נפגשו בסוף השנה בפעם הראשונה כי חלק מהם נשלחו לכנרת וחלק לדגניה וההורים לא יודעים מה להגיד להם. שחור בחוץ, מסכם ד', ושחור בפנים. ומי שמסתכל דרומה ומזרחה לירושלים רואה רק ריק אחד גדול.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
