ראש ממשלת לבנון, נג'יב מיקאתי, הוא מיליארדר כבד, שנחשב לאדם העשיר בארצו. עכשיו הוא חולם לא רק לפרוש, אלא להתמקם באבו-דאבי או דובאי ולהעביר לשם את חברות הבנייה והמסחר שלו. מיקאתי הוא לא ראש ממשלה מלא-מלא אלא ממלא מקום. ברגע שיימצא לו מחליף — וכבר ניסו למצוא לו 15 פעם ונכשלו — הוא יעזוב. את כל המאמצים הדף חיזבאללה.
מיקאתי מתהלך כראש הממשלה בין הטיפות: מצד אחד חיזבאללה, מהצד השני ישראל. אני מבקש, יחזור ויודיע, להשיג שקט עבור אזרחי לבנון. למצוא פתרונות לבעיות הכלכלה הקשות, בהן אבטלה ומחירי מוצרי היסוד והחשמל. הלבנונים שלא מצליחים לעלות על מטוס ולברוח, אלה שאין להם אלפי דולרים לשכור יאכטה ולעבור ליוון או לקפריסין, מסתובבים ברחובות. אין עבודה, יש רק הצהרות. מיקאתי, בקול צרוד, מתחנן ליישום החלטת מועצת הביטחון 1701 שתרחיק, הוא מקווה, את חיזבאללה מהדרום.
גם רמטכ"ל צבא לבנון, ג'וזף עאון בן ה-60, כבר היה צריך לפרוש, אבל לא מוצאים לו מחליף. אומרים עליו שהוא האיש הישר היחיד בלבנון, מי שמכיר את המציאות הלא-משמחת בשטח, זו שבה חיזבאללה התמקם ביישובי הדרום, בצד הלבנוני של רצועת הביטחון, ומכשיל כל ניסיון של צבא לבנון "האמיתי" לתפוס עמדות.
בפגישה בוושינגטון עם בכירי הצבא האמריקאי, עאון ביקש מיליארד דולר (וידע שלא יקבל) לשיקום הצבא. הוא מספר, וכדאי מאוד להקשיב לו, איך הצבא בפיקודו הצליח לבלום חוליה של חמאס בדרך לביצוע פעולה נגד ישראל מתוך שטח לבנון.
לשרי ממשלת לבנון, כמו לחברי הפרלמנט, אין דעה מוצקה ואין עמדה מאוחדת בשאלת המפתח, איך לפתור את העימות עם ישראל. כל אחד משתייך לזרם מסוים, לאחת מ-15 עדות המוצא. לחיזבאללה ארבעה שרים בממשלה, לפחות רבע מכלל חברי הפרלמנט, ועוד אישים שגילו בשנה האחרונה שמשתלם ללכת עם הזרם המוביל בחסות נסראללה. אף אחד לא מציע לקיים דיון עומק. רק בודדים, בעיקר חברי מפלגת הפלנגות הנוצריות, יעזו למתוח ביקורת ישירה על חיזבאללה ועל ההסתה של נסראללה.
הכי נוח להתמקד במצב הכלכלי הקשה. כאן יש קונצנזוס: אין חשמל, אין דלק, בתי החולים מתנהלים לאור גנרטורים, וכמותם גם שדה התעופה ואפילו משרדי הממשלה. תורים ארוכים של מכוניות עומדות לצידי הכבישים, מזכירים את המחסור הבלתי נגמר בבנזין.
מרשם האוכלוסין האחרון בלבנון מצביע על 5.8 תושבים, אבל החלק המעניין הוא שהפזורה הלבנונית, בעיקר במדינות דרום אמריקה, צרפת ודובאי, מגיעה ליותר מ-11 מיליון שמסרבים להתנתק מהמולדת. מרביתם השאירו מאחוריהם קרובי משפחה ומרגישים מחויבים אליהם. כל מי שיכול שולח מאות ולפעמים אלפי דולרים בחודש.
לבנון ידועה כמדינה מושחתת. כספי הסיוע מתחלקים בין דרגי הממשלה והפקידות הבכירה שמצליחים לשים עליהם יד
כשהחשבונות הפרטיים בבנקים שפשטו את הרגל נסגרו, אין אפשרות למשוך כספים. ממשלת צרפת שולחת מעט, גם הנסיכויות במפרץ. לא בטוח שכספי הסיוע מגיעים לאזרחים. לבנון ידועה לא רק כמדינה שבה כל אזרח הוא סוחר, אלא כמדינה מושחתת. כספי הסיוע מתחלקים בין דרגי הממשלה והפקידות הבכירה שמצליחים לשים עליהם יד.
ומה לגבי המתיחות עם ישראל? ההשטאג האחרון שיוצא מביירות ונכתב בידי "הצעירים הזועמים" קורא במילים הכי מפורשות ש"לא רוצים מלחמה" וגם "מספיק עם ההרס". עקרת בית מהמעמד הבינוני הגבוה, שהצטרפה לשורת מוכרי הרכוש - רהיטים, שמלות ערב וכלי מטבח - מסבירה שאם הייתה יכולה להרשות לעצמה, הייתה עולה על המטוס הראשון ובורחת. אלא שאין לה איך ולאן לברוח כשמרבית חברות התעופה הפסיקו לטוס ללבנון, ואזרחים זרים ודיפלומטים ממתינים בתורים ארוכים בנמל התעופה.
לבנונים בגיל העמידה טוענים ש"נעבור גם את המשבר הנוכחי" ו"בסופו של דבר יצילו אותנו". הדור הצעיר פחות אופטימי. הם רואים בעצמם קורבנות של חיזבאללה והשעירים לעזאזל של ישראל. מי יותר גרוע? שלושה צעירים כותבים לי בלי להזכיר שם מפורש, ש"כמובן, האויב מבפנים".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.24
