אמנם אנחנו בשלהי חודש אב, אבל הימים הנוראים כבר כאן. היום, עם שקיעת החמה, ימלאו בדיוק 11 חודשים לטבח שמחת תורה. כולנו זוכרים את התאריך הלועזי, 7 באוקטובר, אך מנהגי האבלות היהודיים חלים על פי התאריך העברי. לפי המסורת, בתום 11 חודשים בני המשפחה מפסיקים לומר קדיש על המת, ויותר מכך - אצל הספרדים האזכרה שמציינת 11 חודשים היא האזכרה הגדולה ביותר, ונחשבת למשמעותית יותר אפילו מיום השנה עצמו.
החל מהערב אלפי משפחות יפקדו את קברי יקיריהן. הזקנים יוסרו, מילות הקדיש שעטפו את המשפחות יפרחו באוויר. האבלות פועלת במעגלים - שבעה, 30 יום, 11 חודשים, שנה. כל נקודת ציון שכזו היא גם פתח להחלמה, לסגירת מעגל, לאפשרות כלשהי לשוב אל החיים.
1 צפייה בגלריה
בית עלמין זמני בקיבוץ רביבים שבו נקברו חמישה מחברי קיבוץ בארי שנרצחו ב־ 7 באוקטובר
( | צילום: מאיר אבן חיים)
בתוך הדיון הבלתי נגמר על הטקס הממלכתי לציון שנה למלחמה, בממשלה לא קולטים שאנחנו נכנסים עכשיו לתקופה ארוכה-ארוכה של טקסים קטנים וגדולים של אבל. איש איש לאוהליו. כל משפחה ומצבת האבן שלה. כל יישוב ושורדיו. אחרי אזכרות ה-11 חודש תגענה אזכרות השנה, וכיוון שהשנה היא מעוברת הן אפילו לא יסתנכרנו עם התאריכים הסמליים. 7.10 לנצח ייזכר כיום ארור, וכך הוא יצוין.
ולא דיברנו על חגי תשרי: ראש השנה בתפילה שתכלה שנה וקללותיה, יום כיפור שבו המילים "מי באש, מי בחרב, מי ברעב, מי בצמא" ייתקעו בגרונות החנוקים. ואיך ייראה חג סוכות, כשעוד יש סוכות נטושות בקריית-שמונה? ושמחת תורה - שאין בה גרם אחד של שמחה. הזמן לא מרחם עלינו, לוח השנה יזעק יום ביומו את החוסר, את האובדן ואת ההפקרה.
ומי שנפלו מחוץ לזמן, מה איתם? החטופים והחטופות שגורלם לוט בערפל? עשרות רבות של משפחות שאין לפצע שלהן שום סיכוי להגליד עד שהמעגל שלהן לא ייסגר. זה ודאי נכון לחיים, אבל לצערנו זה נכון גם בנוגע לשבויים המתים. בהלכה יש מושג שנקרא "אוננות" - הוא מתאר מצב שבו נמצא אדם שקרובו נפטר אבל טרם נקבר. אדם זה פטור מהמצוות כיוון שסבלו גדול מנשוא. והנה, יש כה רבים שתקועים בלימבו הנורא הזה. מי שמצפים לחיים, מי שמצפים למתים, ומי שאין להם שמץ של מושג מה עלה בגורל בן משפחתם. עבורם הימים הקרובים יהיו קשים פי כמה וכמה.
אסון אוקטובר הוא אסון אישי של אלפים רבים, והוא גם אסון לאומי של אומה אחת - ואנחנו נעים בתוך המרחב הזה כבמטוטלת. במקום להתנהל ברגישות ותבונה, הממשלה עשתה כל טעות אפשרית סביב הטקס הממלכתי וכרגע הוא הפך לעוד זירת קרב.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מהימים הנוראים שבפתח הוא שהפעם תנועת הזיכרון צריכה לצמוח מלמטה למעלה. מתוך קשב אל הקהילות ומתוך שיתוף ציבור
אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד מהימים הנוראים שבפתח הוא שהפעם תנועת הזיכרון צריכה לצמוח מלמטה למעלה. מתוך קשב אל הקהילות ומתוך שיתוף הציבור. וגם לנו, כאנשים פרטיים, יש כאן כוח ותפקיד. אחד הכוחות הכי גדולים שהתגלו במלחמה הוא הסולידריות, יכולת ההמצאה וההירתמות של הציבור.
כעת, בתוך הים הסמיך של השכול, צריך לחדש את היוזמות הללו ולהתייצב לצד המשפחות - כל אחת על פי דרכה ואמונתה. אפשר לעשות זאת בבתי העלמין, באזכרות, בבתי הכנסת ובטקסים המקומיים, ולפעמים מספיק רק לשלוח הודעה או עוגה למי שאתם יודעים שבימים האלו ממש סוגר עוד מעגל.
אפשר לעשות זאת בהיכרות עם סיפורם של החללים הרבים. כמות ההרוגים היא עצומה, ואין אפשרות להכיל את כמות הפנים והסיפורים. משפחות שכולות רבות מבקשות לספר את הסיפור של האדם שאותו אהבו, ועלינו להיות שם בשבילם. להזמין, להקשיב ולהפיץ. וכמובן, יותר מכל, זה הרגע לעמוד לצד משפחות החטופים והחטופות. בכיכרות, בהפגנות וברשתות החברתיות. לא לתת להם להיות לבד בתוך האפלה של חוסר הוודאות. הימים הללו מכ"ב אב ועד כ"ב תשרי, דורשים מאיתנו עדינות-יתר. פחות שיפוטיות ואגרסיביות, והרבה יותר חמלה. עלינו להתעלם מרעשי הרקע ולהתמקד בדבר החשוב באמת: השיקום וההחלמה.
