דרך ארוכה עבר עיסא טועמה מאז ילדותו בדרום לבנון כבן לקצין צד"ל ועד היום, כשהוא עומד מאחורי הדלפק בסופרמרקט המשפחתי בשלומי. הוא נולד בביירות אך גדל סביב המוצבים ריחן וסוג'וד שבגזרה המזרחית של רצועת הביטחון, שם לחם אביו לצד חיילי צה"ל. רגע לפני מכת המנע והמתקפה מלבנון לפנות בוקר (ראשון), דיברנו עם כמה מתושבי היישובים בגבול הצפון.
בליל הנסיגה מלבנון, עיסא היה בן 12. חצה עם הוריו ואחיו את הגבול תחת אש חיזבאללה מבלי להביט לאחור. ועכשיו, בגיל 35, כאבא לשלושה ילדים, לוחם לשעבר בגדוד 13 של גולני, הוא נעקר שוב מביתו, כמו שאר תושבי שלומי, והמולדת שעזב ממשיכה לרדוף אותו. כל מה שניסה לשכוח חוזר אליו עכשיו.
בתחילת המלחמה פונו לחיפה ועכשיו הם גרים בשכירות בנהריה, אבל בכל בוקר מגיעים עיסא ואחיו לפתוח את החנות. "אני רואה את הרחובות הריקים ומרגיש כאילו חזרנו לריחן או לכל מקום אחר שגרנו בו בלבנון. פה מחסום, שם מחסום, נפילות בכל מקום. וזה כואב לי, כי גדלתי במלחמה ולא רציתי שהילדים שלי, וכל ילד אחר בשלומי, יעברו מה שאני עברתי".
אף שהיישוב, המונה בימים כתיקונם יותר מ-8,000 תושבים, שומם כמעט לחלוטין, עיסא מתעקש להשאיר את הסופרמרקט חי ונושם. "אנחנו עובדים על הפסד, אבל אין ברירה. זה עסק של המשפחה וחייבים לשמור עליו. ואנחנו צריכים לדאוג לתושבים שנשארו, שיהיה להם אוכל. ספקים כמעט לא מגיעים, אז אנחנו קמים מוקדם יותר בבוקר כדי להביא סחורה".
בין מדפי הסופר פגשנו את נורית נעמן, 64, אחות בפנסיה, שמתגוררת בשלומי כל חייה. "הכנתי עוגת סברינה וחיפשתי איפה לקנות דובדבנים מסוכרים. זו הסיבה שהגעתי לפה. כל השאר סגור. הם חלוצים, הצד"לניקים האלה".
בעלה הוא גבי נעמן, ראש מועצת שלומי זה 25 שנה. "גבי החליט שאם יצטרך, הוא זה שיכבה את האור. יש פה כיתת כוננות, יש פה עובדי מועצה, הוא לא ינטוש אותם".
ליבה נחמץ למראה הרחובות השוממים. "אנחנו גרים ליד בית ספר וגני ילדים, ותמיד היו חוסמים לנו את הכניסות בתחילת יום הלימודים ובסופו. עכשיו הכל ריק. וזה עצוב. יותר לעולם לא אכעס שחסמו אותי. רק תנו לי לשמוע שוב קולות של ילדים".
המרכז המסחרי שומם גם הוא. שי הרוש בא לבדוק מה קורה עם החנות המשפחתית - "שי שיווק - יין, אלכוהול וחבילות שי", שסגורה מתחילת המלחמה. חם ומחניק בחנות. המדפים שלאורך הקירות עמוסים בקבוקים שמעלים אבק, את חבילות השי ושאר המוצרים שפג תוקפם השליך לזבל. "הכל פה דועך ונרקב", הוא אומר.
הם גרים בקיבוץ אילון, שמפונה גם הוא. "בחודשים האחרונים נאלצנו לקחת הלוואות ולשלם יותר מרבע מיליון שקל לספקים. הם חיכו כמה שאפשר, אבל בסוף אמרו: 'אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להמשיך הלאה'. והמדינה לא עוזרת. אנחנו שוקלים ברצינות למכור את המקום".
טיל בורקאן מגיע
אנחנו נוסעים לשכונת יערית החדשה, שבתיה הקיצוניים נמצאים כחצי קילומטר מהגבול. מולם, על צלע ההר, מתפתלת גדר הגבול. לפני כמה חודשים התפוצץ טיל בורקאן בשטח הפתוח שמצפון לשכונה. סימני ההדף ניכרים על הבתים. חלונות שבורים שכוסו זמנית בלוחות דיקט, תריסים מנוקבים, גגות רעפים מנותצים, דלתות שיצאו מציריהן. זה לא החורבן שאתה רואה במטולה או במנרה, אבל הנזק משמעותי. אם הטיל היה פוגע בתוך השכונה, בית אחד לא היה נשאר לעמוד על תילו.
זה קרה ב-9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. איגור מקסייב היה במטבח ביתו, הכין ארוחת חג. "עברתי לסלון שנייה לפני הפיצוץ", הוא מספר. "אם הייתי נשאר שם, כל החלון היה עף עליי". חמותו קטיה וחמיו ולדימיר, שמתגוררים בבית השכן, יצאו גם הם ללא פגע. המשפחה כולה מפונה, וביום שישי הגיעו לשלומי לסידורים. "זה קשה, אבל אין מה לעשות", אומר ולדימיר. "יש פתגם: איפה ליהודים טוב? רק בדרך".
בנם, אלכס בלינקר, איש הייטק, בנה את ביתו במגרש הצמוד. חודשיים לפני המלחמה עבר לכאן עם משפחתו. כשהכל החל, התפנו למלון בחיפה. "מבית של 220 מ"ר עברנו לחדר של 25 מ"ר עם שירותים אחד - אני, אשתי ושלושה ילדים. ככה, עשרה חודשים. אפילו ביצה אתה לא יכול להכין לעצמך". גם ביתם ניזוק מהדף הטיל. "הבאתי את הקבלן שבנה את הבית כדי לתת הצעת מחיר למס רכוש. אמרו לי, 'זה יקר מדי. תחפש בעל מקצוע אחר'".
סמי פיורנטינו, תושב שכונת שלומית, מפונה לנהריה, אך מגיע לשלומי כל בוקר עם הנץ החמה. "אני מתפלל, שותה קפה ויוצא להאכיל את החתולים של השכונה. בגלל שאין פה אנשים, הפחים ריקים ואין להם מה לאכול. בכל חודש אני קונה בין 30 ל-35 שקי אוכל. בעיקר מתרומות". מלבד חתולי הרחוב, סמי מגדל תשעה חתולים משלו. ארבעה מהם אימצו אותו בזמן המלחמה.
הוא בן 57, נולד וגדל בנהריה. קרוב-רחוק של אילן פיורנטינו ז"ל, רבש"ץ נחל עוז, שנפל ב-7 באוקטובר. בנו הקטן של סמי, לוחם בגדוד נחשון של חטיבת כפיר, נפצע מפיצוץ מטען בשכם. "אם הרסיס היה פוגע כמה סנטימטר מעל, הוא לא היה איתנו עכשיו". בפיגוע נוסף בשכם, במאי השנה, נהרגו שניים מחבריו לפלוגה. בנו של סמי, חובש בהכשרתו, ניסה לבצע באחד מהם החייאה, אך ללא הועיל.
אין מקום אחר
הירי לגליל המערבי גבה בחודשים האחרונים ארבעה קורבנות. האחרון שבהם הוא הגשש הבדואי רנ"ג מחמוד עמרייה ז"ל, שנפל בשבוע שעבר במתקפת כטב"מים סמוך למושב יערה, כמה דקות נסיעה משלומי.
יערה הוא יישוב מעורב של יהודים ובדואים. כמעט כל תושביו הבדואים שירתו או משרתים במערכת הביטחון. רזי עבד אל גאני, 56, נולד אחרי מלחמת ששת הימים וזכה לכינוי "דדו", על שם אלוף פיקוד הצפון דאז ולימים הרמטכ"ל, דוד אלעזר. שירת כגשש בגבול לבנון, נשוי לאישה יהודייה ולהם ארבעה ילדים. הבנים למדו בגן של ש"ס. "הגננת שאלה אותי: 'מה לעשות עם הילד שלך?'. אמרתי לה: 'שלבי אותו. שימי לו כיפה'. בעיניי כל הדתות אותו דבר'".
מרבית התושבים הבדואים נשארו בבתיהם. "היינו מפונים חודש באילת, אבל כמה כבר אפשר להיות בבית מלון? תראה איך השמנתי. שלוש ארוחות ביום. אז חזרנו. שמע, אחות של אשתי עזבה לפני שבע-שמונה שנים לקנדה עם הילדים שלה ובעלה. הם מבסוטים שם. לפעמים אני חושב: אם הילדים שלי היו יותר קטנים, הייתי עוזב גם. אבל אז אני אומר: אין לי ארץ אחרת".
לרזי אין ספק מי אשם במצב: "אדון ביבי יביא חורבן על מדינת ישראל. אני אומר לו, לך תעשה עסקה, תביא את החטופים, תפסיק את המלחמה בעזה ותכין את הצבא ואת המדינה למלחמה עם איראן וחיזבאללה. ואחר כך לכו הביתה, אתה ושרה'לה".
לא רחוק משם מתגוררת משפחת שושן: עינב, אוהד וארבעת ילדיהם. אוהד חבר בכיתת הכוננות, עינב והילדים היו עשרה חודשים באילת. הם חזרו ליערה כמה ימים לפני מתקפת הכטב"מים הקטלנית, ובעקבות האירוע מתכננים לעזוב שוב. "אני מחפשת דירה באזור נהריה, למרות שקשה מאוד למצוא. המחירים בשמיים. אנשים חושבים שאנחנו מיליונרים בגלל מענק האכלוס למפונים. זה רחוק מהמציאות".
בחצר ביתם רחב הידיים נמצא הבוטיק שלה, "עינב סטייל", שסגור מתחילת המלחמה. "יש לי בגדי נשים וילדים, אופנה ליולדות ואופנה צנועה. נתקעתי עם כל הסחורה".
הקיר הצפוני של החנות הוא חלון ענק. לאורכו ניצבות בובות תצוגה. מאחוריהן נשקפת לבנון. כולם כאן יודעים שמצפון תיפתח הרעה. לא צריך בשביל זה את הנביא ירמיהו. תשאלו את עיסא טועמה. הוא היה שם.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.24
