יום השנה לטבח 7 באוקטובר מתקרב, והוא מציף בעיה חדשה שקשה היה אפילו לדמיין בימים שלאחר השבת השחורה, כשנדמה היה שהזמן עצר מלכת ולעולם לא ישוב עוד לפעול במתכונת המוכרת - כיצד יטופל הזיכרון.
הבעיה עם ימי שנה היא שמטבעם הם מציינים אירוע שחלף, ומטרת הטקס היא להנכיח, לכוון מחדש את זרקור ההווה אל העבר שמטבעו עלול להשתכח. כך זה עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אך העניין עם 7 באוקטובר 2023 הוא שלמרות שבקרוב יגיע 7 באוקטובר 2024, ומבחינה רשמית שבועות וחודשים חלפו, זה לא אומר שהיום ההוא כבר הפך לעבר. כל הימים שמאז 7.10.23 ועד 7.10.24 – אותו יום הם. מכנים את זה "פברואר" ו"יולי" רק כדי לשמור על מראית של סדר בחיים המתקיימים בצל אותה שבת. היום ההוא לא "עבר" כי אם עבר מתמשך כל עוד החטופים נמצאים בעזה, כל עוד אזורים רבים בצפון מפונים מיושביהם, כל עוד ממשיכים לספור ימים לתחילתה של המלחמה, אבל בלתי אפשרי לספור ימים לסופה. איך זוכרים משהו שעדיין לא הסתיים? את מה זוכרים? את ההתחלה? את האמצע?
מעבר לבעיה הנלווית ליום זיכרון ולפיה עלול להשתמע שהאירוע מאחורינו, ישנו עניין הממלכתיות, או לפחות מראית העין של הממלכתיות. הפקת הטקס על ידי ממשלת ישראל היא כנראה דבר בלתי נמנע, ויש אנשים שהטיפול באירוע בכלים רשמיים הוא עבורם בגדר חובה. יש בכך מין ההכרה באובדן ובגבורה של יקיריהם, בהתמודדות ובקושי שלהם. עם אלו אסור להתווכח, ואת דעתם מוכרחים לקבל. טקס רשמי המופק על ידי ממשלת ישראל – הגם שבידיה של מירי רגב, מגדולות הפלגניות בדברי ימי הפוליטיקה הארצית – מין הראוי שיהיה.
אבל לצד אלו ישנם גם אחרים. עבור כל מי שאינו מסוגל לדמיין חיבוק מידיים שנזכרות לחבק רק כשהדברים אמורים בטקסי שנה, הטקס מציג אשליה של הפקת לקחים והתבוננות פנימית. האם ממשלה שכל מהותה היא בריחה מאחריות מסוגלת לחטט בפצע הכואב הזה באופן סטרילי, מרוחק, בלי הכרה במשגיה הרבים, בתרומתה לדבר, באופן טיפולה בו מאז? האם הממשלה הזאת, שמאז 7 באוקטובר כל מהותה היא להדוף אחריות, יכולה לטפל באירוע הזה ללא שמץ של ביקורת עצמית? האם זה לא עלול לעוות את זיכרון היום הזה, את האופן שבו יתקבע ברבים? האם אפשר להציב חתול שכזה לשמור על שמנת שכזאת?
חשוב והכרחי הטיפול המכונה "אלטרנטיבי". המונח לא עושה חסד עם היוזמה. הוא "אלטרנטיבי" בגלל שאינו רשמי, אך הוא דווקא הגיוני להפליא
זו הסיבה לכך שלצד הטיפול הרשמי בזיכרון 7 באוקטובר, חשוב והכרחי הטיפול המכונה "אלטרנטיבי". המונח הזה לא עושה חסד עם היוזמה. הוא "אלטרנטיבי" רק בגלל שהוא אינו רשמי, אך הוא דווקא הגיוני להפליא, כל כך הגיוני שכל דבר ששונה ממנו הוא-הוא האלטרנטיבי – טקס זיכרון שיופק על ידי משפחות הקורבנות, שהופקרו אז ובמובנים רבים מופקרים עד היום, אלו שלא מסוגלים לחיות עם המחשבה שדרוש יארצייט כדי לקבל חיבוק מהממשלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.24
