זהו, תם הטקס, פיקוד העורף מודיע: אפשר לחזור לשגרה מחדרה עד גדרה. חוזרים לנרמל את נטישת הצפון, חוזרים למרוח עשרות אלפי עקורים מבתיהם בלי שום תוכנית פעולה. אזרחי ישראל חוזרים להסניף שקט מדומה, להזריק לווריד כזבים על מכה קשה והרתעה חריפה. ובתור עם שעובר בשנה הזאת חוויות שאין אף עם בעולם המערבי שעובר או עבר אותן ב-80 השנים האחרונות, למה שלא נתמכר? יש עוד תרבות מערבית שמאות מאזרחיה נחטפו מהמיטה? ברור שנרצה שקט.
אבל על השקט הזה אנחנו עלולים לשלם בריבית דריבית. מי שצריך לבוא אליו בטענות זו ההנהגה, זו שתפקידה להוביל, לראות רחוק, להבין את מה שאזרח מן השורה לא מבין. ומה שקרה לפנות בוקר בלבנון הוא עוד התקפלות מביישת של בנימין נתניהו ושל ממשלת הימין מלא-מלא שאין ריקה ממנה. הם מתעקשים להסיר מעצמם כל אחריות לאירועי 7 באוקטובר, ובמו ידיהם מבשלים לנו את הטבח הבא, שלצערנו, כשמדובר ביכולות של חיזבאללה, עלול לגרום ל-7 באוקטובר להיראות כמו ביקור בלונה פארק.
נתניהו וחבורת חסרי האונים שהוא מוקף בהם מתעלמים באופן בלתי נתפס מכמה אמיתות יסוד שנצרבו בבשרנו בשנה האחרונה: ניצב מולנו אויב אויב דתי פונדמנטליסטי שמוכן שילדיו ירעבו ללחם, ובלבד שיהיה לו ארסנל נשק רחב ומדויק. יש לו כוונה, שהוא מצהיר עליה במפורש, להשמיד את ישראל. יש לו אמצעי, בעצם מגוון רחב וקטלני של אמצעים. אתמול לפנות בוקר גם היה לו ביצוע של תוכנית תקיפה מעשית, כשמאות קני ירי חמושים עמדו לשגר מטחים שטרם חווינו לטווחים שטרם ראינו.
אז למה אתה מחכה, בנימין נתניהו? שקמלה האריס תהיה נשיאת ארצות-הברית ותקשה עלינו את החיים עוד יותר? שאיראן תהיה גרעינית ולא נוכל לטפל במיידי אבנים ביהודה ושומרון בלי לחשוש להשמדתנו? שחיזבאללה יתחמש, יתחפר, ויתאמן עוד יותר? ההתפארות של צה"ל אתמול במודיעין המדויק שהושג לקראת התקיפה היא בדיחה עצובה שמנציחה את מורשת 6 באוקטובר. מודיעין לפעמים יש ולפעמים אין. וכמו שחווינו על בשרנו, גם כשיש מודיעין, לפעמים לא מבינים אותו נכון. תשאלו את תושבי בארי, ניר עוז, כפר עזה, ואת חוגגי הנובה.
המלחמה הזאת, שמקיזה את דמנו בלי סוף, הייתה אמורה להחזיר אותנו לקווי הגנה ראשוניים: מזהים אויב עם כוונה ואמצעי, ונכנסים כדי לגרוע ממנו את היכולת, בלי פשרות
המלחמה הזאת, שמקיזה את דמנו בלי סוף, הייתה אמורה להחזיר אותנו לקווי הגנה ראשוניים הרבה יותר: מזהים אויב עם כוונה ואמצעי, ונכנסים כדי לגרוע ממנו את היכולת, בלי פשרות. את שני אלה היו לחיזבאללה אתמול לפנות בוקר, והעובדה שכמה שעות אחרי שהקנים הספציפיים שאיימו עלינו סוכלו חזרנו לשגרה המדומה שלנו, היא חרפה מנהיגותית.
ומה עם עוצמה יהודית והציונות הדתית? מה עם שתי המפלגות האלה, שחבריהן מצטיינים במתן עצות לוחמניות ברדיו ובנחרצות ביטחונית בטוויטר? למה שישראלי שרוצה בניצחון אמיתי ייתן להן את קולו אי פעם? לכל דבר יש להן תירוצים אין-ספור: הפלישה והטבח ב-7 באוקטובר היו כישלון של המודיעין, התמרון האיטי מדי ברצועה הוא באשמת ראשי צה"ל הנרפים, מאות הטונות של המזון הטרי שנכנס מדי יום לרצועת עזה בזמן שעשרות מאחינו ואחיותינו מעונים שם הן באחריות הממשל האמריקאי.
ומה עם מאות אלפי האזרחים שחיים תחת שיגורים אין-סופיים מצפון? מה עם עשרות האלפים שעקורים מביתם כבר כמעט שנה? מה עם כולנו, מיליוני יהודים שבמשמרת שלכם חזרו הכי קרוב אי פעם לתחושות של השואה? מה עם האויב הכי מאיים, חיזבאללה, ושולחיו האיראנים? בשביל מה אתם יושבים בממשלת הכזבים הזאת? חיזבאללה הרי מצהיר שוב ושוב שמטרתו היא להשמיד אותנו. איזה תירוץ תיתנו אחרי שאלפי לוחמים שיעים יפתיעו בזמן שיתאים להם?
תחת ממשלות נתניהו הפכנו לנרקומנים של בריחה מהתמודדות, מכורים לדחיינות. אפשר להבין אותנו, אי-אפשר להבין אותם.
