ההקלטות מהמפגש בין שורדות שבי ובנות משפחה של חטופים לבין ראש הממשלה ורעייתו, שפורסמו בחדשות קשת, הן מסמך חשוב. לא מהבחינה המדינית והצבאית – לא נחשף שם שום מידע חדש – אלא מהבחינה האנושית. לא במקרה ב-2012 קבעה ועדת שמגר, שבחנה את נושא המו"מ להשבת שבויים ונעדרים, שיש לנתק בין המשפחות למקבלי ההחלטות בדרג המדיני – על מנת לנטרל "לחץ בלתי ראוי", כלומר רגשי. אלא שבכל שנותיו בתפקיד נתניהו סירב לאמץ את הדוח, שהמלצותיו הוגשו ב-2012: הוא לא רצה לוותר על סמכויות שהוועדה ביקשה להפקיע מראש הממשלה. ועכשיו, כשלא מדובר בחייל אחד אלא ביותר ממאה חטופים וחטופות, אפשר להבין טוב יותר למה גם אין לו בעיה לפגוש מדי פעם את המשפחות ושורדות השבי: זה שהן נמצאות איתו באותו החדר לא אומר שהוא רואה אותן.
המסקנה מתחדדת תחת ההנחה הסבירה, שלא ניתן להיפגש עם ראש הממשלה מבלי לעבור בדיקה מדוקדקת, ומכאן שאם לשכתו באמת רוצה בכך לא ניתן להקליט את השיחה. כלומר, דברי בנימין ושרה נתניהו כנראה נאמרו מתוך הבנה שהם עשויים להיות מוקלטים, מה שכביכול אמור לגרום להם להיאבק ככל הניתן בדחף האינסופי לראות את עצמם בתור מוקד האירוע. קל וחומר שעליהם עוד יותר להקפיד לדייק בעובדות ולא להישמע כמי שמזלזלים באינטליגנציה של האנשים בחדר, שכן איתם נמצאים יתר המאזינים והמאזינות הפוטנציאליים.
תופעת נתניהו יצרה קיטוב כל כך עמוק ודרקוני, עד שלא אכפת להם להיתפס בהשוואות מופרכות ("עברתי סדרת שבי"), גזלייטינג ("דווקא ביקשתי סליחה", "איזו עסקה?") וגלגול אחריות ("יש גם צבא"): כמה נזק כבר ייגרם?
אבל כנראה המשימה הזאת פשוט בלתי אפשרית מבחינת נתניהו ורעייתו (שעצם השתתפותה הפעילה בפגישה מצדיקה את הכנסתה למעגל הביקורת). מבחינתם, כך נשמע, המחשבה שתעבור פגישה שלמה מבלי שינצחו בתחרות התקרבנות, אפילו שבצד השני נמצאים אנשים שחייהם אינם חיים, היא איפשהו בין תועבה לטומאה. אופציה נוספת: תופעת נתניהו יצרה קיטוב כל כך עמוק ודרקוני, עד שלא אכפת להם להיתפס בהשוואות מופרכות ("עברתי סדרת שבי"), גזלייטינג ("דווקא ביקשתי סליחה", "איזו עסקה?") וגלגול אחריות ("יש גם צבא"): כמה נזק כבר ייגרם? הרי החסידוּת לא התפרקה על דברים קשים הרבה יותר – למשל מחדל 7 באוקטובר - ואת האגף ה"ענייני" מה שהכי מעניין זה הדימוי ה"ענייני" שלו. במסגרתו, למידת האנושיות, האמפתיה והחיבור למציאות של ראש הממשלה אינם תפקיד אמיתי ומהותי באמצע מלחמה סבוכה.
דווקא בשל כך, חשוב להצביע על הקשר: נתניהו ורעייתו לא סתם אטומים – גם השר יואב גלנט הוא לא בדיוק דובי חיבוקי – הם דוגמה ומופת לתוצאות המפגש הקטלני בין נרקיסיזם קיצוני ושנים ארוכות מדי של שררה מנוונת. חוסר היכולת לדמיין את עצמו בנעלי האחר והבכיינות הבלתי נגמרת הפשיטו לחלוטין את נתניהו מיכולותיו המקצועיות – כמדינאי, כלכלן, מנהל וכמובן "מר ביטחון" - עד לרגע האיום שבו אנחנו נמצאים.
לכן המחשבה ש"אני רוצה ללכת בקו ישר לאיטליה" זאת רק צורת התנסחות אומללה של אדם קפוא, ואין בה כדי להעיד על איכות החשיבה וקבלת ההחלטות, היא פנטזיה ילדותית, שמתעלמת לחלוטין מהכישלון המוחלט באמת של נתניהו בעשרת החודשים הללו וגם לפני כן: להבין שהמשבר ההיסטורי נעוץ, לפחות בחלקו, בכך שהמונים אימצו את הקווים הכי אפלים באישיותו - אף פעם לא להרכין ראש, תמיד להזכיר שאתה הקורבן ולחשוב שהמדינה שייכת לאבא שלך. וכל עוד זה נמשך, ישראל אמנם לא תצעד ישירות לאיטליה אבל היא בהחלט בדרך הנכונה לגיהינום.
