בסוף השבוע שעבר געשה הרשת סביב החלטתה של נועה ארגמני, שחולצה מציפורני חמאס בחודש יוני, לרקוד במסיבה. המבקרים הרבים טענו שהעיתוי לא מתאים, שהלבוש שלה - ביקיני צהוב - לא הולם, שהיא משדרת מסר בעייתי ובכלל - איך היא יכולה לשמוח ולרקוד כשבן זוגה, אבינתן אור, עדיין נמק בשבי. את הביקורות האלו - גלויות וגם סמויות - מכירות היטב איריס חיים ונועה בר אור. שתיהן שכלו את בניהן במלחמת חרבות ברזל, שתיהן בחרו להמשיך לחבק את החיים. למרות הכל.
"תמיד אפשר להעביר ביקורת", אומרת איריס, "כל אחד בוחר על מה הוא שם את הפוקוס. בסוף זה לא קשור אליי, וגם לא לנועה. מי שאומר ביקורת, אומר אותה בדרך כלל כלפי עצמו. ככה אני רואה את זה".
מסיבת החזרה לחיים של נועה ארגמני
נועה: "אני מקווה שנועה ארגמני מצליחה שלא לקרוא את כל התגובות הביקורתיות. אני בטוחה שאנשים הרימו גבה כשהם שמעו שאני חוזרת לרקוד, להרקיד, להופעות - אבל אני הולכת לאורו של המשפט הבא: אל תצפה מאנשים שיבינו את המסע שלך, במיוחד אם לא צעדו באותה הדרך. אני לא שופטת אף אחד, ולא רוצה שישפטו אותי.
"אני וגם נועה מנסות למצוא את הדרך שלנו בחזרה לחיים - וכל דרך שעובדת, מבחינתי היא לגיטימית. אני שמחה שהיא בוחרת בחיים, עם כל הכאב. לבחור בחיים זה למצוא מה עוזר לך להפחית מהכאב, להתרכז במשהו אחר - ולחיות. בסוף, הכי קל לשקוע".
החיבור בין איריס חיים ונועה בר אור נוצר שנים לפני שאיבדו את בניהן במלחמה. אבל עכשיו, כששתיהן אמהות שכולות, הוא התעצם והתהדק, גם - אבל לא רק - סביב פילוסופיית החיים-שאחרי-המוות שאימצו. "אני יודעת שזה נשמע כמו סיסמה", אומרת נועה, "אבל איריס באמת בחרה בחיים, ועכשיו גם אני בוחרת בחיים. בשבעה אמר לי מישהו, אני לא זוכרת מי, 'שהילדים שלך לא יגידו שאח שלהם מת ועכשיו גם אמא שלהם'. זה השפיע עליי ממש. הילדים שלי מתחילים עכשיו את החיים שלהם ולא צריכים לטפל בי. אני אמות בשביל הילדים שלי, ואני מוכנה גם לחיות בשבילם".
יותם ז"ל (28), בנה של איריס, מוזיקאי ומתופף מוכשר, נחטף ממגורי הצעירים של קיבוץ כפר עזה. חודשיים אחר כך הצליח להימלט משוביו עם חברו אלון שמריז ועם סאמר אלטלאלקה - אך השלושה נורו למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל. אורי ז"ל (21), בנה של נועה, לוחם בחטיבת הנח"ל, נהרג בחודש מאי במבנה ממולכד באזור רפיח. גם הוא היה מוזיקאי מחונן שהספיק לחבר ארבע יצירות: "קצב הלב" שבוצעה על ידי התזמורת הקאמרית הישראלית, "סתיו", "חורף" ו"אביב". את "קיץ", יצירתו האחרונה, לא הספיק להשלים.
איריס ונועה מתגוררות שתיהן בדרום, והכירו זו את זו בזכות החיבה המשותפת לריקודי עם. נועה (50) הייתה מרקידה, איריס (58) הגיעה לרקוד. לפני ארבע שנים הצטלבו חייהן מחוץ לרחבה, בנסיבות משמחות פחות. איריס הייתה האחות הפליאטיבית (אחות תומכת בחולים סובלים ולרוב סופניים - א”ק) שליוותה את אחיה של נועה, אפרים מישוב, בשבוע האחרון לחייו. "ביום האחרון שלו איריס אמרה לנו: 'שימו לו מוזיקה שהוא אוהב ותיפרדו ממנו', וכך היה", נזכרת נועה, "מאותה נקודה נוצר בינינו קשר מיוחד. כאשר היא מדברת אני ישר חושבת שהיא אומרת את אשר על ליבי”.
במהלך השבעה על יותם, פגשה איריס בארבעה מהחיילים שהיו מעורבים בתקרית הירי. "הם בכו וחיבקו אותנו, היה להם אומץ להגיע - שזה בכלל לא מובן מאליו", היא נזכרת, "בעיקר סיפרתי על יותם ועל כך שאני מאמינה שהוא העדיף למות ככה, ולא להירצח על ידי המחבלים או בשבי. דיברנו על כך שאנחנו לא יודעים מה היה נכון או לא נכון לעשות ברגע הזה ולכן אנחנו לא יכולים לשפוט אותם. שאלתי לגבי השיער של יותם, כיצד לא הבחינו בו, והם אמרו שהראש שלו היה מגולח. בכינו יחד". נועה: "הסתכלתי בהתפעלות איך היא סלחה לחיילים. לא הבנתי איך היא מצליחה לעשות את זה. ראיתי בזה גדולה".
נועה נכחה בהלוויה של יותם. למרות שהגיעו אליה מאות אנשים, היא הספיקה להגיע לאיריס ולחבק אותה. "וידעתי שאנחנו נהיה בקשר. ידענו", אומרת נועה.
כאשר אורי נפל, חצי שנה לאחר מכן, איריס הייתה בסיבוב הרצאות בחו"ל. "על מותו של אורי קראתי בפייסבוק", מספרת איריס, "הייתי בהלם. בכיתי נורא. בכל פעם שאני שומעת על עוד הרוג, חייל או חטוף שנרצח בשבי, זה גורם לי כאב גדול בלב. אני מרגישה את האמהות שבוכות, וזה מחזיר אותי לאותה נקודה שבה בישרו לנו על יותם".
כאשר חזרה לארץ, איריס נסעה למדרשת בן-גוריון לראות את נועה. "הגעתי אליה בשבת ופשוט דיברנו", נזכרת איריס, "בהתחלה היו שם עוד אנשים בבית, אבל אחרי שהם הלכו נשארנו רק אנחנו וניהלנו שיחה מאוד אינטימית. גם הילדים שלה היו שם, וזה לא פשוט, כי כל אחד חווה את האבל אחרת. זו הייתה פשוט שיחה בלבבות פתוחים".
נועה: "זו הייתה שבת מוארת. היא באה עם כל האנרגיה שלה. סיפרה לנו איך היא מתייחסת למוות של יותם, ואיך היא כולה עם הפנים לחיים ולטוב".
איריס: "אנחנו אמהות ושתינו באותו מקום. רק אנשים שעברו את זה יכולים לתאר את החוויה הזו. קשה להסביר את זה במילים. לא באתי לנחם, באתי לעשות פה עבודת טיפול עמוקה מהתובנות שלי כאמא שכולה, לא כאדם מקצועי. באתי מהמקום האישי שלי, לספר להם מה עוזר לי ואיך אני רואה את הדברים. היא ובעלה קובי היו מאוד פתוחים למקום הזה, לקבל את מה שאני מרגישה ורואה".
במה זה שונה ממנחמים אחרים?
"זה לא לומר 'המקום ינחם אתכם' ודקלומים של 'שלא תדעו עוד צער', כל המנטרות האלה. הרבה אנשים אמרו לי אותן כשהגיעו לנחם אותי. כשאמרו לי 'שלא תדעו עוד צער' ניסיתי להבין מה זה אומר. זה נשמע קלישאתי. כי צער יש תמיד, בכל מקום. שאלתי רב אחד למה אומרים את זה, והוא פירש זאת לא כמשהו שקורה לך - אלא כבחירה. מה שאתה עושה עם זה. את בוחרת אם תהיי בצער או בהסתכלות אחרת. זה להחזיר את השליטה לידיים שלנו. המציאות מתרחשת, אבל אנחנו נחליט איך אנחנו חווים אותה".
נועה: "באותה שבת היא אמרה לי משהו שמאוד השפיע עליי, על להיות קורבן, להיות עסוקה בשאלות של 'למה זה מגיע לי?' להיות בכאב. איריס אמרה לי שהמילה ‘קורבן’ מורכבת מאותן אותיות כמו המילה 'ריקבון’. וריקבון לא בא לי להיות".
לפעמים יש בזה משהו מנחם, להיות במקום של הקורבן.
נועה: "’קורבן’ נשמע חמוד לפעמים - אני קורבן עכשיו, תעזבו אותי. אבל להיות בריקבון? זה אני לא רוצה להיות".
איריס: "עניין הקורבן והריקבון לא בא משום מקום. הרבה פעמים אני משחקת עם המילים. למשל, לקחתי את המילה תהום והפכתי אותה למילה מהות. אותן אותיות - ותראי איזה הבדל בין המשמעויות. כשאת אומרת ‘נפלתי לתהום’ הכל נורא שחור, אבל כשאני מחפשת את המהות זה הפוך. בתפיסה שלי המילים מאוד יכולות לשנות את המציאות. אני יכולה לבחור אם אני בתהום, או מחפשת את המהות".
בזמן השבעה וגם אחריה נועה תהתה אם ואיך היא תחזור לרקוד. הריקוד היה תמיד חלק מהותי בחייה. את בעלה קובי הכירה בהרקדה בבאר-שבע, ויחד עברו לגור ביישוב מדרשת בן-גוריון. "מי שגר במדרשה אלה אנשים שלא אוהבים את הקניון בעיר אלא את הקניון בטבע, אנשים שאוהבים שקט מיסודם, אנשים שאוהבים דברים קצת אחרת", היא מתארת, "מי שגר פה צריך לאהוב את השקט והמדבר. וזה יישוב קהילתי במלוא מובן המילה, עם חיבור בין אנשים".
את דרכה המקצועית החלה נועה כמורה לחינוך גופני במצפה רמון, הדריכה הרקדות, ותוך כדי עבדה גם על הרחבת המשפחה. "כל הילדים שלי נולדו בטיפולי פוריות", היא מגלה, "אחרי שאורי נולד בדם, יזע ודמעות, התחלנו מיד לעבוד על הילד השני. ואז עברתי הפלה, ואחריה נולדו יפתח ואז איתמר. כשהילדים נולדו פשוט הייתי איתם הרבה. מלא. אחרי הגן כל ילדי הגן היו מגיעים אליי הביתה. היה לנו בית עם חצר ומלא משחקים. כשהם גדלו קצת התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בחיים. עבדתי בחדר כושר שנפתח במדרשה, פתחתי עסק שקוראים לו 'בריא לנוע', יש לי קבוצות כושר וקבוצות ריצה. ולפני שבע שנים חזרתי להרקיד, אחרי הפסקה של 20 שנה".
איריס: "כשהגעתי אליהם בשבעה נועה שאלה, 'מה, אני ארקוד? אני מרקידה וזה נראה כאילו אני שמחה. אני לא שמחה'. אבל זו בעצם איזושהי שיפוטיות שלנו כלפי עצמנו. אם אני שרה - אני שמחה, אם אני נוסעת לחו"ל - סימן ששכחתי. זו שיפוטיות שלא קשורה למציאות. אנחנו עשינו ערבי מוזיקה ושירה כשיותם היה עוד חטוף, בתדר של להתפלל ולשלוח לו מסרים חיוביים. כל דבר שנותן כוח זה דבר טוב. גם להיות באבל ולא לעשות כלום - אם זה נותן כוח.
"אז צריך להוריד את השיפוטיות של מה אנחנו חושבים על מישהו אחר. כשנועה רוקדת זה משחרר לה את הגוף. אפשר גם לעשות ספורט ולרכוב על אופניים. זה משחרר אנדורפינים. זה נותן כוח. שאלתי אותה מה אורי היה רוצה, והיא אמרה 'אורי היה רוצה שאמשיך לרקוד'. זו התרבות שלנו ששופטת ומקטלגת אנשים לפי תפיסות: לרקוד - לא טוב. לבכות - טוב. בתרבויות אחרות זה הפוך. אני לא אדם שיפוטי ונותנת מקום לכל דבר. גם יותם בחייו התמודד עם הרבה בעיות נפשיות. למדתי להיות כמה שיותר מכילה ומאפשרת במקומות שהם מאוד, מאוד קשים".
איריס: "בתפיסת העולם שלי יותם לא הלך לשום מקום. יותם פה, רק שאני לא רואה אותו. ואם אני מרגישה שיותם פה, למה אני צריכה לומר שאני חווה אובדן? אני אומרת שזכיתי ביותם ממקום אחר. פרק ב', אני קוראת לזה"
ובאמת, חודש וחצי אחרי נפילתו של אורי - נועה חזרה להרקיד. "אני כל הזמן מפמפמת לאנשים שריקוד ותנועה זו תרופה. אז מה, אני לא איישם את זה?" היא אומרת, "נתתי לזה את הצ'אנס. בסוף השלושים נסענו יחד כל המשפחה ליוון, ואחרי שחזרנו התקיים באשדוד פסטיבל שקוראים לו 'אשדודאנס', כל היום ריקודים ובערב הופעות. אני חלק מהצוות ויש לי תפקיד לוגיסטי: אחראית על אולם ההרקדות. שאלו אותי אם אני חוזרת. אמרתי שכן, שאחזור לעבודה, אבל לא ארקיד. אמרו לי בהפקה מצוין, ואז נתנו לי שעה ואמרו לי, ‘תעשי מה שאת רוצה בשעה הזו’. אמרתי שאקח את זה בשתי ידיים ואעשה הרקדה של שירים שמעצימים אותי".
ואיך הייתה החוויה?
"הגיעו מלא אנשים! כל הרוקדים שלי, וחברים. נורא חששתי שיהיה הבדל. אמרתי מה, אני אהיה מרקידה מדוכאת? מי יבוא אליי? מרקידה נותנת אנרגיות, איך אני אבוא? אני מרוקנת. אבל ב'אשדודאנס' נכנסתי לזה. ראיתי את ההשפעה של זה על הגוף. דיברתי עם הרוקדים שלי וסיכמנו שכולנו עוברים משהו, לכולם כואב בתקופה הזו. זו לא רק אני. כולנו נרפאים יחד. שמים את המוזיקה ונותנים לה לעבוד.
"השיר הראשון שהחלטתי לשים היה ‘לקום ולעמוד’, כדי לראות אם אני בכלל מצליחה לקום. והצלחתי. רקדתי. לכל שיר הייתה משמעות עבורי. זו לא הייתה הרקדה רגילה כי לרקוד זה לחיות. בתוך התהליך הבנתי שאני בוודאות ממשיכה להרקיד וממשיכה לרקוד, כי אני בוחרת בחיים! רקדנו את הריקוד 'חברים', כי לאחר נפילתו של אורי היינו מוקפים בחברים טובים ומחזקים שכל אחד תרם במשהו. בחודש הזה גם הכרנו את כל החברים של אורי ואיך הוא היה משמעותי להם. לימדתי בהרקדה הזאת את הריקוד שלי, 'הדלת תהיה פתוחה' של להקת שלווה, כי בחודש הזה למדתי כמה הדלת של אורי הייתה פתוחה לכל מי שהיה זקוק לעזרה. הוא היה מדריך בתנועת נוער, והחניכים שהיו דחויים בבית הספר לא פיספסו את הפעילויות שלו. הוא עזר ותמך בכל מי שראה שזקוק לעזרה. הייתה אמא שאמרה לי שהבן שלה סיפר שאורי היה היחיד שחייך אליו בבית הספר. בעדלאידע שנערכה במדרשה אורי המציא ריקוד עבור השכבה שלו. עכשיו אני מלמדת את הריקוד הזה בהרקדות, יקראו לו 'ריקודו של אורי'".
הריקוד של אורי בר אור ז"ל בעדלאידע
(באדיבות המשפחה)
אז הריקוד הוא עניין משפחתי.
"אבא שלי בן 80 ורוקד ריקודי עם. הזמנתי אותו ל’אשדודאנס’ והוא אמר: 'אני לא בטוח שאני חוזר'. אמרתי לו, 'אין דבר כזה. אני חוזרת - אתה חוזר'. שמתי לו ריקוד שהוא מאוד אוהב: קיפודים. כדי שגם הוא לא יפסיק לרקוד. זו מנגינה יפה כזו. והוא רקד, ואמר לי 'יאללה, אני חוזר לרקוד!' אחרי שאבא שלי רקד שמתי את השיר 'היה חזק'. זו הייתה הרקדה מכוננת, מיסטית".
איריס: "בנועה תמיד הייתה אנרגיה שאהבתי ונסחפתי אחריה. אנחנו מחוברות מבחינה אנרגטית עוד מזמן. אני בעצמי רוקדת מגיל עשר. אבא היה רקדן בלהקה ייצוגית של ישראל וינקתי את זה מהבית. אם כי אני מתוודה שמאז 7 באוקטובר לא רקדתי".
עכשיו איריס ונועה מתמקדות במורשת של ילדיהן. איריס פתחה בסדרת הרצאות שבה היא מספרת את הסיפור של יותם, תחת הכותרת "באור ולא בבור". "אני מדברת עם הרבה אמהות שכולות", היא מספרת, "יש אנשים שמזהים את הפוטנציאל להתרומם מהחושך הגדול ולצאת לאיזשהו אור. בהרצאות שלי אני לא מדברת על 7 באוקטובר כאסון שקרה למדינה ולי באופן אישי; אני מספרת על הכוחות שלנו, ואיך אנחנו חיים עם הסיטואציה שקרתה לנו".
במקצועך את אחות שמלווה חולים בישורת האחרונה של חייהם. המפגש האישי הזה עם המוות שינה אצלך משהו?
"אם אבוא היום למשפחה שאדם יקר להם עומד לסיים את חייו אעשה זאת בצורה מאוד שונה, כי היום אני רואה את זה אחרת. אני לא חושבת שבאמת יש מוות. אני חושבת אחרת על כל התהליך. יש מוות של הגוף. בחרתי בתפקיד של להיות אחות מלווה בסוף החיים, כי זה מקום שנותן המון משמעות. כדי לעשות את סוף החיים שונה ומיטיב. גם עם הנפטר וגם עם המשפחה שלו. לא לראות את זה כאסון, אלא כתהליך פרידה טבעי. בסוף כולם מתים, ואפשר לעשות את זה הכי טבעי, הכי רך. לקבל את זה. להיות מסוגל לא להתנגד באירוע, לא להיות בכוחניות מול המוות.
"יש אנשים שיכולים ללמוד משהו מהמוות, אבל לא לומדים. הם ממשיכים הלאה וכועסים. מאשימים את הרופא, את אלוהים. ויש כאלה שלא, הם יכולים לקבל ולהכיל את זה. אני חושבת שאני ונועה במקום שבו אנחנו יכולות לקבל את זה, גם אם לא באהבה ובשמחה, את האובדן. ואני לא אומרת ‘מת’, כי מבחינתי הוא לא מת. יותם עבר מהעולם הזה לעולם אחר. היום אני יודעת שלא רק בזכות העבודה שלי, אלא בזכות תהליכים שעברתי בחיים האישיים, יש לי כלים להתמודד עם זה. אני יכולה שלא לשקוע ולראות דברים מנקודת מבט רוחנית ושונה".
נועה ובעלה קובי פועלים בימים אלו להנגיש את היצירות שלו לציבור, כמו הריקוד שחיבר והפך להיות חלק מההרקדות. עכשיו היא גם מבינה כמה כישרונו המוזיקלי של אורי היה יוצא דופן. "את היצירה שלו 'קצב הלב' הוא כתב בגיל 18 לכ-50 נגנים. היום אני מבינה כמה זו הייתה יצירה מדהימה. המורה שלו, פרופ' מיכאל וולפה, אמר שהוא חיכה יותר מעשור למישהו כמו אורי, שיבוא וייתן את הדבר המיוחד הזה שלו במוזיקה הקלאסית. לאורי היה פרופיל 97 אז הוא לא יכול היה להתלבט יותר מדי בשאלה 'קרבי, כן או לא'. אז הוא אמר שילך לנח"ל כי יש שם פרק משימה (שבמסגרתו החייל מופנה למשימה לאומית - א”ק). הוא נפל שלושה חודשים לפני שהיה אמור לצאת אליו.
"אורי מאוד אהב את הגרעין, אבל הוא היה אמן ולא לוחם. אחרי שנפל מצאנו פנקס שלו. הוא עשה רשימה של יתרונות וחסרונות לשירות קרבי. בעמודה של ‘ללכת לקרבי’, כתב: 'כדי לא להיות אנוכי'. הוא ממש התלבט אבל בסוף החליט שקרבי זה חשוב. הצבא היה אמור להיות משהו לקורות החיים, ואז הוא היה צריך להמשיך עם האמנות שלו. אבל המלחמה נכנסה ושיבשה הכל. הוא היה חוזר הביתה ואומר שיש לו התלבטות: לחזור ולהיכנס לעזה? בסוף הוא תמיד נכנס. הוא אהב מאוד את הצוות שלו ואת המ"פ, אבל במהלך כל השהות שלו בעזה חשב על היצירה שלו. באחת החופשות שלו הוא הלך לפרופ' וולפה ועשה לו סקיצות של היצירה האחרונה בסדרה - 'קיץ'. עכשיו פרופ' וולפה יסיים את הסקיצה, ובפסטיבל 'צלילים במדבר' הקרוב, שיהיה לזכרו, ינגנו גם את 'קיץ’".
ספרי לנו על הפעם האחרונה שלכם יחד.
"כמה ימים לפני שחזר לעזה יצאנו יחד. כשהיה חוזר הוא תמיד היה מביא לאחים שלו מתנות. סתם דברים שמצא, כמו קליע... היה לו מאוד חשוב שנהיה מגובשים, שנהיה יחד. בפעם האחרונה ראינו עליו שלא פשוט לו. הוא ממש משך את הזמן איתנו. אורי כל הזמן היה בעשייה. כאילו ידע שהחיים שלו קצובים".
מה את חושבת על מה שקורה במדינה היום?
"שגם אנחנו חייבים להיות יחד. ויחד לא אומר אותן הדעות. אנחנו צריכים להיות ערבים זה לזה, טובים האחד לשני. אני ובעלי אומרים כל הזמן: 'שכל אחד יעשה משהו אחד טוב ביום'. זה יכול גם להיות לומר משהו טוב. אני חושבת שזה בידינו ושאנחנו חייבים. אני מרגישה שאנחנו בדרך לשם".
איריס דיברה על "מהות" ו"תהום". ולפעמים נדמה שאנחנו בכל זאת בדרך לתהום.
"הבן שלי נהרג. מבחינתי, אני בתהום. מפה זה רק לצמוח. ואני שם. המחשבות שלנו הן מה שמזיז אותנו. אם נלך במחשבה שהרע עוד לפנינו - לא נתקדם".
נועה: "בשבעה אמר לי מישהו, 'שהילדים שלך לא יגידו שאח שלהם מת ועכשיו גם אמא שלהם'. זה השפיע עליי ממש. הילדים שלי מתחילים עכשיו את החיים שלהם ולא צריכים לטפל בי. אני אמות בשביל הילדים שלי, ואני מוכנה גם לחיות בשבילם"
אחרי הטיול המשפחתי ליוון בתום השלושים, כתבה נועה פוסט בפייסבוק: "ואורי זמנו תם. נתת אורי את האור הגדול שלך בזמן כל כך קצר להרבה אנשים, מה שאנשים לפעמים לא נותנים בחיים יותר ארוכים... ובאמת תם זמנך. זה לא קל כי אני כל הזמן נמצאת במצבים שאני רוצה שתהיה נוכח. ההיעלמות שלך קשה לי... השארת לנו ממש מורשת. השארת לנו את המוזיקה שלך, שזה משהו שנשאר לעד וחודר ישר לנשמה... הגוף שלך פה אבל הנשמה שלך, הרוח שלך, המוזיקה שלך, ההשפעה שלך, האהבה הגדולה אליך תישאר לעד".
איריס: "קראתי את הפוסט הזה, אבל יש משפט שאני לא מתחברת אליו. כתבת 'אתה לא תהיה פה, אתה איננו'. והוא פה. אל תוותרי. את לא רואה אותו, אבל הוא פה".
נועה: "חלמתי עליו פעם אחת ביוון. זה היה כיף. הוא נכנס למטבח יחד עם כל הילדים. אמרתי, 'אורי, אני כל כך רוצה לחבק אותך' והוא נתן לי. הוא רצה להראות לי משהו בפלאפון ואמרתי, 'לא, לא, לא, אני רוצה עוד חיבוק'. הייתי רוצה לחלום עליו עוד".
בצילומים לכתבה שנערכו בשדה ניצן, שם מתגוררת איריס, היא מבחינה בפרפר שנועה לא מצליחה לראות. "המילה אובדן קשה לי מאוד", אומרת איריס, "בתפיסת העולם שלי יותם לא הלך לשום מקום. יותם פה. רק שאני לא רואה אותו. גם הפרפר פה", היא פונה לנועה, "את פשוט לא רואה אותו, אבל הוא כאן. ואם אני מרגישה שיותם פה, למה אני צריכה לומר שאני חווה אובדן? אני אומרת שזכיתי ביותם ממקום אחר. פרק ב', אני קוראת לזה".
