הבן שלי ביקש לדעת איך זה היה כשהיינו הורים צעירים. אז, בתחילת המאה ה-21, כאשר אוטובוסים התפוצצו בתל-אביב בסדרות חשבוניות מזרות אש ואימה וכל מי שיצא מהבית לא ידע האם יחזור. הוא צעיר היום בשנים בודדות מכפי גילנו אז, ותוהה כיצד התמודדנו, מה אמרנו לעצמנו בימים ההם, ובמה נאחזנו כדי לא לאבד תקווה או לארוז מזוודות.
“הבית לא נמצא היכן שנולדת, אלא במקום שבו הדחף שלך להימלט לא קיים יותר”, נזכרתי בשורה של נגיב מחפוז, תוך שאני מעבירה בראשי שמות ופנים של צעירים קרובים ורחוקים ששנינו מכירים. צעירים וצעירות ערכיים, מופלאים, אמיצים, שסיימו מילואים מתישים, ומסוכנים וקנו כרטיס לכיוון אחד, או נרשמו ללימודים מעבר לים, או הורים לפעוטות שבחרישיות זריזה ממלטים מכאן את צאצאיהם. לבן שלי עניתי שזה היה שונה לגמרי בסוף שנות ה-90, כיוון שגם כאשר ריח המוות והבעתה החליפו את האופק והנשימה הסדורה, לא חשבנו לעזוב את המדינה, פשוט מפני שאז המדינה לא עזבה אותנו.
והיום? הוא השיב בשאלה.
נאלצתי להודות שהיום הבית שלי עזב אותי, שינה פניו והתנער מערכיו. שהרבה מהאקסיומות שגדלנו עליהן ונדמו יצוקות בבטון, מתבררות כעשן סמיך שחונק ומשחיר את העתיד האישי, הלאומי, הכלכלי, הבינלאומי, וגורם לרבים לרצות עזוב. אבל מיד גם הוספתי, שאסור שזה יהיה ככה.
ואם לא תהיה לנו ברירה ולא נוכל להישאר? הרי האויבים שלנו לא יושבים על הגדר, הוא התעקש.
“תגידי לילד שנלך מכאן ברגע שנקלוט שהדמוקרטיה שיצאנו להילחם עליה ברחובות כבר מתחלפת לנגד עינינו לאנרכיה או לדיקטטורה, וכאשר השסע שיעמיק עוד כתוצאה מכך, לא יאפשר יותר חיים בטוחים"
“תגידי לילד שנלך מכאן ברגע שנקלוט שהדמוקרטיה שיצאנו להילחם עליה ברחובות כבר מתחלפת לנגד עינינו לאנרכיה או לדיקטטורה, וכאשר השסע שיעמיק עוד כתוצאה מכך, לא יאפשר יותר חיים בטוחים, בין אם בגלל איומים מבחוץ או מלחמת אזרחים שתתלקח מבפנים. והרגע הזה קרוב”, אמרה לי חברה שסיפרתי לה על השיחה הלא-פשוטה. “בדרום מלחמה, הצפון נשרף ועדיין לא פס איום המלחמה האזורית, ביהודה ושומרון אנחנו יושבים על חבית של טרור יהודי ששרים בכירים דוחפים להתלקחות שלה, וכולנו רואים פסיכולוגים ורופאים, פסיכיאטרים, יזמים ואנשי עסקים שכבר לא מחכים שהכל יתפוצץ לנו בפרצוף, אלא ממהרים ומניידים את עצמם ואת הכסף שלהם, ומקימים גרעינים ישראליים במקומות אחרים”, אמרה החברה בכאב. ואני עניתי: “מקימים גרעינים? ומי נשאר כאן? הקליפות?”
אז אני לא קליפה, ואני נלחמת ואלחם כדי לא להיות קליפה. כי למרות שיש אנשים שאני אוהבת וכבר עזבו, יש גם המוני אנשים שהם החברים והמשפחה והזיכרונות והעוגנים שלי – שלא הולכים לשום מקום, וגם הם לא קליפות.
נעשה הכל כדי להחליף את המנהיגים שחטפו לנו את המדינה, כדי שישראל השסועה תתאחה ותחזור להיות הבית שלנו
ואנחנו, הלא קליפות, מתעקשים ועושים ונעשה הכל כדי להחליף את המנהיגים האיומים שחטפו לנו את המדינה, במנהיגים שידעו לשקם ולהשיב את מהותה. נעשה הכל כדי שישראל המדממת והשסועה, זו שהלכה לנו פייפן כמו שאמר איינשטיין, תתאחה ותחזור להיות הבית שלנו. הבית המגונן של הרוב המוחלט הליברלי, הדמוקרטי, הציוני, העובד, המשרת, הנאור, הסובלני, אוהב האדם ואוהב המדינה. בית שיחזור ויעניק לילדינו ולנכדינו ביטחון קיומי, פשוט מפני שאנחנו לא רוצים ולא מוכנים לזרוע את גרעין המחר בשום מקום אחר. ולא רק מעצם המחויבות למי שהקריבו את חייהם למעננו, אלא מפני שאני לא רוצה להתעורר ביוונית ולחלום בספרדית ולא רוצה חברים חדשים ואקזוטיים. אני רוצה את חבריי הישנים והחבוטים, שאני מכירה לפני ולפנים, ויודעת הכי טוב לשתוק במחיצתם - לא מפני שאני מגמגמת בשפתם, אלא מפני שהם מבינים אותי בלי מילים.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.24
