הם ברחו מהפחד הכי גדול שלהם מהמקום שהיה להם בית, ולא האמינו שיפגשו בו גם בבתים הארעיים ששכרו. יותר מ-60 אלף תושבים פונו מקו הגבול בצפון, ורבים מהם מוצאים את עצמם במשך חודשים ארוכים תחת אזעקות ומטחי רקטות וכטב"מים גם במרחב המרוחק יותר שבו חשבו שיהיו בטוחים.
נפילות צפונית לכברי, שלשום
(צילום: נוריאל טריגובוף)
גם אתמול חוו תושבי הצפון ערב מתוח. בשעה 18:36 זוהו בגליל העליון כמה כטב"מים שחצו מלבנון והתפוצצו באזור, ללא נפגעים. בהמשך להתרעות שהופעלו, שלוש דקות לאחר מכן, בגליל המערבי עדכן צה"ל כי זוהו כמה כטב"מים שעשו את דרכם לשטח ישראל מלבנון, לוחמי ההגנה האווירית יירטו בהצלחה את רובם, ללא נפגעים.
"אנחנו לא יכולים לעזוב"
כשדניאל ורפאל כהן, הורים לשלושה ילדים מקריית שמונה, מיכאלה בת 9, ינאי בן 7.5 ועומר בן 5, עזבו את העיר למחרת 7 באוקטובר הם שכרו צימר ביבניאל. כעבור כשבועיים, עם החלטת הממשלה על הפינוי הם שוכנו בבית מלון בתל אביב. כעבור כמה שבועות, הגעגוע לצפון והצורך בפרנסה החזירו אותם קרוב לקריית שמונה, לדירה ששכרו בראש פינה.
במהרה הם שוב מצאו את עצמם תחת אש המיירטים, הרקטות והכטב"מים. "כשהבנו ששוב ושוב יש אזעקות, כבר היה מאוחר מדי ומורכב לעזוב שוב ולעבור למרכז הארץ", שיתפה דניאל בכאב. "לא יכולנו לעשות את זה לילדים שרק התחילו להתאקלם ופגשו בחלק מחבריהם בבית הספר בחצור הגלילית שמארח ילדים מפונים נוספים. ינאי התחיל השנה ללמוד בכיתה א' והקליטה הייתה קשה עבורו. עכשיו, כשהוא התרגל, אנחנו לא יכולים לעזוב".
בשבוע הבא בנם עומר אמור לעלות לכיתה א', אך הם החליטו להשאירו בגן. "כיתה א' מלאת התרגשות, והרגשתי שזה לא נכון בשום צורה", הסבירה דניאל. "המתח הביטחוני מציף. הרי אם תיפתח מתקפה על לבנון, ממילא נהיה כל היום בצפון בממ"ד. ועדיין, אני מעדיפה שהמתקפה להשבת הביטחון תתחיל עכשיו ושהיא תהיה חזקה. הייתה לי השבוע תקווה שהנה אנחנו נכנסים למערכה שגם אם לא תחזיר אותי הביתה לקריית שמונה, לפחות תשיב את הביטחון לכאן לראש פינה, וזה שוב לא קרה. לא דמיינתי אז בנובמבר שהמלחמה תגיע אחריי לראש פינה, אחרת הייתי עוברת דרומה יותר".
הפעם האחרונה שדניאל ובתה מיכאלה, ביקרו בבית המשפחה שבקריית שמונה הייתה בנובמבר. "היא בכתה כשהיא נכנסה והתקשתה מאוד להיפרד", נזכרה דניאל. מיכאלה סיפרה שבלילות בראש פינה היא "חולמת על הבית והחדר בקריית שמונה. יש לי שידת איפור חדשה שלא הספקתי להשתמש בה. תמיד היה בטוח בעיר שלנו ולא פחדתי מכלום, ועכשיו אנחנו פה ויש אזעקות ושומעים פיצוצים ולפעמים זה מבהיל אותי מאוד. הייתי רוצה שכל זה ייגמר כבר ונחזור הביתה".
"גם פה אפשר לפגוע בנו"
שלשום עזבו יולי אהרון, אם חד-הורית מקיבוץ אילון שבגליל המערבי, ושני ילדיה, ניב בן 10 ולינוי בת 15, את הבקתה שבה התארחו בבית ההארחה שבקיבוץ לוחמי הגטאות, ועברו עם כלבתם למושב בן עמי הסמוך לנהריה. לפני כמה שבועות רסיסי טיל מיירט פגעו בחצר הבית שבו גרו, וגרמו לנזק רב. הם קיוו לזכות בשקט ביישוב הזמני שאליו עקרו. "הילד שלי, שחשב שהוא נמצא במקום יותר מוגן מאשר בבית בקיבוץ המפונה, הבין שגם פה אפשר לפגוע בנו", אמרה יולי. "חיפשנו בית גדול ומרווח יותר. בלתי אפשרי לגור שנה שלמה בחדר אחד בלי טיפת פרטיות", היא הסבירה.
היא לא יכולה לעבור למרכז או לערבה בחיפוש אחר שקט וביטחון. "הסטודיו שלי בקיבוץ אילון נסגר ונאלצתי לפתוח עסק חדש בנהריה ולהקים מאפס סטודיו להתעמלות על עמוד ואקרובטיקה". במקביל, היא מנהלת קליניקה טיפולית כעובדת סוציאלית-פסיכותרפיסטית: "הייתי חייבת להמשיך להתפרנס ולא יכולתי לזרוק הכל לפח".
היא סיפרה על שגרה ארוכה תחת אש, והוסיפה כי "אנחנו ממשיכים לרוץ למקלטים. כל רעש קטן מקפיץ אותנו. הילד שלי מאוד חרדתי ולא יכול להישאר לבד ולישון לבד. גם לבית הספר בכברי הוא מסרב ללכת כי הוא מאוד מפחד. עכשיו מתחילים לבנות בבית הספר מיגוניות וממ"דים, ואני לא יודעת אם אשלח אותם לבית הספר והאם הם ייפתחו. זו מציאות לא שפויה. כמעט שנה אנחנו לא בבית".
השבוע, כשצה"ל יצאו למתקפת מנע נגד כוונת חיזבאללה לפגוע במרכז הארץ ובצפון, היא הייתה בטוחה שהמציאות תשתנה. "נדמה שבמרכז מנותקים לגמרי מהמציאות בצפון, מהבכי של הילדים ומהחרדות. אני מרגישה שלא רוצים לשמוע מאיתנו ולראות כמה המציאות פה קשה".
"אני רוצה לחזור הביתה", היא הדגישה. "אני נוסעת מדי פעם לבקר בבית ולא נעים להיות שם. הבומים נשמעים שם חזק יותר. לחלק מהשכנים שלי בקיבוץ לא יהיה בית לחזור אליו כי הוא נפגע מירי חיזבאללה ויצטרכו לבנות מחדש. אני אוהבת מאוד את הקיבוץ ואת הבית שלי ולא רוצה לעזוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.24
