זו כבר הפעם השלישית שתושבי ניר יצחק נאלצים לעבור לבית זמני. בהתחלה הם התפנו מהעוטף החרב אל בית המלון באילת, ומעיר המקלט הדרומית פונו שוב למלון יו ספלאש שבחבל אילות. משם - הקיבוץ התפצל לגמרי.
הלווייתו של טל חיימי
אחת מאלו שלא ישובו לקיבוץ, ועברו לקיבוץ משאבי שדה, היא אלה חיימי בת ה-41, אלמנתו של טל חיימי שהוגדר כחטוף, ובדצמבר האחרון נודע כי נרצח ב-7 באוקטובר ושגופתו מוחזקת בעזה. חיימי היא אם לארבעה ילדים, לאחר שילדה את בנם לוטן במאי האחרון.
"בשבת הגיעו חברות שלי מקורס קצינות ועזרו לי לארוז", סיפרה אלה. "מאוד קשה לעשות את הפרויקטים האלה בלי טל כי הדברים האלה היו בעבר עליו. החברים שלו מהמילואים הגיעו ועזרו להעמיס את כל הציוד שלנו. למעשה, הציוד שלנו כבר שם. את האוטו כבר העמסתי לבד".
טל חיימי היה חבר בכיתת הכוננות, והוא נפל בקרב כשיצא להגן על הקיבוץ. אלמנתו הבהירה שעד שטל לא יחזור וייקבר באדמת הקיבוץ - היא וילדיה לא יוכלו לחזור אליו. "אנחנו לא נצליח להחזיק ככה עוד הרבה זמן. המצב הנוכחי במגורים באילת הוא לא משהו שאפשר להתרגל אליו או לנרמל אותו. ניר יצחק עדיין רועש מדי מכדי לחזור אליו ולגדל בו ילדים, ואנחנו לא נחזור עד שטל לא יחזור", אמרה.
אלה סיפרה כי לא חשבה שהמצב יימשך זמן רב כל כך: "ב-8 באוקטובר, כשאמרו לנו שאנחנו נוסעים למלון באילת, חשבתי שזה יהיה קצר. ארזתי תיק אחד בקושי, בגדי ים ושנורקלים, ואת בגד הים של טל. הייתי בסרט שזה הולך להיגמר בקרוב. אני רוצה להאמין שזה ייגמר כמה שיותר מהר. אבל אנחנו לא יודעים. בכל מקרה אני רוצה לחזור הביתה".
בינתיים, הילדים שלה יתחילו את שנת הלימודים בבית ספר "משאבים". לדבריה, "במלון היינו כל הקהילה יחד וזה היה נעים. הילדים יכלו להסתובב חופשי ולרכוב על אופניים ממקום למקום, ללכת יחפים. היינו קרובים לאילת ויכולנו להיות בים ולצלול - אבל המטרה בסוף היא לחזור לקיבוץ".
הבחירה להתפצל מחלק מהקהילה אינה פשוטה, הוסיפה: "היה לנו מאוד חשוב להישאר עם הקהילה. זה משהו שאנחנו זקוקים לו, ולילדים חשוב להיות עם החברים שלהם. הם צריכים אותם לידם. השהות במשאבי שדה תאפשר לנו להיות יותר קרובים לעוטף. הילדים פה אלופים עם כל הקושי. יש להם יכולת הסתגלות טובה. אבל הם לא מי שהיו קודם. הם והחברים שלהם עושים את הכי טוב שיש". אתמול, הפגינה אלה בצומת משאבים יחד עם חבריה ואנשי רמת נגב - בדרישה להשיב את החטופים.
ברמת נגב קלטו מתחילת המלחמה כ-4,000 מפונים מהצפון ובעיקר מהעוטף. כיום, במועצה שמתגוררים בה כעשרת אלפים איש, נקלטו כ-650 מפונים - בהם תושבי חולית שעוברים בימים אלה לקיבוץ רביבים, ותושבי קיבוץ כרם שלום שעברו ליישוב אשלים.
בנוסף, לא מעט משפחות מ-15 יישובים שונים בעוטף שוכרות דירות במועצה. "לא דמיינו שלאחר כמעט שנה נפתח את שנת הלימודים הקרובה כשיש ברמת הנגב עשרות רבות של ילדים שלא יכולים לחזור לבתי הספר המקוריים שלהם", אמר ראש המועצה ערן דורון. "המועצה ויישוביה עושים ככל שניתן לקלוט בצורה מיטבית את מפוני קיבוץ ניר יצחק, חולית וכרם שלום, בנוסף לעוד עשרות משפחות".
יאיר בלברמן (35), אחיה של אלה חיימי, עבר לקיבוץ רביבים בחודש ינואר האחרון יחד עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, בנות שלוש ושנתיים. הפיצול בקיבוץ כואב לו: "ממשלת ישראל הצליחה. אני לא מוכן שהבנות שלי יחיו ככה", סיפר. "רביבים קיבלו אותנו מאוד יפה. זה עם ישראל. הם פתחו את הלב והבית שלהם אלינו וזה היה מעורר השראה. הגענו מאילת בלי כלום כמעט ונתנו לנו כל מה שרצינו". על מתי ירגיש שהוא יכול לחזור הביתה, השיב: "אני אחזור לקיבוץ כשאחותי הגדולה אלה תחזור. רק אז".
גם נעמה בכר בת ה-41 היא בין המצפינים למשאבי שדה, קיבוץ שקלט בתחילת המלחמה את תושבי דרום העוטף (כ-300 מפונים מהמושבים אוהד, דקל ויבול). בכר, אם לשלושה ילדים בני שש, תשע ו-11, הייתה מפונה במלונות בשעה שבן הזוג שלה נותר בקיבוץ. בתור חקלאי הוא נדרש להישאר קרוב לשדות, בתור מנהל המטעים והפרדסים של הקיבוץ: "הוא הגיע אלינו בסופי שבוע וזה יצר חוסר יציבות מאוד גדול".
לדבריה, "על אף שהתקופה באילת הייתה מאוד טובה, וגם בחבל אילות, אנחנו צריכים להיות יחד כמשפחה. אנשים יצאו מגדרם כדי לא לתת לנו להרגיש את הנזקקות הזו באילת. לא הסתכלו עלינו כמפונים. פשוט היו איתנו ואנחנו איתם. אל הקיבוץ עצמו חוזרות יחסית מעט משפחות עם ילדים לעומת אלה שבחרו לא לחזור. אין פה כמובן ביקורת או שיפוטיות".
בכר מספרת שהקיבוץ עצמו נתקל בשרשרת של בעיות שהובילו, בין היתר, לפיצול. בתחילה בפיקוד העורף קבעו שבקיבוץ אין סכנה ושאפשר לחזור. מאוחר יותר הפכו את ההחלטה, אבל הנזק נעשה: "חיפשנו מקום ליד הקיבוץ ולא מצאנו אף מקום שיקלוט את כולנו. לאנשים נמאס להיות במקום הזה שבו מובילים אותם, להיות במקום שמחכה למדינה שתחליט בשבילנו.
"לא רצינו להיות במקום שבו אנחנו תלויים, חושבים מה יעשו איתנו. זה לא נכון לאנשים גאים להיות במקום הזה", הוסיפה. "יש מי שאמרו די - 'יש לנו בית, אנחנו חוזרים אליו ומוכנים לקחת על עצמנו את ההשלכות'. חלק מקווים שאם יקרה משהו יפנו אותם שוב. הם לא חוזרים בלב שלם. רוב האלמנות והאנשים שנפגעו לא חוזרים".
בכר סיפרה כי "אנחנו לא יכולים להתחיל לחשוב על חזרה. אבל כן על התקרבות. נוצר מצב שהקהילה נפרדה ועבורי זה אבל מאוד גדול. ממש התאבלתי על זה. הקהילה היא דבר מאוד מחזק ובגלל זה בחרנו לגור בקיבוץ. החיים האלה לא יימשכו כמו שהכרנו אותם. כולנו עברנו טראומה משפחתית".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.09.24
