חושן בן ה-15 היה הראשון שקפץ מהמיטה. שעות השינה שלו התהפכו בחופש הגדול הזה. אולי זה בגלל שנעקר מהבית שבו נולד, אולי אלו החודשים הארוכים מדי שהעבירה המשפחה בשני חדרי מלון קטנים בטבריה, ואולי הכל יחד. כל הלילה הוא על המחשב ועל הטלפון ורק לפנות בוקר נשכב לישון. ובגלל שלא הספיק ליפול לשינה עמוקה הוא הראשון שקפץ מרעש הפיצוץ ורץ החוצה מחדרו. מבעד לזגוגית דלת הכניסה הכל היה אפוף עשן ואבק. הרקטה חדרה את התקרה מעל מבואת הכניסה, קרעה את מוטות הברזל בגג והתיכה את המקרר בחצר שהיה מלא גלידות קראנץ' שוקולד שהוא כל כך אוהב. "הנה, תראו", הוא מושיט את הסלולרי שלו, "ככה זה נראה שניות אחרי הפגיעה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כלום לא רואים בתמונה הזו מלבד עשן ואבק. אפשר רק לדמיין את הבהלה הראשונית. האם ענווה נידם וארבעת הילדים היו בבית לבד. האב אביחי הוא איש קבע המשרת בחטיבת טנקים שלוחמת עכשיו ברצועת עזה. לפני פגיעת הרקטה היא הספיקה להתעורר מרעשי הפיצוצים העזים שהחרידו את האזור כולו, למהר להעיר את הילדים ולרוץ איתם לממ"ד – ואז הגיעה הרקטה.
פחות משעה קודם לכן המריאו כ-100 כלי טיס מבסיסי חיל האוויר ברחבי הארץ למתקפת מנע על חיזבאללה. קשה להפריז במורכבות התכנון והביצוע של הפעולה הזו. כל אלמנט באופרציה האדירה, שהביאה לתקיפה בלבנון לפנות בוקר יום ראשון השבוע, הוא סבוך ודורש תיאום מושלם. איסוף המודיעין על המטרות, בחירת אמצעי החימוש, סוגי המטוסים ומספר המטוסים הנדרש להשמדת המטרות, תיאום ההזנקות, נתיבי הטיסה והפרשי הגבהים בין המבנים, סדרי התקיפה, סנכרון בין כלי הטיס התוקפים לכלי הטיס המגינים ולאלו שאמונים על "הציד" – זיהוי הפעילים שמנסים להגיב וחיסולם.
שעות אחרי שנפרדנו מענווה וילדיה, שהיו עסוקים באריזת מיטלטליהם מהבית ההרוס ביישוב הקהילתי מנות שבגליל המערבי, ישבנו מול רס"ן א' וסרן ת' במטה חיל האוויר בקריה בתל-אביב. הקצינים הצעירים האלה, הוא בן 27, היא בת 25, שניהם נווטי קרב של F16i, עמלו בתנאי מעבדה על הפעולה בלבנון. זו מלאכת מחשבת של התכת מידע לכדי תוכנית פעולה וכל זה בסביבת עבודה של חברת היי-טק, רחוק כל כך מעולמות הפודרה המחניקים של לוחמי החי"ר והטנקים ברצועה ובגבול הצפון. החיילים מסתובבים כאן עם שקיות נייר של טייק-אוויי מהמזנונים באבן גבירול.
הפער בין שגרת היום-יום בצפון זה יותר מעשרה חודשים לבין הפעולה הקטלנית והמדויקת שתיכננו שני הצעירים האלה עם אנשיהם הוא בלתי נתפס. הפער הזה הוא הסיוט המתמשך שבו חיים ענווה וילדיה ושאר תושבי הצפון והוא גם מקור התסכול: כשמזהים איום על מטרות במרכז הארץ, גם אם הן מטרות שנחשבות לאסטרטגיות, הצבא יודע לפעול בנחרצות כדי למנוע את המתקפה. אבל כשיורים על קריית-שמונה ושלומי, דפנה ומשגב עם רקטות וכטב"מים – חיל האוויר לא יוצא לפעולת מנע וראש הממשלה נתניהו לא יורד לבור בקריה כדי להצטלם מוקף קצינים ומסכים.
לך תסביר לענווה שמדובר בהתקפה של חיזבאללה על מטה המוסד ובסיס 8200. שצה"ל היה חייב לסכל מתקפה כזו. "זה לא מעניין אותי", היא עונה מיד, "מבחינתי שיעבירו את המוסד ואת 8200 לאזור פה ואז יצטרכו לוודא שלא יירו עלינו. אם הממשלה רוצה שיישארו תושבים בצפון היא חייבת לסכל את המשך הירי עלינו. לעצור את זה.
"אנחנו במקור מזרעית. אני ילידת זרעית, אמא שלי ילידת זרעית, סבתא וסבא שלי הגיעו לזרעית בשנות ה-60. כל ארבעת הילדים שלי נולדו שם. איך אתה חושב שהם מרגישים, הילדים האלה, שעל כטב"ם חות'י אחד ברחוב בן יהודה בתל-אביב חיל האוויר יצא לתקוף בתימן, ועל כוונה של חיזבאללה לתקוף בסינמה סיטי בגלילות חיל האוויר העלה 100 מטוסים לשמיים? עלינו כל יום יורים ושום דבר לא קורה, שיתייחסו לילדים שלנו כאילו הם יעד אסטרטגי".
הטלפון מענווה על הפגיעה בבית תפס את אביחי באזור חאן-יונס. כמובן נתנו לו לעזוב ולטוס למשפחה. כשבאנו בעשר בבוקר יום שני הוא בדיוק רוקן את המקרר ממוצרי החלב כדי להעבירם לבית השכנים.
הוא וענווה נפגשו כשהיה חייל סדיר והיא נערה בת 16. "הכרנו כשאביחי שמר בש"ג בזרעית", היא מספרת, "ומפה לשם אנחנו יחד כבר 22 שנה. תמיד היה ברור לנו שנישאר בזרעית. סבתא נורית רצתה להיות חקלאית וסבא יעקב היה מורה לתנ"ך ועברית. הוא לימד ביסודי במושב שומרה, בית ספר שנסגר בשנות ה-90 כי לא היו מספיק ילדים. לאורך כל השנים אנשים עוזבים. מאז שאני זוכרת את עצמי המדינה לא התאמצה כדי להשאיר את התושבים בגבול. סבתא שלי גידלה פרחים עד שהמדינה חיסלה את ענף גידול הפרחים. היא נשארה רק עם הלול מטילות, אבל גם את זה הממשלה רוצה לחסל. ובכל זאת החלטנו ששם יהיה הבית שלנו. זה הנוף, האוויר, השקט, הסביבה שמלווה אותי מגיל אפס.
אז אביחי בצבא ואני עם הילדים. קנינו את המשק עוד כשהיינו שנינו בצבא וטיפחנו אותו. אחרי תשעה חודשים בבית מלון בטבריה למדנו להעריך עוד יותר את הבית בזרעית. בטבריה אתה לא יכול לשבת בחוץ בקיץ, אתה חייב מזגן – אחרת אתה מת. גם פה, במנות, אם אתה יושב בחוץ בא לך למות מהלחות.
"ובזרעית? אין על האוויר שם, בקושי מדליקים מזגן באוגוסט. יש לנו שם שניים וחצי דונם ועליהם בנינו בית של 180 מ"ר, בית מהחלומות. והבית הזה חטף בחצר נ"ט בחודש ינואר. כל הזגוגיות התנפצו ובקירות יש מלא סדקים. אי-אפשר לגור בו, חייבים לתקן ולשפץ.
"בשישי האחרון גם הלול שלנו חטף פגיעה, עוד לא יצא לי לדבר עם הפועל התאילנדי ולשמוע ממנו על הנזקים. זה מדכא אותי לשמוע מה קורה בזרעית. מדכא אותי לעלות לשם, לראות את העזובה וההרס, את הצמחייה שגדלה פרא ואת הרחובות הריקים. קשה לי, באמת קשה לי.
"יש לנו שני יורטים, יחידות אירוח ברמה הכי גבוהה עם בריכה, באמת מתחם משגע. כל מי שנכנס אליו בפעם הראשונה אומר 'וואו'. ובדיוק התחלנו לבנות את היורט השלישי, אבל אז פרצה המלחמה, וב-7 באוקטובר, אתם לא תאמינו, באותו סוף שבוע הייתה אצלנו משפחה משדרות ששכרה את שתי היחידות. הבן שלהם בן ה-17 נשאר לבד בבית. בשבת הם התעוררו, שמעו מה קורה אצלם בעיר וב-7:30 הם כבר היו ארוזים ויצאו לדרך. ברוך השם הכל בסדר עם הבן ואיתם. גם אנחנו עזבנו באותו יום, שעתיים אחריהם. אני זוכרת שחשבתי על העסק, היינו מלאים בהזמנות חצי שנה קדימה".
א' ו-ת' משרתים במחלקת התכנון בלהק מבצעי אוויר, שניהם במדורים שאחראים על התקפה. הוא ראש מדור תלול מסלול בזירה הצפונית, אחראי על תקיפת כל מה שיכול להגיע לחיפה ודרומה, והיא קצינה במדור תשתיות, שאחראי על הרס תשתיות אויב.
הפקודות היו ברורות: "שיבוש מתווה התגובה של חיזבאללה על חיסולו של בכיר הארגון, פואד שוכר, בסוף יולי האחרון, וזאת ללא פגיעה באזרחים לבנונים בלתי מעורבים וללא פגיעה ביעדים אסטרטגיים בשטחנו". כדי לשבש פעולה של האויב צריך להבין מה הוא מתכנן. התכנון הוא נגזרת של היכולות. לכן א' אומר שמדובר במאמץ מודיעיני שנמשך שנים בכל הפלטפורמות האפשריות, לא רק כדי להבין מה יש לחיזבאללה אלא גם איפה הוא מסתיר את הטילים ואת המשגרים.
"ההבנה הייתה שאי-אפשר יהיה לנצח את זה בלי תקיפה מקדימה, שאי-אפשר לשבת על התחת ולחכות שיירו עלינו. שברגע שנבין שהגיע הרגע שבו חיזבאללה מתכוון להוציא את המתקפה שלו שנועדה לפגועי ביעדים אסטרטגיים בשטחנו, נצטרך לפעול מהר ובצורה אגרסיבית.
"התחלנו לעבוד על השיבוש מהלילה שבו חוסל שוכר מתוך הבנה שתהיה תגובה. ההשתהות של חיזבאללה סייעה לנו להיות יותר טובים. ככל שחלפו הימים שייפנו והתאמנו עוד ועוד את התוכנית. זו עבודה של יום ולילה סביב השעון ולוקחים בה חלק עשרות אנשים. מודיעין חיל האוויר, אמ"ן מחקר, אנשי מטה ותכנון, שמוזנים מכל הסנסורים שיש. וכל הזמן שאתה ממתין אתה מפעיל איסוף מודיעין שזה בעצם 'ביקורי בית', אמצעים שעוברים בין האתרים השונים כדי לנטר תנועות והכנות לקראת פעולה. בסוף הרי יש שם אמצעים שמישהו צריך להפעיל אותם, ואני רוצה לתקוף לפני שיפעילו את האמצעים הללו".
ת' לקחה את כל החומר הגולמי שריכז המדור של א' והפכה אותו להתקפה. "זה ברור שכדי לסכל התקפה עלינו אתה צריך לתת מכה מקדימה בו-זמנית על כמה אתרים. ככל שהבנו שחיזבאללה מתכנן מתקפה רחבה, הבנו שהוא נערך בעשרות אתרים. השמדה מהירה ומדויקת של עשרות אתרים מחייבת תזמון מושלם. אם תשמיד אתר אחד לפני שהשמדת את השאר, האויב יכול לנצל את פערי הזמן כדי להוציא בכל זאת תקיפה. מכאן הגענו למספר של 100 מטוסי קרב וכטמ"מים באוויר שיועדו להתקפה, ועוד כמה עשרות מטוסים ומסוקי קרב שיועדו להגנה. שמנו את כל היכולות של חיזבאללה על הלוח ונערכנו לגרוע ביותר.
"כל בסיסי חיל האוויר השתתפו בהתקפה. תחשבו איזו אופרציה זו של חימוש. כל מטוס יודע מה המטרה שלו ומכאן בחירת החימושים. כדי שכל עשרות המטוסים יטילו את החימוש שלהם בו-זמנית על כל המטרות דרוש תכנון קפדני של ההזנקות, שכל אחד מצוותי האוויר יידע בדיוק מתי הוא ממריא ומתי הוא צריך להגיע לנ"צ שממנו הוא אמור לתקוף, וכל זה מבלי לייצר 'קונפליקטים' עם מטוסים אחרים, כלומר להתקרב יותר מדי אחד לשני. בסוף הרי מדובר במעל 100 כלי טיס שפועלים במרחב מאוד מצומצם, טסים לפניך ומאחוריך, מעליך ומתחתיך. התאמנו על זה, עשינו תרגולי המראה של עשרות מטוסים באופן מתוזמן כדי לדמות את תוכנית התקיפה. די מרשים לראות את זה עובד, אתה חייב לדבר עם איש צוות אוויר שהשתתף בתקיפה הזו".
מהמשרד בקריה בתל-אביב יצרנו קשר עם סגן ר', נווט F16i בטייסת 119 בבסיס רמון. "על המסלול לפני ההמראה", תיאר, "אמרתי לעצמי: 'שמע, זו חתיכת הפגנת כוח מטורפת'. תדמיין טור ארוך של מטוסים, עדיין לילה, 4:15, 4:20 לפנות בוקר, ואתה מחכה להתיישר על המסלול ולהמריא. כל מבנה מחכה לזמן שלו להתיישר וזה ממש אחד אחרי השני, המדבר כולו רועד מהרעש האדיר שנמשך דקות ארוכות. המראה ועוד המראה ועוד אחת, ואז אתה באוויר, ואתה יודע שיש איתך באוויר 100 מטוסים שזו כמות מאוד רצינית של מטוסי קרב שטסים יחד צפונה במרחב לא גדול והמערכת במטוס מלאה בנקודות שזזות, כל נקודה היא מטוס, וגם אתה בסך הכל נקודה קטנה במכ"ם בכל הארמדה האדירה הזו".
ת' מבקשת להתערב, "תיזמנו את התקיפה הראשונה ל-04:40 וכך היה. תוך 20 דקות תקפנו עשרות רבות של משגרים, בכל משגר עשרות קנים. הטלנו מאות טונות של חימושים. ומהרגע שהמטוסים היו באוויר הייתה דממה בבור. כל הסיפור הזה דורש רמת ריכוז מאוד גבוהה, מאוד-מאוד גבוהה. לכן זה הזמן שכולם שותקים בתא השליטה, מדבר רק מי שצריך לדבר. המטוסים מדווחים ביצוע, כל אחד בתורו, המסק"רים דיווחו על ירי ופגיעה בכטב"מים, כל אחד ידע מה תפקידו".
סיפרנו להם על הפגיעה בבית של משפחת נידם ביישוב מנות שבגליל המערבי. שעם כל הכבוד לסיכול המתקפה על בסיסי גלילות, חיזבאללה הצליח לשגר בבוקר יום ראשון קרוב ל-300 רקטות, טילים וכטב"מים שחלקם פגעו בבתים. שברי מיירט פגעו בספינת דבורה של חיל הים ומהפגיעה נהרג סמ"ר דוד משה בן שיטרית ז"ל. הם שמעו ושתקו. "אני מבינה את הכעס והתסכול של ענווה", אמרה לבסוף ת', "אנחנו לא מצליחים לסכל את ההתקפות היומיומיות של חיזבאללה על שטחנו. זו עובדה. אנחנו מסכלים הרבה מאוד, פוגעים בתשתיות והורגים פעילים, אין יום שאנחנו לא תוקפים בלבנון, אבל כן, אני לגמרי מבינה את התסכול".
והתסכול הזה אין טבעי ממנו. אל תיתנו לתמונת הדקלים על רקע הטורקיז של הכנרת, שמקבלת את פניכם באתר האינטרנט של מלון המלך שלמה בטבריה, להטעות אתכם. זה מקום נחמד לחופשת סוף שבוע, לא לשהות של תשעה חודשים. "זה סיר לחץ מטורף", אומרת ענווה, "היינו חייבים לצאת משם. חשבנו גם שזה יהיה נכון להתקרב לאזור הטבעי שלנו כדי שלילדים יהיה נוח להגיע למוסדות החינוך באזור הגליל המערבי. נכנסנו לבית הזה במנות ב-1 באוגוסט. 8,500 שקל שכירות לחודש בבית במנות! לפני המלחמה היית משלם פה אולי 3,000 שקל. הוצאנו המון כסף כדי לצייד אותו. מצעים, מגבות, כלי מטבח, הכל קניתי חדש, לא הבאתי כלום מהבית בזרעית. את המקרר בחצר מילאתי בגלידות קראנץ' שוקולד כי חושן מת על קראנץ' שוקולד. לא הספקנו עוד להתרגל לבית ותראה אותנו עכשיו, ממלאים ארגז במילקי, גביעי גבינה לבנה וקרטונים של חלב כדי לשים אצל השכנים במקרר עד שנמצא בית אחר.
"זה לגמרי סרט רע. הילדים ואני מתגעגעים למיטות שלנו. אין חלק בבית בזרעית שאנחנו לא מתגעגעים אליו. זו הזיה. אנחנו לגמרי שקופים. מאז אתמול אני לא מפסיקה לשמוע על סיכול התקיפה של חיזבאללה. על איזה סיכול הם מדברים? אני מרגישה עזובה ונטושה. אם בעלי לא היה איש קבע בצבא, אני לא בטוחה שהייתי נשארת בארץ".
