במשך חודשים נערכו במשרד החינוך לשעת השין של פתיחת שנת הלימודים, כשביישובי הצפון מרחפת אי-הוודאות האם זו בכלל תיפתח במועדה בשל המלחמה.
מאות מיליוני שקלים הושקעו בהקמת בתי ספר ארעיים ובתוספות מיגון לבתי ספר קיימים, אך כל זה לא מספיק להורים רבים שחוששים לחיי ילדיהם ומבועתים מהסיכוי שירי חיזבאללה, שהפך תכוף לעבר היישובים הסמוכים לגבול, יביא לאסון. במשרד החינוך ופיקוד העורף לא יכולים לערוב לחיי התלמידים ולהבטיח כי הם מוגנים לגמרי מפני שיגורי האויב - ומשפחות רבות הצהירו כי לא יחזירו את ילדיהן לבתי הספר.
( צילום: ירון ברנר)
3 צפייה בגלריה
עמית איתיאל. "היה מספיק זמן לעצור את המציאות הזאת ולהשיב את הביטחון"
(צילום: אביהו שפירא )
ההבטחות "יהיה בסדר" של בכירי פיקוד העורף, שעדכנו כי מערכות ההגנה חוזקו וידעו לתת מענה בנסיעה בכבישי הגולן בשעות הבוקר והצהריים, לא מעודדות את עמית איתיאל מקדמת צבי, אימם של דניאל ולביא שלומדים בבית הספר יער "ילקוט הרועים" שבקיבוץ אלרום. יש לה סיבה טובה לחשוש מהצהרות כאלה: לפני פחות מ-11 חודשים איבדה את אביה ואמה נח ומעיינה הרשקוביץ ז"ל, את סבתה שושנה כרסנטי ז"ל, ואת בן כיתתה וכמה מחברי ילדותה שנרצחו בטבח בקיבוץ בארי שבו נולדה וגדלה.
"היה מספיק זמן לעצור את המציאות הזאת ולהשיב את הביטחון, ולא להפוך כל נסיעת תלמידים ברחבי הגולן, ושהות של שעות במרחבים שזמן התגובה שלהם הוא אפס, לרגעים שיכולים להפוך בשנייה לסכנת חיים", היא אומרת. "אנחנו נדרשים להיכנס ל'כוננות ספיגה' לא מעט פעמים ומתבקשים לשהות בסמוך למרחבים מוגנים. לא נורמלי לצפות שהמורים יתמודדו עם עשרות תלמידים במצב כזה, כאשר הם בעצמם מתמודדים עם הלחצים והחששות מהמלחמה".
(קרדיט: רלוונט)
היא עברה לגור בגולן עם משפחתה לפני כשש שנים לאחר שנים של חיים בשוודיה, ורק לפני כשנה הם סיימו לבנות ביישוב את ביתם. "באוקטובר איבדתי כל אמון במערכת", היא משתפת בצער. "חיילי צה"ל מבחינתי הם קודש קודשים, אבל הדרגים הגבוהים בצבא ובממשלה איבדו את המצפן של מה שאנחנו עושים באדמה הזאת. אני בתחושה שהצפון הופך לעוטף 2. פתאום הנוף של המיגוניות בכל מקום, הרגישות המוגברת לצלילים מבחוץ ולכל בום, וההתעלמות המוחלטת מחבל ארץ שלם שחווה התפוררות מכל ההיבטים".
עמית לא מסוגלת לשלוח את ילדיה ללימודים ב-1 בספטמבר: "לשלוח ילדים לבית ספר במציאות הזאת זה אומר שאנחנו מוכנים לגור בין מיגוניות וכיפות ברזל, ואולי לחטוף טיל מדי פעם, ושזה לגיטימי. ראיתי על המשפחה והחברים שלי בעוטף כיצד החומות הולכות ונסדקות ואנחנו הופכים שקופים. אנחנו יודעים איך נרמול המצב הזה נגמר. ראינו את סוף הסיפור שעלול לצפות גם לנו אם לא נתעורר".
3 צפייה בגלריה
גלי אדרי ובנה רז. "לא מוכנה לשלוח אותו ללמוד בכיתה ללא מרחב מוגן קרוב"
(צילום: גיל נחושתן )
גלי אדרי, אם לשני ילדים, מתגוררת בנהריה המרוחקת כ-10 קילומטרים מגבול לבנון - ונותרה בחזית של רצועת הנסיגה מיישובי הגבול הסמוכים. "לא מדברים איתנו, לא מרגיעים ולא מציגים בפנינו הוכחות שביטחון הילדים שלנו לא יופקר", היא אמרה.
בנה רז, שעולה לכיתה ה', צפוי ללמוד בכיתה שבקומה השנייה במבנה בית הספר, והמרחב המוגן נמצא בקומה אחרת. לדבריה, "אני לא מוכנה לשלוח אותו ללמוד בכיתה כזאת, במצב כזה". בגן החובה של בתה הקטנה ליאן יש ממ"ד, אך החצר חשופה לירי. "בשל הקרבה לגבול, אין לילדים זמן לרדת למקלט ולהתגונן או להסתתר. מדיניות פיקוד העורף אומרת כי עליהם לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש, אבל אני לא מוכנה לחכות ולבחון האם זה באמת יעיל", טוענת גלי.
בחופש הגדול גלי קיוותה שיימצא פתרון מיגון שיניח את דעתה ויסיר את חרדתה, אך לא ראתה שינוי: "קנינו לרז את כל מה שצריך אבל אנחנו חוששים. יש לו הליכה ברגל של עשר דקות לבית הספר וזה מפחיד. אין בדרך מיגוניות ולא בניין להסתתר בו, אלא בתים פרטיים סגורים. החיים שלו לא שווים כלום? אני ממש מודאגת. אני כבר כמה ימים לא נושמת. אני יודעת שלהורים אין סבלנות ורוצים להחזיר את הילדים כבר לחיי שגרה, אבל לאיזו מציאות אני מוציאה אותם מהבית?".
בנה רז מספר כי הוא מתגעגע מאוד לחבריו, אחרי חודשיים שבהם כמעט שלא יצא מפתח ביתו בשל החשש מירי חיזבאללה ופגיעת רסיסי המיירטים של כיפת ברזל. "בשנה שעברה נשכבנו על הרצפה ושמנו ידיים על הראש בכל פעם שהיו אזעקות בבית הספר, ואחרי כמה זמן רצנו לממ"ד", הוא מספר. "היו ילדים שנפלו בדרך בגלל הבהלה וזה מאוד הפחיד אותי. אני לא יודע מה לעשות כשאהיה לבד ותהיה אזעקה בדרך לבית הספר. אנחנו כל היום בבית ולא יוצאים בגלל המלחמה, אני רוצה שכבר יהיה פה בטוח".
גם איציק חן מכפר הנשיא החליט בצער להשאיר כרגע בבית את בתו עמנואל, שעולה לכיתה ג'. "בהיעדר מענים החלטתי שעמנואל לא תהיה כמו ברווז במטווח באוטובוס צהוב פעמיים ביום בדרך ללימודים, גם במחיר שהיא לא תהיה הברווז הכי חכם באוטובוס", הוא אומר. "אנחנו במרחק עשר דקות נסיעה מקריית שמונה שפונתה, וחווים פיצוצים בלתי פוסקים ונפילות בשטחים פתוחים בסמוך לקיבוץ.
"מצפים שנשלח את הילדים לבית הספר באיילת השחר שגם הוא חטף לא מעט. לא משקיעים ביירוטים בשטחים וזה מסוכן מאוד בהסעות, והילדים שומעים נפילות וזה לא פשוט עבורם. בבית הספר אין גם מיגון מלא וחלק מהתלמידים מתבקשים לשכב על הרצפה או להיצמד לקיר המזרחי. מנסים להרגיע אותנו בסיסמאות, אבל כולנו יודעים שאין מאחוריהן באמת מענה וביטחון".
לדבריו, "אני פועל להקים מערך לימוד לעמנואל בבית ואנסה להיות על תקן מורה, יועץ, מלצר, שמעון המאבטח והורה מפרנס עד כמה שאצליח. העיקר שתישאר לי ילדה בריאה ושלמה, נטולת חוויות מלחמה כמה שאפשר. תמיד יהיה זמן להשלים למידה. יש להחלטה שלי השלכות קשות גם על הפרנסה, והנושא החברתי כבר נפגע בגלל המצב. כואב, קשה, אבל החיים של הבת שלי לפני הכול. אני לא סומך על המדינה שתבטיח את הביטחון שלה. איבדתי חבר בבית הלל ואף אחד לא יודע מה תהיה המטרה הבאה של חיזבאללה. עד שבלבנון לא יהיה נוף, לא אוכל לשלוח את הבת שלי".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך ממשיך בהיערכות לפתיחת שנת הלימודים בצפון במתווה עורפי על אף כל המורכבות והאתגרים הרבים, וזאת בהתאם ובכפוף להנחיות צה"ל ופיקוד העורף. ככל שיתקבלו הנחיות חדשות מגורמי הביטחון, המשרד יפעל בהתאם. במקומות מסוימים ייבחן מתווה ייחודי, תוך מתן מענים נקודתיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.08.24
