אנחנו סופרים אותם. וצורבים אותם. וזוכרים אותם. ומחבקים אותם לליבנו החבול. ומייחלים להם. ומתפללים עליהם. ומברכים עליהם.
על רגעי האושר, על רגעי אנחת הרווחה, על רגעי השחרור תרתי משמע.
וכל אחד שיוצא ומחולץ זה כאילו אנחנו נושמים מלוא הריאות חופש מחוץ לאיזו מערה. וכל מסוק שמחזיר לחיים נפש, אנחנו בטיסה. וכל משפחה שרצה במסדרונות בית החולים כדי לחבק את יקירה, אנחנו רצים איתה.
ותוך כדי התרגשות אנחנו יודעים: זה לא רק ההוא ששוכב עכשיו בחלוק בית חולים, כחוש, מבוגר בכמה שנים, בחיק חייו שאליו שבים; זה גם אנחנו, עם שלם שמצפה, שמייחל לדרך חדשה; והנה, עוד צעד, מ-108 צעדים, לגאולה.
ברוך השב פרחאן אלקאדי. כמה טוב שאתה פה. כמה טוב לראות אותך על הרגליים. וכמה לא מפתיע שבזמן שראש הממשלה, שמכתת את זמננו במו"מ של חודשים בלתי נגמרים ובהערמת סעיפים – לוחמי צה"ל הם שחילצו אותך מגיהינום המנהרות;
כמה לא מפתיע שבזמן שנראה שקברניטי המדינה הזו דחקו את החטופים שהפקירו בסדר העדיפויות, יש את חיילי צה"ל שנלחמים על כל אחד ואחד
כמה לא מפתיע שבזמן שנראה שקברניטי המדינה הזו דחקו את החטופים שהפקירו בסדר העדיפויות, יש את חיילי צה"ל שנלחמים על כל אחד ואחד.
כמה לא מפתיע שבימים של חוסר חמלה מנהיגותית שבהם, במקרה או כמדיניות, מפלים בין יושבי הארץ הזו - בין תומכי ממשלה למתנגדים לה, בין מותקפי הצפון למותקפי המרכז, אפילו בין קורבנות 7 באוקטובר באמצעות התעקשות על טקס – יש את הצבא שנלחם, ומחרף, ויוצא למבצע עבור כל אחד מיושבי המדינה. יהודי או בדואי.
רב הנסתר. לא הכל אנחנו יודעים על מה שהיה אתמול. אבל מספיק לדמיין את מיטב הלוחמים, את לוחמי שייטת 13, סורקים מנהרות בעומק עזה בעקבות סימני חיים. בעקבות סימני תקווה לעם שמחכה.
תסתכלו סביבנו. תסתכלו טוב. על מי עוד אפשר לסמוך בימים הללו? כי יש את אלו שקמו מכישלון 7 באוקטובר לעוד כישלונות; ויש את אלו שקמו מכישלון 7 באוקטובר כדי להשיב את האמון לעם שמביט בהם, ו-11 חודשים לא ישנים, ואת חייהם מסכנים, ועושים הכל שנהיה מוגנים;
לוחמי צה"ל, אלו שלא שוכחים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.08.24
