"המלחמה ממש השפיעה על המצב הנפשי שלי. לא הלכתי ללימודים בכלל, אמא הבינה את המצב שלי והסכימה", מספרת ניצן רשיוק, בת 17 מקריית-שמונה. "אני מפונה עם אמא שלי, ובבית הספר שלי ברביד – שמחוץ לאזור הלחימה, 40 דקות דרומה מהבית – הסתובבתי עם כעס וקושי לראות את החיים מתנהלים כרגיל, כשהחיים שלי נפסקו. היו תלמידות שאמרו 'אין לי כוח, בא לי הביתה', ולי אין בית לחזור אליו. אז הפסקתי להגיע. במשך חצי שנה ישבתי בבית, לא עשיתי כלום, באמת כלום. גם הטלוויזיה כבר לא מעניינת. אני מרגישה תקועה, שהזמן לא עובר. אולי כשאחזור הביתה אשוב להיות בת 16. הכל התהפך, אתה לבד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
רשיוק ראתה כיצד כל חבריה הקרובים מפונים לנקודה אחרת בארץ. את חברותיה הקרובות ביותר היא לא פגשה כבר 11 חודשים. בין התלמידים בבית הספר, מכרמיאל ועמק יזרעאל, היא הרגישה שלא באמת מבינים אותה, נערה בת 16 שמפונה מהבית ונפרדת מכל המעטפת החברתית שלה ברגע. הקשיים האלה, היא אומרת, הובילו אותה להחלטה לנשור מבית הספר.
5 צפייה בגלריה
מימין למעלה: אוריאן שחרור, יהלי טייב, מתן קויפמן, יניב הולנדר, זהר נחמיאס מימין למטה: ניצן רשיוק, איתי גרינברג, ניצן ודעי
(צילום: אפי שריר)
"הופקרנו. אני לא מאמינה שלא אסיים בית ספר", אומרת רשיוק בעצב. "אני מחפשת משהו לעשות לפני הצבא. נראה לי שאפשר להסתדר בלי תעודת בגרות, אבל אני לא שמחה להגיד את זה. אני כועסת על הממשלה, על המצב שהגענו אליו בגילנו. אמא שלי לא עבדה מתחילת המלחמה, היא מאוד מבואסת. הפקירו את הצפון, ואני מרגישה את זה על הבשר שלי".
רשיוק מרגישה לבד, גם אם כמוה יש עוד עשרות אלפי תלמידים בישראל שפונו מבתיהם בצפון ובדרום במהלך המלחמה. ישנם גם אלה שלא פונו אבל ממשיכים לגור תחת אש וסיכון יומיומיים.
כש-1 בספטמבר מעבר לפינה, התכנסו השבוע תשעה נערות ונערים מקריית-שמונה, יסוד המעלה, ראש פינה והקיבוצים להבות הבשן, אורטל וכפר סאלד, כדי לספר על חייהם של תיכוניסטים שתקופת הנעורים שלהם נפגעה, ובעיקר גרמה להם לאבד את התמימות – אבל לא את התקווה – בעקבות מלחמה שסופה לא נראה באופק.
"בבוקר אחד השנה", מספרת יהלי טייב בת ה-15 מלהבות הבשן, "עמדתי לצאת לאוטובוס לבית הספר, שנמצא חמש דקות נסיעה ממני, בקיבוץ עמיר. כשעמדנו לצאת התחילה אזעקה, הייתי חייבת להישאר בממ"ד עשר דקות. כשיצאתי ממנו, לא היה ברור אם האוטובוס בכלל יגיע לאסוף אותנו, ואז שוב אזעקה. כבר לא רציתי ללכת ללימודים, פחדתי, אבל היו לי שלוש שעות מתמטיקה. יצא שלא הקשבתי למילה. אי-אפשר לנתק פתאום את המחשבות על המלחמה ולחזור למתמטיקה".
איתי גרינברג, חברה לכיתה של טייב, ממשיך אותה בתיאור המציאות הבלתי נתפסת. "בכל מקום אחר שבו היו ארבע אזעקות ביום, היו מבטלים את הלימודים", הוא אומר. "לא הגיוני ללמוד כרגיל. ופה? 'הכל טוב, סע'. התכוונו לצאת מבית הספר בשעה עגולה, במחשבה שאז לא יורים, אבל שוב הייתה אזעקה. ירדנו מהאוטובוס באמצע הדרך ורצנו למיגוניות. בגלל העומס, 50 תלמידים נשארו בחוץ, לא היה להם מקום. אם זה היה קורה במרכז הארץ, היו סוגרים את בית הספר".
5 צפייה בגלריה
הרכב של נועה וניר ברנס ז"ל, שספגו פגיעה ישירה. "חושבים פעמיים אם לנסוע"
(צילום: כבאות והצלה צפון)
"אצלנו אומרים שאם שומעים בום, תכף תגיע אזעקה", אומר מתן קויפמן, בן 17 מקיבוץ אורטל. "נועה וניר ברנס ז"ל, שנהרגו במטח לגולן בחודש שעבר, גרו בקיבוץ שלי והיו דמויות דומיננטיות. זה פצע פתוח. כביש 91 שבו הם נסעו הוא ציר מרכזי, שדרכו גם נוסעים לבית הספר החדש שלנו באזור התעשייה צח"ר. זה קשוח, אז חושבים פעמיים אם לנסוע לקניות או להקפיץ משהו לאחותי שמשרתת בבסיס לא רחוק מהבית".
מותם הטרגי של הזוג ברנס ז"ל משפיע גם על זהר נחמיאס, בת 17 מראש פינה. "חבר שלי גר בקיבוץ אורטל ברמת הגולן, ואני נוסעת אליו הרבה. אחרי הפגיעה הישירה שהרגה את הזוג ברנס, יש חרדות. אני נוסעת דרוכה, מבקשת ממי שנוהג לנסוע מהר, מסתכלת לשמיים לראות מה קורה. את מבינה שזו סיטואציה שיכולה לקרות גם לך, וזו טראומה".
קויפמן: "אני תלמיד בכיתת מב"ר בבית הספר הר וגיא. כשפרצה המלחמה לא למדנו חודש וחצי. פתחו שתי כיתות מיוחדות בבית הספר היסודי ביסוד המעלה, ופיצלו את הלימודים: אנחנו למדנו בבוקר, ושכבות צעירות יותר למדו אחר הצהריים. זה היה קשוח, בקושי למדנו ארבע שעות, מורים לא הגיעו, אזעקות במהלך היום, אין שיעורי ספורט כי אי-אפשר לצאת החוצה, ובשביל ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ספורט זה דבר משחרר".
"אחרי חודשיים-שלושה, אחרי עוד פיצוץ ועוד בום ועוד אזעקה - זה הופך לחלק מהחיים שלך"
מי שמזדהה עם האמירה של קויפמן על כך ש"הבום מקדים את האזעקה" היא אוריאן שחרור, בת 17 מיסוד המעלה, פחות מעשרה קילומטרים מהגבול. "זה פחד תמידי", היא אומרת. "אחרי חודשיים-שלושה, אחרי עוד פיצוץ ועוד בום ועוד אזעקה, זה הופך לחלק מהחיים. הבית שלי יושב על גבעה, אני רואה את כל היירוטים, והיו שברי מיירט – חלקים גדולים מאוד – שפגעו ביישוב. זה לא פחות מסוכן".
איך את שומרת על עצמך נפשית, לא רק פיזית?
שחרור: "הבנתי שכדאי שאפגש עם כמה שיותר חברים, כי זה מה שמחזיק אותי שפויה במצב הזה. אני רואה ילדים שקשה להם, זה מטלטל והם מסתגרים. יש לי חברה ממטולה שספגה פגיעת נ"ט ישירה בבית, המחנכת שלחה הודעה על חברים אחרים שלא ימשיכו איתנו לכיתה י"ב כי המשפחות שלהם השתקעו במרכז והם כבר לא יחזרו. זו שגרה הזויה שנכפתה עלינו, שובר את הלב שזו המציאות שלנו עכשיו".
וביום-יום, איך המשפחות שלכם מתמודדות?
שחרור: "אני מאוד אוהבת ללמוד ומאוד חשובים לי הציונים שלי, אני מרחיבה ביולוגיה וטכנולוגיה, אבל איך אפשר ללמוד כשאבא שלי שעובד בתיירות יצא לחל"ת שהפכה לאבטלה? אף אחד לא מגיע לבקר בצפון ואין לו עבודה, זה מאוד פגע בהכנסות בבית".
גרינברג: "אבא שלי נפטר לפני שבע שנים מסרטן. אני גר לבד עם אמא, מפיקת אירועים בצפון שאיבדה את העבודה בגלל המלחמה. חצי שנה לא היה לנו כסף, אין לי מושג מאיפה הגיע האוכל למקרר. לא היה לי אומץ לשאול, פשוט התגלגלנו. בן הזוג של אמא עבר לגור איתנו כדי לעזור עם הכסף, גם הוא מפונה, מקריית-שמונה. לפני ארבעה חודשים אמא מצאה עבודה חדשה".
הדרכים השוממות בכבישי הצפון הן עדות לאובדן הביטחון האישי בחבל ארץ שלם, שסופג מטח אחר מטח ואבידות בנפש ורכוש כבר כמעט שנה. אלא שלצד החרדות שהביאה איתה המלחמה, שכוללות אזעקות ונפילות בכל האזור, ישנן גם השריפות שהחריבו את נופי הצפון הירוקים. "מסביבנו יש שריפות כל הזמן, כמעט כל שבוע", אומר יניב הולנדר, בן 16 מקיבוץ להבות הבשן, שנמצא מתחת לגולן המטווח ללא הפסקה. "מה שלא מגיע לגולן פוגע בשטחים החקלאיים שנשרפו".
טייב: "באחת השריפות לא היה לנו חשמל במשך שמונה שעות, לא ווטסאפ ולא אינטרנט. בחוץ היה מחניק, ואתה מנותק ולא יכול לדבר עם אף אחד. זה היה כל כך קשה".
הולנדר: "כשהתחילה אחת מהשריפות חזרתי הביתה עייף בטירוף, הלכתי לישון ורק חשבתי על זה שאין וויי-פיי, וזהו, אם מחבלים נכנסים אין איך להתריע והלך עלינו. יצאתי החוצה ולא הצלחתי לנשום, הכל עשן. אמא לא הבינה מה קורה לי, מלא בלגן. כשחזר החשמל דיברתי עם חבר מתל-אביב, ואף אחד לא שמע על זה שלא היה לי אינטרנט בגליל ליומיים. זה מטורף".
וזה לא משפיע רק על חשמל ואינטרנט, אלא בעיקר מציב אתכם בחוסר אונים.
גרינברג: "סבלתי מסחרחורת לפני כמה שבועות, ככה באמצע היום. פתאום התחלתי לפחד ממש, ואז לא הפסקתי לבכות במשך 20 דקות. לא הבנתי מה יש לי, וכשזה הסתיים הבנתי מאמא שלי שזה התקף חרדה. חודשיים היא חיפשה פסיכולוג שיעזור לי ולא מצאה כלום. אנשים חיים תחת אש ואין כלום, אפילו פסיכולוגים. רק בזום, שזה לא נעים".
שחרור: "שכחו אותנו. היה מבצע 'שלום תל-אביב'. מה עם מתקפת שלום הצפון? הגנו על תל-אביב מפני טילים, אבל אנחנו חטפנו מאות רקטות. זה בסדר? זה לא נחשב הסלמה ועילה למלחמה? יש ימים שכל האזור מסריח מעשן סמיך ואי-אפשר לצאת מהבית".
הולנדר: "בלהבות הבשן עזבו 40 אחוז מהתושבים בתחילת המלחמה. עכשיו אנחנו הקיבוץ היחיד שלא פונה מהגליל העליון, עם אחוזי ההישארות הכי גבוהים".
היו פרידות כואבות מחברים שנאלצו לעזוב עם ההורים?
"בגלל המלחמה כל החברים עזבו לטבריה", אומר ניצן ודעי, בן 17 מלהבות הבשן. הוא מתאמן בטריאתלון זה שבע שנים, מאז היה בכיתה ג'. גם זה נפסק בעקבות המלחמה. "התאמנתי לבד חודש והפסקתי", הוא אומר. "אחי אמור לעלות לכיתה א'", ממשיכה טייב, "ומבאס אותי שהוא לא יהיה בבית הספר שהיה אמור ללמוד בו, לא תהיה לו חוויה של כיתה א', הוא לא יכיר ילדים משאר הקיבוצים מסביב, אלא רק חברים מהקיבוץ שלנו".
ודעי: "התלהבנו בהתחלה שאין בית ספר, כמו כל ילד, אבל הבנו עם הזמן כמה יש לנו להשלים".
"שכחו אותנו. היה מבצע 'שלום תל אביב', מה עם מתקפת שלום הצפון? הגנו על תל אביב מפני טילים, אבל אנחנו חטפנו מאות רקטות. זה לא נחשב הסלמה ועילה למלחמה?"
טייב: "המורה אמרה שלמדנו השנה רק חצי ממה שהיינו אמורים ללמוד. ניצן ודעי ואני למדנו לבד חוברת של חמש יחידות במתמטיקה כי לא היה מי שילמד אותנו. אנחנו עם נזק גדול מאוד ואני בטוחה שלא נצליח להשלים הכל או לגשת לבגרויות, שזה חלום רחוק".
גרינברג: "בטח ניגש, אבל ניכשל".
טייב: "נקבל הקלות, אבל הבחינה זהה לכל התלמידים בארץ".
גרינברג: "מה שמעצבן זה שהמפונים מקבלים הרבה יותר הקלות ממי שנמצא בגליל העליון ולא התפנה, ועדיין חווה את קשיי המלחמה".
יהלי, את נפרדת מחברים השנה?
טייב: "ילדה מהכיתה שלנו פונתה ממטולה לפרדס חנה, והיא לא תחזור יותר לאזור או לבית הספר שלנו. אנחנו מאוד מתגעגעים אליה, זה מבאס שאיבדנו חברים".
הולנדר: "היא הייתה בחבורה, היינו מדברים כל יום, ובבום היא הפכה להיות חברה שבקושי שומעים ממנה. כואב להפסיד אותה".
גרינברג: "הכרתי מקרוב שניים שנהרגו. אחד מהם חבר של המשפחה, שהיה בבסיס ליד אופקים ב-7 באוקטובר ונפל בקרב עם מחבלים. לאחרונה פגעו שלוש פעמים בקיבוץ הגושרים, ובאחת מהן הבוס שלי ניר פופקו נפגע ונהרג כשהיה בדרך לאסוף משהו מהבית. הוא היה מנהל קיאקי כפר בלום, הייתי מדבר איתו שעות וקרוב אליו. זה היה לי מוזר, בקושי דיברתי".
ניצן, איך זה נראה אצלך?
רשיוק: "כל החברים שלי מקריית-שמונה התפנו, אף אחד לא נשאר. חלק בתל-אביב, בטבריה, ראשון-לציון, כל הארץ. ישר התפנו. חלקם לא ראיתי מ-6 באוקטובר, שומרים על קשר רק בטלפון".
הולנדר: "אני חושב שזה מטורף מה שניצן אומרת שהיא חוותה, כי הדבר היחיד שמחזיק אותנו בלהבות הבשן זה שיש לנו אחד את השני. לבד לא היינו שורדים".
טייב: "הייתי חודש אחד רחוק מהם ואיבדתי את זה. השתגעתי".
ואיכשהו, עם כל הצרות, הם כאן כדי להישאר בצפון שאליו הם שייכים. גם כשכולם סביב נוטשים, כמו שקרה להילה פיאטקה בת ה-17 שגרה בקיבוץ כפר סאלד. יישובים שממוקמים עד חמישה קילומטרים מהגבול פונו, כפר סאלד אמנם ממוקם 5.6 קילומטרים מהגבול, אבל הפער הקוסמטי לא באמת שינה לרבים שחיפשו מקום בטוח יותר בחודשים האחרונים. "שליש מהתושבים עזבו", היא אומרת, "המועצה המליצה לנו להתפנות בתחילת המלחמה, אבל היה ברור שאבא שלי נשאר, כי הוא בכיתת כוננות. בחרתי להישאר עם אבא".
אמיץ מצידך.
"לא עוזבים את הבית. אני בת קיבוץ והוא חשוב לי, לא רציתי ללכת לשום מקום. היו יומיים שנסעתי להתאוורר וחזרתי. עמדנו במצבים שלא הכרנו, הרבה אי-ודאות. זה לראות כל הזמן מל"טים מתאבדים מעל הראש, אתמול ראיתי שניים. אין אפילו אזעקות כשהם עוברים".
"כשהתחיל הפינוי בצפון", אומרת נחמיאס, "שאלתי את ההורים שלי מה הם חושבים. אבא איש צבא במיל' ואמא שופטת, ושניהם אמרו שנשארים בבית, לא משנה מה. שמחתי לשמוע את זה".
שחרור: "אשאר בצפון במאת האחוזים. אין על האנשים כאן ועל הנוף. מישהי מפה כתבה לא מזמן ש'גם כשהכי חם ומתוח, והכי מפחיד, איכשהו בבית הכי בטוח'. זה הבית וצריך להילחם עליו. אני לא מוכנה לוותר".
זה די מדהים ונוטע אופטימיות לשמוע את זה אחרי השנה האחרונה.
שחרור: "אני דור 11 בישראל למשפחה שהתיישבה בצפת, אין סיכוי שאעזוב. אבא שלי נולד וגדל ביסוד המעלה, לחם במלחמות ישראל, ובשבילו לעזוב את הבית זה טירוף, אבל הוא מאוד פחד עלינו. אחרי 7 באוקטובר היה חשש גדול שיקרה לנו פה בצפון מה שקרה בעוטף, שתגיע פלישה גדולה. זה לחיות בחרדה מאוד גדולה ובתחושה של אי-ידיעה, אנחנו מופגזים כל יום ואתה לא יודע לאין זה יתפתח. אז הוא לא רצה שנהיה בתופת. אבל אמא שלי הודיעה לו שאנחנו לא עוזבים את הבית שלנו. היא בעיקר לא רצתה להרחיק אותנו מהחברים".
הולנדר: "נולדתי פה והמקום הזה יקר לליבי. לעזוב אותו ולהיות רחוק הרבה זמן כדי לסיים בית ספר? לא בא בחשבון מבחינתי, הייתי נשאר כאן גם לבד. מוכן להקריב את הלימודים ולסכן את החיים כדי להעביר את הזמן עם החברים שלי, בנחל שאני אוהב, בקיבוץ שלי".
ובכל זאת, גם החששות טבעיים.
הולנדר: "ברור שאני מפחד כשיש בומים. הכלבה שלי פיתחה חרדת נטישה ואנחנו לוקחים אותה לכל מקום. מפסידים מזה הרבה מבחינה נפשית, אבל אני לא יכול לעזוב את המקום".
טייב: "חזרנו לקיבוץ בזמן הכי מסוכן. ההורים שלי הבינו שצריך להיות פה אידיאולוגית. אם כולם ילכו, אז מי יישאר? צריך שיהיו פה אנשים. הקיבוצים שפונו לגמרי ממש מוזנחים, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה גם פה, בבית שלנו. לא רוצים לפגוע בחוסן שלנו. אם יש אזעקה אז כולנו יחד, במקלט. אם לא אהיה פה ארגיש מנותקת, עקורה. לא הייתי רוצה חברים אחרים".
"את יודעת מה", אומר ניצן ודעי בן ה-17 אחרי שיחה שעסקה במלחמה, בלימודים ובלימודים תחת מלחמה. "אם כבר פותחים, אז גם בשגרה, מבחינת תחבורה ציבורית, המצב כאן לא מעניין אף אחד".
תסביר בבקשה, לטובת השרה מירי רגב.
ודעי: "הייתי צריך לעשות בדיקת ראייה לשיעורי נהיגה, ובגלל המצב בקריית-שמונה, נסעתי בשלושה אוטובוסים לטבריה. במקום עשר דקות נסיעה באוטו, לקח לי חמש שעות באוטובוסים. אני מקווה שאחרי המלחמה האזרחים וגם מקבלי ההחלטות יתעניינו בנו".
ומה לגבי שר החינוך יואב קיש, אתם מרגישים שהוא עשה מספיק כדי ששנת הלימודים שלכם תיפתח בצורה טובה יותר?
הולנדר: "היה להם חופש גדול שלם להתארגן, למה שלא יהיה, ושבוע לפני תחילת הלימודים אפילו שר החינוך לא יודע מה קורה. הוא פשוט לא מבין מה קורה בצפון, הוא גר רחוק מכאן ולא יודע שיש אזעקה בזמן שאתה באוטובוס לבית הספר, שאין מספיק מיגוניות ושבאמצע שיעורים אנחנו יורדים למקלט".
טייב: "אם בעוד פחות משבוע אמורים להתחיל הלימודים, ואף אחד לא אמר מה יהיה איתנו או למה להכין את עצמנו, כנראה לא עושים מספיק".
התלמידים מספרים שהיוזמות היחידות שהם הרגישו שבאמת רוצות בטובתם, הן כאלה שהגיעו מצד אזרחים טובים שראו את המצוקה והתנדבו לעזור. "הבעיה היא שרוב היוזמות הן אזרחיות", אומר הולנדר. "המדינה לא באמת דואגת לנו, אז אנשים טובים לוקחים יוזמה. יוזמת 'הביתה. חוזרים לגליל' דואגת לעבודות גינון וחינוך בקיבוצים המפונים, כדי שמי שרוצה לחזור יידע שיש לו לאן. גם ביישובים המפונים שנשכחו הם דואגים למדריכים ומורים, כי יש הרבה חוסר ודאות ומורים שפונו ולא רוצים לחזור. הם ממש דואגים לכל. בממשלה אין מי שיעשה את זה, זה רק מהאזרחים".
'הביתה. חוזרים לגליל', שראשיה פנו למשרד החינוך עם הצעה לאמץ מתווה חדש לפתיחת שנת הלימודים תשפ"ה, נולדה מתוך התאגדות תושבי הגליל העליון שמאסו בחיים ללא ודאות והחליטו לשוב הביתה לאחר 11 חודשים שבהם חיו כעקורים.
"אני מזמינה את חברי הממשלה אליי לסוף שבוע", אומרת פיאטקה מכפר סאלד. "מציעה להם לעשות קניות בסופר ליד הבית לפני שהם באים, כי הסופר בקריית-שמונה שבמרחק עשר דקות מאיתנו הוא לא אופציה. במקום זה נוסעים חצי שעה לקניות בחצור. ושיביאו איתם אטמי אוזניים וכדורי הרגעה, כי יש רעש ארטילרי חזק מאוד".
קויפמן: "אנחנו תלויים יותר במה שחיזבאללה יעשה מאשר במה הממשלה שלנו תעשה. בתחושה שלי, ההחלטות מתקבלות לפי מה שקורה במזרח התיכון ולא לפי מה שקורה לאזרחים שנמצאים בצפון. מרוב שיקולים גדולים שכחו אותנו".
אתם חשים מופקרים, בצדק, וגם לקראת גיוס. זה משפיע על המוטיבציה?
שחרור: "אני יודעת שבוודאות אתגייס, אבל המוטיבציה נפגעה אצלי. ההרגשה שאנחנו אזרחים סוג ב' גורמת לי לעשות את זה בלב כבד".
קויפמן: "יש לי מיונים לטיס וליום סיירות. אני שואף הכי גבוה. באזור שלנו יש אחוזי גיוס גבוהים מאוד לקרבי. מחנכים אותנו לזה. מאז המלחמה זה אפילו התחזק. אני מקווה שעד שאתגייס יתחילו לטפל בעניינים".
שחרור: "אני יודעת שבוודאות אתגייס, אבל המוטיבציה נפגעה. ההרגשה שאנחנו אזרחים סוג ב' גורמת לי לעשות את זה בלב כבד". קויפמן: "אני שואף הכי גבוה, מקווה שעד שאתגייס יתחילו לטפל בעניינים"
נחמיאס: "אני מכוונת לשנת שירות עם נוער בסיכון ואז להתגייס לשירות משמעותי. לא משנה לי שיש בשלטון אנשים ששכחו אותנו, אנחנו מתגייסים להגן על האזרחים. לא הייתי מתחלפת עם שום מקבל החלטות, אבל הייתי שמחה אם מישהו מהם היה מגיע לגור פה קצת, להבין איך נראים החיים שלנו. אולי אז הם יבינו שאי-אפשר לחיות ככה לאורך זמן".
פיאטקה: "אני לא מאשימה את הצבא במצב, אלא את הממשלה. אני מאוד רוצה להתגייס, אני רואה בזה חובה ושליחות".
מרגש לשמוע שאתם מכוונים לשירות משמעותי, ממש כמו שאתם נאמנים לחלקת הארץ שגדלתם בה.
רשיוק: "אני הולכת לגור פה, אני מרגישה הכי שייכת כאן, פה גדלתי. זה הבית. בשגרה זה המקום המושלם בעולם".
טייב: "אין מקום אחר. הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו כמוני. אבל לא במציאות הנוכחית".
הולנדר: "הקשר שלי עם הקיבוץ הוא מעבר לקשר שלי עם המדינה, הקיבוץ מעל הכל. זה שהמדינה לא דואגת לנו, זו לא סיבה לעזוב את האזור אלא לחזק אותו ושיגיעו לפה עוד אנשים ומשפחות מהמרכז שאכפת להם, ואפילו נקים עוד יישובים. בואי לגור פה, את לא תתחרטי".
