צה"ל הודיע אתמול שהדיח את עדי אנגרט, נגדית במילואים, הקב"נית של חטיבת אלכסנדרוני. הדיח בצדק: ההתבטאויות האחרונות שלה ברשת לא עלו בקנה אחד עם המדים שהיא לובשת ועם תפקידה בצבא. אבל הדחתה לא יכולה להעלים את האמת המטרידה שהייתה בחלק מדבריה: לצבא אסור להשלים עם הפרת המשמעת, אבל זה לא פוטר אותו מלהקשיב.
תחילת הסערה בהתבטאות של ללי דרעי, ששכלה את בנה, סעדיה דרעי, בלחימה בעזה. רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", קרא בדבריה התפעמות על מותו של בנה. כתב אחר, מערוץ 11, פרסם ציוץ שכנגד, והקב"נית הרגישה צורך לצייץ תגובה משלה. היא ציטטה בתגובתה איגרת ששלח ללוחמי החטיבה המח"ט החדש, אל"ם משה פסל. הוא חתם את האיגרת בציווי ללוחמי החטיבה שנקראו לשירות בגבול לבנון: "כפריה של לבנון יהיו לשממה ודרכיה ללא מוצא". כתבה הקב"נית בסרקזם: "לחטיבה נכנס מח"ט חדש. דבר ראשון הוא מאחל ללוחמים לבצע רצח עם. מקסים".
על האם השכולה כתבה: "היא גאה במוות. זה דבר נורא, וזו הציונות הדתית - כת של אוכלי מוות".
נתחיל מהסוף: הציונות הדתית איננה כת. היא מסגרת שמכילה בתוכה מגוון רחב של דעות, מנהגים ואמונות. המפלגה שנושאת את השם הזה גנבה אותו: רוב הישראלים שמגדירים את עצמם כציונים וכדתיים לא הצביעו בעדה. ההנהגה של המפלגה הזאת היא, אכן, כת משיחית שעושה ככל יכולתה להקדים את חורבן הבית השלישי.
אני מתקשה להבין את הביטוי "אוכלי מוות". אני מניח שהכוונה היא לחדוות מלחמה, לפולחן דם ומוות. סימנים לכך אפשר למצוא בנאומים של השרים סמוטריץ' וסטרוק ועמיתיהם מאז 7 באוקטובר. רע מאוד שפוליטיקאים מהסוג הזה מגיעים אל שולחן הממשלה; רע מאוד שהם מכתיבים לה חזון וסדר יום, ועוד בתקופה של החלטות גורליות. אבל לא נכון להעניש בחטאם את המגזר כולו.
ההתבטאות של המח"ט היא עניין נפרד. אפשר לומר להגנתו, שאמירות חסלניות מהסוג הזה הופיעו באיגרות ונאומים של מפקדים מאז מלחמת העצמאות. כתבו ואמרו אותן גם אנשי מפלגות שמאל כמו המשורר אבא קובנר מחטיבת גבעתי ובני מרשק מהפלמ"ח. הם למדו את הסגנון והמילים מ"אנשי פאנפילוב", ספר החובה הרוסי לכל לוחם במלחמת העולם השנייה. יש קצינים שמשוכנעים שמשפטים כאלה מדרבנים חיילים לצאת לקרב.
כך גם מתבטאים מאמני כדורסל, כשהשחקנים מתקבצים סביבם במהלך פסק זמן. יותר משהנאומים האלה משפיעים על תפוקת השחקנים הם משפיעים על ההרגשה הטובה של המאמן.
הקצונה הקרבית בצה"ל, דרג המאו"גים והמח"טים, משופעת היום בקצינים שהדיבורים האלה הם לא רק רטוריקה בשבילם - הם הגדרת משימה
אבל בכל זאת יש הבדל, הבדל שצמרת צה"ל מעדיפה להדחיק ועדי אנגרט, הקב"נית המודחת, שמה עליו את האצבע בדרכה. הקצונה הקרבית בצה"ל, דרג המאו"גים והמח"טים, משופעת היום בקצינים שהדיבורים האלה הם לא רק רטוריקה בשבילם - הם הגדרת משימה. השליחות שלקחה על עצמה המכינה בעלי, היא ושלוחותיה, להכשיר אליטה חדשה לצה"ל הגיעה עם המלחמה לבשלות. לכל אוגדונר ומח"ט בוגר המוסדות האלה יש כמובן דעות משלו וסולם ערכים משלו, אבל הרוח מנשבת, וקשה לטעות בה. כיוון הרוח חשוב במיוחד במלחמה הנוכחית, שנפתחה בטבח המוני, טראומטי, שמלווה בתבונותיו כל לוחם שנכנס לעזה או טייס שממריא להפצצה. כשהלב טעון מוטב להיזהר במילים. למרבה הצער, השליטה של המטכ"ל במילים של מפקדים ובשוליים גם במעשים בשטח רחוקה מלהיות שלמה.
התוצאה היא מוות מיותר, של חטופים, של כוחותינו ושל בלתי מעורבים בצד האויב; התוצאה היא חקירות נגד ישראל ומנהיגיה בהאג ונזקים דיפלומטיים וכלכליים שיכבידו על ישראל בשנים הבאות; והעיקר, בלבול ערכי.
מלחמה מוציאה את הטוב בבני-אדם: אומץ, רעות, הקרבה, תושייה; היא מוציאה מהם גם את הרע: שיכרון-כוח, ברוטאליות. לפעמים הלוחמים האמיצים ביותר בקרב מסתבכים במעשים המבישים ביותר אחרי הקרב: אומץ ותבונה הם תכונות שלא תמיד באות ביחד.
לאחר 11 חודשים של התכתשות בעזה והתשה הדדית בצפון מוטב להוריד את מפלס המשיחיות. המלחמה הנוכחית היא לא הזדמנות שניתנה לנו משמיים להשמיד את הרוע ולהציל את העולם; היא משימה מפרכת, כפויית טובה, שאנחנו מתקשים לסיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.08.24
