חנה הפליטים חאן-יונס, שידוע כחממה לייצור מנהיגים קשוחים במיוחד, הוא גם מיקרו-קוסמוס למציאות הפלסטינית הסבוכה: דלת מול דלת, באותן הסמטאות ובאותם בתי ספר של אונר"א גדלו צעירים בעלי רקע דומה שפנו לדרכים פוליטיות מתחרות ונלחמים זה בזה במשך שנים. מצד אחד של הרחוב צמחו יחיא סינוואר ומוחמד דף, ומצידו השני – מוחמד דחלאן, מבכירי המערכת הפלסטינית, שהוגלה מהרשות לפני 13 שנים בגלל החשד של אבו-מאזן שהוא חותר תחתיו.
מתחילת המלחמה עולה שמו של דחלאן בהקשרי היום שאחרי בעזה. הוא נתפס כפתרון קסם בעיני גורמים בישראל שמעוניינים לכאורה להציג פתרון אסטרטגי, ובאותו הזמן דבקים בנוסחה "לא חמאס, לא עבאס", שדחלאן מנופף בה עצמו. בשבועות האחרונים בלטו שני דיווחים בנושא. הראשון ב"וול סטריט ג'ורנל", שלפיו גורמים ישראליים, אמריקאיים וערביים תומכים במינוי דחלאן לאחראי על ממשל שיפעל ברצועה לאחר סילוק חמאס ויישען על כוח חמוש בן 2,500 איש – כל זאת, ללא זיקה לרשות. דחלאן מצידו הגיב בפומבי בזעם: "פעם אחר פעם מודלפות טענות כאלה לגבי היום שאחרי, למרות שהודעתי שוב ושוב שאני מסרב לקבל תפקיד מנהיגותי ביצועי".
הדיווח השני נוגע לגישושי פיוס שמקדם באחרונה אבו-מאזן מול דחלאן. סאמר סנג'לאווי, מראשי מחנה דחלאן בגדה, מסביר: "יש שני גורמים שדוחפים לפיוס בפתח – רוסיה, שמבקשת לתת חסות לתהליך ובכך להעמיק את השפעתה במזה"ת (פוטין גם מאוד לא מרוצה שסין עקפה אותו באמצעות אותו מפגש פיוס של הפלגים הפלסטיניים שיזמה לפני כחודש), וחוסיין אל-שייח', השר לעניינים אזרחיים ברשות והאיש השני בחשיבותו לאחר אבו-מאזן, שחותר לקבל אחריות על מעבר רפיח ומבין שזה מחייב שיתוף פעולה עם דחלאן – בגלל ההשפעה שלו בעזה. יכול להיות שהגישושים יולידו מפגש סמלי, אבל ספק אם הם יובילו לאיחוד שורות בפתח, כי אבו-מאזן צפוי להכשיל בשלב כלשהו את המהלך".
דחלאן הוא ידידו הקרוב של נשיא האמירויות, יורש העצר ובעיקר – האיש החזק במדינה, מוחמד בן זאיד, ומאז גלה מהרשות הפך בן בית בארמון המלוכה (יש שמכנים אותו "הבן השביעי של פאטימה בן זאיד")
עוצמתו של דחלאן (אבו-פאדי) בן ה-62 נסמכת על כמה מקורות. הבולט שבהם הוא בית המלוכה באיחוד האמירויות. דחלאן הוא ידידו הקרוב של נשיא האמירויות, יורש העצר ובעיקר – האיש החזק במדינה, מוחמד בן זאיד (MBZ), ומאז גלה מהרשות הפך בן בית בארמון המלוכה (יש שמכנים אותו "הבן השביעי של פאטימה בן זאיד"). רשמית הוא משמש יועץ ביטחוני ליורש העצר, אבל הוא מעורב במקביל בעסקים שקשורים לבית המלוכה, למשל רכש ענק של נדל"ן וחברות בסרביה, שגם זיכה אותו באזרחות סרבית. דחלאן גם מקיים קשרים הדוקים עם בכירי הממשל המצרי, כולל עם הנשיא א-סיסי.
דחלאן אמנם לא היה בעזה מאז השתלטות חמאס ב-2007, אבל הוא שומר על השפעה בפתח, כשרוב חברי הארגון ברצועה נאמנים לו ולא לאבו-מאזן. מול הציבור הרחב העזתי – דחלאן מבסס השפעה באמצעות הגב האמירותי שמאפשר מימון אגודות צדקה בהנהלת אשתו, ג'לילה, שעוסקות בסיוע לנזקקים ובארגון חתונות המוניות, לצד הפעלת ערוצי תקשורת מטעמו (הבולט הוא אל-ע'ד – המחר).
הקשרים של דחלאן עם חמאס מורכבים. מצד אחד, קיים חשבון דמים בין הצדדים ומשפחות של פעילי חמאס מאשימות אותו במות בניהן בעימות של 2006-2007, אבל מצד שני יש עוינות משותפת כלפי אבו-מאזן
הקשרים של דחלאן עם חמאס מורכבים. מצד אחד, קיים חשבון דמים בין הצדדים ומשפחות של פעילי חמאס מאשימות אותו במות בניהן בעימות של 2006-2007, אבל מצד שני יש עוינות משותפת כלפי אבו-מאזן. זה מסביר למה חמאס איפשר לאורך השנים לפלג של דחלאן, "הזרם הרפורמיסטי הדמוקרטי", לפעול בעזה כמשקל נגד לאבו-מאזן. מתחילת המלחמה מקיימים דחלאן ומקורביו מגעים עם הנהגת חמאס בחו"ל, ובארגון מאשרים שהשיח נוגע גם ליום שאחרי.
לצד החוזקות, דחלאן סובל גם מנקודות תורפה בולטות. הוא סוחב כתם היסטורי כי לא שהה בעזה כשחמאס השתלט עליה, ולמעשה נטש את אנשיו שהובסו בעימות (דחלאן מצידו טען כי סבל באותו זמן מבעיית בריאות). בנוסף, נראה שמאמציו לשמר השפעה לא מצליחים לפצות על היעדרותו מהשטח במשך כעשור וחצי. בסקרי דעת קהל שנערכים בעזה ובאיו"ש (האחרון שבהם מיוני), הוא זוכה ל-8 אחוזי תמיכה בלבד, לעומת 36 אחוזי תמיכה במרואן ברגותי ו-16 אחוזים שזוכה להם סינוואר. על רקע זה אומר סנג'לאווי: "בטווח הנראה לעין אין שום צפי לחזרת דחלאן לעזה".
בפומבי דחלאן טוען שאינו חותר להנהגה והוא ממוקד בסיוע לעם הפלסטיני. בפועל, כפי שגורסים מקרוביו, "גופו באבו-דאבי אבל ראשו ברמאללה". הוא עסוק ללא הרף בגיבוש בריתות עם גורמים בפתח, בעיקר עם מחנה ברגותי והמדינאי נאסר אל-קדווה (אחיינו של ערפאת), מגייס אישי ציבור בולטים, כמו סרי נוסייבה; ומעורב בגיבוש תוכניות אסטרטגיות למיגור האחים המוסלמים – שנואי נפשם של האמירותים והמצרים. זו הסיבה שהוא עלה על כוֶנֶת התומכים בארגון: טורקיה פירסמה צו מעצר נגדו בטענה למעורבות בניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, וערוץ אל-ג'זירה הקטארי כתב עליו "סייען של המוסד שמעורב בחיסול בכירי חמאס ובקידום הנורמליזציה עם ישראל".
נעמי נוימן, עמיתת מחקר במכון וושינגטון ששימשה עד לפני שנתיים ראש חטיבת המחקר בשב"כ: "ניתן לשרטט תרחיש של שיתוף פעולה בין דחלאן כשליט בעזה לרשות, בסיוע כספי של אבו-דאבי ובתמיכה מדינית וביטחונית מצד מצרים וארה"ב"
"אופציית דחלאן עלתה ונפלה כבר כמה פעמים בעבר, אבל נראה שהמצב האסטרטגי המורכב כיום מחייב את ישראל לבחון אותה יותר ברצינות", מסבירה נעמי נוימן, עמיתת מחקר במכון וושינגטון ששימשה עד לפני שנתיים ראש חטיבת המחקר בשב"כ. "ניתן לשרטט תרחיש של שיתוף פעולה בין דחלאן כשליט בעזה לרשות, בסיוע כספי של אבו-דאבי ובתמיכה מדינית וביטחונית מצד מצרים וארה"ב. כמעט 11 חודשים לאחר תחילת המלחמה, ישראל אמנם קוצרת הצלחות צבאיות אבל לא מוטטה את חמאס, ודחלאן עשוי לספק פתרון שלא יהיה כרוך בכיבוש עזה. מכל מקום, מדובר בתרחיש שיתממש רק לאחר ערעור שלטון חמאס, וצריך להתנות אותו בכך שלא תהיה זיקה בין הממשל העתידי בעזה לחמאס".
אופציית דחלאן קוסמת לרבים בישראל מול היצע החלופות הדל ליום שאחרי. אבל הכרחי לאמץ גישה מפוכחת. דחלאן עשוי לספק סיוע אמירותי (במקום הקטארי) לשיקום עזה ולזכות לתמיכה ערבית ובינ"ל. אבל במצב הנוכחי, כשחמאס עדיין הגורם הדומיננטי בעזה, במקרה הטוב (והפחות סביר), הוא יעניק לדחלאן סמכויות שליטה רחבות ויתמקד בפעילות פוליטית וציבורית, ובמקרה הרע (והסביר) ישתמש בממשל כזה כתפאורה וימשיך לקדם פעילות צבאית נגד ישראל.
בכך שוב מתחדד מלכוד 22 העזתי שמחייב אסטרטגיה בהירה והכרעות: לא תתפתח חלופה כל עוד חמאס דומיננטי ברצועה, מצב שייפתר רק בכיבוש מלא, תרחיש שלפחות כרגע ישראל לא רוצה או לא יכולה לממש. ולכן, עסקה – חרף מחיריה הכבדים – היא הברירה הרעה פחות בהשוואה למערכת ההתשה חסרת מסגרת הזמנים שבה מתבוססת ישראל.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24
