40 שנה אני מסקר את המערכת הפוליטית בישראל, ואף פעם לא חששתי כמו שאני פוחד עכשיו. לא כאשר נכנס כהנא לכנסת, לא כאשר זרקו רימון אל תוך בית המחוקקים, אפילו לא כאשר צרו על הכנסת בהסכמי השילומים. אלו היו מקרים קיצוניים מאוד, יוצאים מהכלל, שהעידו על כך שיש כלל, והם שברו אותו. מה שעודד אז היה שהמערכת כולה התאחדה להקיא את הסטייה הזו מתוכה. את כהנא, למשל, החרימו כולם. מיקי איתן, חבר הליכוד אף עשה השוואה בין חוקי כהנא לחוקי נירנברג.
עכשיו כבר אין כללים. איפה שאתה לא זורק אבן אתה נחרד לגלות, איך הנורמה נרמסה. איתמר בן גביר, יורשו של כהנא, הפך לשר בכיר שמייצג את הממשלה הזו. הוא עולה להר הבית, מקדם בדרגה קצין שזרק רימון הלם על מפגינים, מרסק את הממשלה מבפנים. יחד איתו הוא הכניס לכנסת שורה של ח"כים הזויים. אני לא מדבר רק על המובן מאליו, לימור סון הר-מלך או אלמוג כהן – אנשים שאין מספיק סאטירה בעולם לתאר אותם – אלא גם את צבי פוגל, שבטון של תת-אלוף יודע כל, אומר בשלווה את הדברים המצמררים ביותר בעולם. זה האיש שפעם התלוננה עליו משפחת חטופים שהוא חסם אותה כי ביקשה ממנו להגיד מה עשה בשבילה.
אבל מה אני מלין על הקצה של הכנסת? מה שמעולל יריב לוין למערכת החוק גרוע מהם. שר משפטים, חדור שנאה למערכת המשפט, שמשתמש בכוחו כדי למנוע הצבעה דמוקרטית על מינוי נשיא לבית המשפט העליון, רק כי הוא יודע שאין לו רוב בוועדה הזו לבחירת שופטים.
לוין מסמן את בג"ץ כמטרה לסקילה, ועדר של שופרות מגיב. שמעון ריקלין כינה השבוע את בג"ץ "הבית של הנוחבות ושונאי ישראל". לא פחות.
אובדן הנורמות מחלחל אל תוך אולם בית המשפט עצמו. פרובוקטורים גוררים לבית המשפט העליון הורים שכולים מוכי צער, כדי שיפוצצו את הדיונים שם. הם צועקים על השופטים, והופכים את הדיון לפארסה. קרה כבר שהשופטים נאלצו לסגת ללשכתם, ולא ירחק היום שמישהו ירים יד על השופטים. יד או אקדח.
ועוד לא דיברנו על שר החינוך, שהפך לבדיחה עצובה; על מירי רגב, אישה שאין לה בשר, רק עור; על ראש הממשלה שמשווה בין סדרת השבי שלו בצבא לזוועות שעוברים החטופים במנהרות; ועל אשתו שרה שאלוהים יודע בכלל איך היא נדחפת לישיבות עם החטופים, ואיך היא מעיזה להתגולל על הצבא שם.
ואם מדברים על הצבא, ההסתה של ראש הממשלה ושלוחיו נגד קצינים, ועוד בזמן מלחמה, היא דבר שלא ייאמן. לא ייאמן אך יסופר, כי לשם כך נוסדו ערוצי תקשורת שמטפחים את הפייק, שנועד להלבין את השחור משחור.
פעם המאבק האידיאולוגי היה בין ימין לשמאל. התווכחנו על הכיבוש, על מדינה פלסטינית, על סיפוח. היום הוויכוח בסיסי הרבה יותר: הוא על הנורמות, על הכללים
פעם המאבק האידיאולוגי היה בין ימין לשמאל. התווכחנו על הכיבוש, על מדינה פלסטינית, על סיפוח. היום הוויכוח בסיסי הרבה יותר: הוא על הנורמות, על הכללים. על סיפור המסגרת של המדינה הזו, שבלעדיו אף דמוקרטיה לא תתפקד.
באנגלית יש משפט שאומר, IT IS NOT DONE, שנועד לסמן חריגה גסה מהנורמה. ביידיש לימדו אותי החרדים את הביטוי "ספאסט נישט", כלומר לא מתאים, לא שייך, לא סביר. בעברית אין אף מקבילה חזקה לזה. אין תחתית שלא נגיע אליה. ואולי זה לא מקרה שהקרב הגדול ביותר של הרפורמה המשפטית עד כה, היה על מבחן הסבירות, ניסיון נואש להחזיר לחיינו את ההבחנה בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.24
