"פה יש פחות זמן למחשבות לרוץ בראש. להרגיש קצת כמו לפני 7 באוקטובר"

זיו בן חמו יושבת, רגליה שלובות.
למרגלותיה מחנה הקיץ ברקשירס. זה לא מחנה בקטנה וגמרנו. זה כמעט אלף דונם מחנה, כולל האגם, ההרים, המדשאות הבלתי נגמרות, היערות מסביב, פארק החבלים, המתקנים והדובים שאתמול נצפו.
7 צפייה בגלריה 
עומר חומסקי (15) מאורים בברקשירס. "כאן אני מרגישה את עצמי שלפני"
(צילום: ליאור בן עמי)
מול זיו, כלומר מאחוריי, יש איזו אחת, קורל, שדופקת ריקודים מצחיקים. גורמת לזיו להתפקע. מימין לזיו, הנה כאן, היא מצביעה ליד הכתף, עומד הדוד שלה, דן סאסי דמרי. דן נרצח בנובה. ובכל זאת עד לצפון ניו-יורק, על גבול קונטיקט, כשבדרך נופים מתפתלים, ונהרות, וגשרים, היא הטריחה את הדוד. "כשאני מדברת עליו אני מרגישה שהוא פה", היא מסבירה.
היא בת 15, שני אחים, מהיישוב צוחר שבעוטף. והסיפור שתתאר כל כך לא פארק חבלים, וכל כך לא תפאורת מחנה קיץ שכאילו נלקח מסרט נעורים בכיכוב אדם סנדלר.
זה מתחיל בליל 6 באוקטובר, במסיבה משפחתית, ונמשך אל אזעקות הבוקר. אבא שלה חיים הוא הרבש"ץ, אז הוא לוקח נשק ויוצא עם הסגן שלו והטנדר. בצומת מחוץ ליישוב הם יפגשו עשרות אופנועי מחבלים. זיו תראה אחר כך את הטנדר המחורר. תבין שנס החזיר את אביה אליה. 
אבל קודם, עם המשפחה והשכנים, איזה 17 איש היא מעריכה, הם נדחסו אל מיגונית בחצר בית הסבתא. בשלב מסוים כולם רצו, יחפים, להסתתר באחד החדרים בבית. כיסו עם ארון את החלונות.
היא זוכרת שהם דאגו בעיקר לדוד דן, שמיהר מהמסיבה עם חברים, דיווח שהם בצומת סמוך - אלא שאז אבד הקשר. עוד מעט אחד הדודים יגלה שדן וחבריו נרצחו. הוא יעדיף שנציגי מדינה מוסמכים יבשרו ליתר בני המשפחה. רק שבאופק לא יהיו נציגי מדינה ולא מוסמכים, ולא תהיה ברירה אלא להשיג את השמועות.
7 צפייה בגלריה 
חיבוק קבוצתי. מבצע חובק עולם של הסוכנות היהודית, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות וארגון "מוזאיק יונייטד"
(צילום: ג'ניפר רומן עבור הסוכנות היהודית)
את רגע הבשורה זיו לא תשכח: איך ישבה על ספה וסבתא על כורסה; ואיך הדוד ואמא נכנסו לחדר, דמעות בעיניהם; ואיך סבתא, שאחזה בכוס מים, לא הייתה צריכה יותר כדי להבין. "הכוס נשמטה לה מהיד, התנפצה", זיו מתארת, "היא התחילה לצרוח, משפטים קשים. הייתי בהלם. קמתי. התחלתי לבכות גם".
מזל שיש את קורל. היא שוב עושה פרצופים מצחיקים מאחורי הגב. ואז דבורה טורדנית, בטח מהכוורות שאיפשהו כאן במחנה, מתקרצצת על זיו. זיו היא לא מאלה שייבהלו. לא סמאללה ולא מלח-מים. טאח, סרב אזהרה באוויר עם הכפכף. 
זיו היא שחקנית כדורעף מקצוענית. בדצמבר האחרון אפילו השתתפה במשחקי המכביה בארגנטינה. בין סבך העצים ראיתי אותה באמצע אימון חץ וקשת. הם עשו שם איזה קרב. "כאן במחנה", היא מסבירה, "אני הולכת בחופשיות. מסתובבת בלי להרגיש מאוימת ובלי הפחד".
7 צפייה בגלריה 
זיו בן חמו (15) מצוחר. "פה אני בלי הפחד"
(צילום: ג'ניפר רומן עבור הסוכנות היהודית)
רק שאוטוטו המחנה מסתיים. ואחרי נדודים בין מלונות באילת - מלכת שבא, אריאה, נירוונה ולגונה – זיו ומשפחתה חוזרים לצוחר. למציאות. "דן גר ביחידת דיור לידנו. לחזור ולא לראות אותו יהיה קשה", היא מרימה את מכנס רגל ימין. יש שם קעקוע של היפופוטם. לדן היה קעקוע דומה, ואחרי מותו כמה מבני משפחה עשו כזה. זיו הוסיפה את הכיתוב: "Forever With Me Dan". "הוא ילך איתי לכל מקום", היא מחדדת.
אני לא רואה את הדוד שהיא אומרת שעומד ליד כתף ימין, בתוך מחנה קיץ גועש ליד קונטיקט. אבל תהיו בטוחים שהוא שם, מאשר כל מילה.
אובר–ווייט של כאב
שמש הססנית מציצה בקצה השמיים.
תזרח או לא תזרח, זאת השאלה. מנהטן בנשימה עצורה. בינתיים, מתוך ערימת ערפל, מגיח כמו נשר המטוס מישראל. השלט עם ציור החגורה נדלק.
כשהמראנו הקברניט הודיע שנטפס 34 אלף רגל ונטוס 11 שעות ו-20 דקות. זה נשמע מספיק גבוה ומספיק רחוק להתנתק. רק שהמחשבות באו איתנו, מקופלות באובר-ווייט בכבודה. חברת התעופה שכחה לגבות עמלה. ולמרות המטען החורג, אמריקה היא אוויר לנשימה.
7 צפייה בגלריה 
סהר סוכמן (מימין) ועומרי עמר, בני ה־ 15 מנתיב העשרה, במנהטן. "להיות שוב ילדים"
(צילום: ליאור בן עמי
)
אל תשאלו מה הבנות והבנים מהעוטף ומקו העימות בצפון עשו בקיץ האחרון. בזמן שמדינה שלמה פעמה בקצב הכטב"מים והמו"מ, הסוכנות היהודית, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות וארגון "מוזאיק יונייטד" יצאו למבצע חובק עולם. כאלף בני נוער שחוו את טלטלות השנה האחרונה נשלחו ליותר מ-40 מחנות קיץ יהודיים בשלל מדינות, בהן קנדה, אנגליה, נורווגיה, מקסיקו וקוסטה-ריקה; אל שבועות שנועדו לחצוץ בינם ובין המציאות הכואבת, המעייפת – ולאפשר להם, ולו לחצי קיץ, ולפני שחוזרים אל עוד שנת לימודים מאולתרת, להיות שוב נערים. כמו שהיו לפני בוקר אחד באוקטובר.
"המיזם", אומרת שלי קידר, מנהלת יחידת חיבור העם היהודי בסוכנות היהודית, "מבטא מצד אחד את הכנסת האורחים והחיבוק שהקהילות היהודיות העניקו לנוער הישראלי בעת הקשה הזו, ומצד שני מאפשר לנוער בעולם היהודי להיחשף לסיפור בני גילם בישראל באמצעים אנושיים ואותנטיים".
במחנה אסור השימוש בניידים. "מצד אחד זה משחרר", אומרת ליטל כהן (15) מעין השלושה, "מצד שני אבא שלי מחליף את הרבש"ץ בקיבוץ, ואח שלי בצבא, ואני לא יודעת מה קורה"
"זה הרבה יותר מהפוגה מהקשיים שבני הנוער הללו חוו", מוסיפה אילנה אבין, מנהלת תחום בני נוער ב"מוזאיק יונייטד", "זו עדות לחוזק ואחדות העם היהודי". 
ויאללה ריקודים
וולקאם טו דה קרחנה.
"הבנות פה, אין על הבנות פה", הצלילים של סטטיק ובן-אל תוקפים מהאוויר בחדר האוכל של מחנה ברקשירס, מרחפים בין מגשי הפלסטיק הרטובים והפיתות שלא נפתחות גם עם לום. והנה שקד, הנה עדן, מתרוממות, חמושות במשקפים צבעוניים, ויאללה ריקודים. ויאללה ברקשירס, לא שומעים אתכם.
בפינת חדר האוכל כמה מהנערים היהודים-אמריקאים מברכים על המזון. לא רחוק מהם הקרחנה. איתן קנטר, מנהל המחנה, יהודי בן 43 מניו-ג'רזי, נאנח קלות. לפני כמה ימים, הרבה אחרי חצות, שמע את הישראליות שרות בקול, בניגוד לחוקי המחנה מאז 1931. ובכל זאת הבליג. ואז הוא מספר כמה שליחות יש באירוח הישראלים; ואיזו גאווה החיבור עם הנוער היהודי המקומי; וכמה תודה הוא שומע. "רציתי שיהיה להם מקום גם לבכות וגם להיות כמו שאר החניכים", הוא מסביר בחצי חיוך. בכי לא יוצא לו לשמוע, "רק צועקות ושרות".
כמה שעות קודם, אזור הבוקר, על הדשא יושבות ארבע. עדן מאור מבנימינה, ניר עוז במקור; שקד פירט מגבעת ברנר, כלומר כיסופים; ליטל כהן מנתיבות, כלומר עין השלושה; ליאל אטון מעין הבשור, כלומר חזרה הביתה. ארבעתן בנות 15. סביבן כדורעף, בייסבול, ילדים סקרנים שבאים לרחרח, כאלה.
7 צפייה בגלריה 
השף יוגי בחדר האוכל במחנה פיינמיר. "מתייחס לילדים כמו לסופרסטארים"
(צילום: ליאור בן עמי)
מי מספרת ראשונה, אני שואל. שקד ועדן עושות אבן-נייר-ומספריים. אחת, שתיים, שלוש, עדן מנצחת. מה שאומר ששקד מתחילה.
ואז היא מתארת:
איך באותו בוקר הייתה בממ"ד הבית בכיסופים עם ההורים ואחותה הגדולה; ואיך אבא, שיצא להשקיף מחלון המטבח, חזר בריצה, "כולו חיוור, כולו לבן", לחש: מחבלים בדרך; ואיך שמעו אותם בבית, צועקים "תעל, תעל", יורים; ואיך אבא נעל בשקט את הממ"ד, שכב על הרצפה עם ידיים על הראש, אמר "תעשו כמוני"; ואיך, בזמן שעשו כמוהו, היו ניסיונות לפתוח את הדלת; ואיך אחרי שהשתרר שקט, שקד החליטה לעלות למיטה וללכת לישון. "אמרתי לעצמי, 'עדיף לך למות, בלי שאת רואה מה שקורה'".
שקד פירט (15) מכיסופים: "ילמדו עלינו בהיסטוריה". ליטל כהן: "לישראלים יש וייבים ועוצמות שאין לאף אחד. אנחנו יותר שמחים, גם אחרי מה שעברנו"
כששקד מסיימת לתאר, היא מספרת עוד משהו. "כל החיים אמרתי, 'אמא, יהיו מחבלים', ידעתי שזה יקרה. ניסו להרגיע אותי, ואז כאילו הסיוט הכי גדול שלי התממש".
סביבנו נהיה שקט. אפילו ההוא שהסתובב עם מכסחת דשא מתפוגג. שלוש החברות שותקות. מוזר לתאר 25 שעות בממ"ד כשאתה ליד הרים ואגם שלא נגמר.
עכשיו התור של עדן. הסיפורים המצחיקים עליה זורמים מכולם. שמה מסכת יופי בטיסה, שלפה בהמראה רובה מים, ולא ליופי. אין, הילדה הזאת עילוי. אפילו המציאות לא יכולה עליה. קצת לפני שיצאה למחנה, עדן התבשרה שסבה שנחטף לעזה, אלכס דנציג, לא בחיים. כשתחזור גופתו תושב ארצה. ובין לבין היא תבחר בהמשכיות. "רציתי לבוא לפה כי עדיף", היא מקצרת.
הסיפור שלה מהבוקר ההוא נע על שני מישורים, שניהם בניר עוז: הממ"ד של סבתא, שבו התחבאה עם בת דודתה, והממ"ד בבית ההורים, שבו הם הסתגרו עם שלוש האחיות הקטנות שלה.
פעם היא מספרת איך בת הדודה והיא קלטו את סבתא מחזיקה את ידית הממ"ד בלי להבין למה; פעם מדלגת אל בית ההורים, שם אבא מנהל קרב באקדח עם מחבלים; פעם מספרת איך בבית הסבתא נשמע בום, "צעקנו אמאל'ה"; פעם חוזרת אל בית ההורים, שם "זרקו משהו עם אש". "בקבוק תבערה", שקד מעירה מהצד.
בשלב מסוים שני הסיפורים מתאחדים ועדן פוגשת את ההורים. זה לא קרה מהר כל כך. אחת, שתיים, שלוש, היא סופרת עם האצבעות, נעצרת בעשר. זה הזמן שהיו בממ"ד.
ספירת הזמן שלה במחנה, לעומת זאת, עומדת על שבועיים וחצי. בלי הניידים שנלקחו מהן, בלי מבזקי חדשות. אפילו כשמלאו לאריאל ביבס חמש לא סיפרו להן, הן אומרות. איכשהו גילו לבד. "הודיעו רק על זה שמוחמד דף חוסל", ליאל נזכרת.
"מצד אחד זה משחרר", ליטל אומרת, "מצד שני אבא שלי מחליף את הרבש"ץ בקיבוץ, ואח שלי בצבא. אני לא יודעת מה קורה. אז אתה מנסה להתנתק. לחשוב עליך ולא על אף אחד".
אני שואל אם היו רוצות להיות כמו הילדים האמריקאים שפה, בלי הדאגות וכל זה. איזו טעות. בליל צעקות מטלטל את המחנה. "ממש לא", "דיכאונים", "סנובים".
ליטל: "לישראלים יש עוצמות ווייבים שונים. משהו שאין לאף אחד. אנחנו יותר שמחים, גם אחרי מה שעברנו".
"מה שעברנו ומה שעוברות", שקד מתקנת, ואז מוסיפה: "אנחנו דור ההיסטוריה. הולכים ללמד עלינו".
"אנחנו כבר פיימוס, נשמה", עדן עושה סדר. יש לה שני זוגות משקפיים, אחד על השני. אין, הילדה הזאת עילוי.
אגם השכחה
עומר חומסקי לוקחת אותנו לראות משהו.
חוצים דשא, מתפתלים על שביל, מגיעים לדק. מולנו אגם כחול כהה שנעצר בחריקה בהר ירוק. סירות קאנו בודדות משוטטות באופק. שלוות מלאכים מנגנים בנבל מעליהן.
בדרך כלל עומר פה בשקיעה, כשיצירת הנוף סביבנו נצבעת בכתומים. רק שמצב הדברים כרגע הוא פלטת שמיים אפורה, שדרכה נזילת גשם קלה. זה מוזר, כי די חם עכשיו. עומר מתבוננת. אני שואל מה יש פה.
היא מתארת: המים, השתקפות העצים, הירוק באופק, הדגים, הרוח, האוויר הטוב, הפרפרים, הציפורים. וכשהיא אומרת, הטבע מבצע - וציוצים רחוקים נשמעים. לא סתם עומר הביאה אותנו לכאן. "פה אני מרגישה את עצמי שלפני 7 באוקטובר, את שמחת החיים. ופה יש פחות זמן למחשבות לרוץ בראש", העיניים שלה כמו שטות במרחבי האגם העומד, עוצרות לדוג פיסות שלווה.
גם שלומית נזר, מורה בבית הספר נופי הבשור, נמצאת פה, חולקת בקתה עם תלמידיה. מה לומדים מקרבה כל כך אינטימית? "שהבחירה שלהם בחיים חזקה מכל דבר אחר"
המבחן במתמטיקה הציל את עומר, ככה היא אומרת. ב-6 באוקטובר הייתה אצל בת דודתה בניר עוז. היה תכנון שיישנו יחד, אבל בחצות חזרה הביתה, לקיבוץ אורים, כי בראשון המבחן.
ואז אזעקות, בבית אין ממ"ד, אז הן ארבע נפשות בשירותים. "הייתי עם שמיכה מעליי. יש לי אסתמה כשאני בלחץ. לא הצלחתי לנשום סדיר. הפחד על כל כך הרבה אנשים. על עצמי". 
ואחר כך, הבשורות הנוראיות. הידיעה על רצח קרוביה, משפחת סימן טוב מניר עוז. "כל ה-7 באוקטובר בכיתי, גם ב-8 באוקטובר בכיתי. קשה היה לקלוט".
את המבחן ההוא במתמטיקה עומר לא עשתה בסוף. שלומית נזר, המחנכת שלה והמורה למתמטיקה בבית הספר נופי הבשור, צוחקת כשהעניין הזה עולה.
היא פה, אגב, המורה. עד לאמריקה הגיעה על תקן מדריכה, להשגיח עליהן מקרוב. כמה קרוב? הן ישנות יחד באותה בקתה. זו שמקושטת בדגלים כמו ביום העצמאות. זו שעכשיו אנחנו יושבים לידה. "לא חשבתי שאצטרך לחלוק איתן שירותים ומקלחת. בכיתי בלילה הראשון", היא שוב צוחקת.
בשנה האחרונה, שלומית אומרת, מורה זה הדבר האחרון שהייתה עבורן. אני שואל מה לומדים מקרבה כל כך אינטימית עם התלמידים. "הבחירה שלהם בחיים חזקה מכל דבר אחר", היא משיבה, "תעבור אחד-אחד, אני חותמת לך שהם מוכנים להישאר פה עוד חודש".
ב-7 באוקטובר מצאה עצמה אצל הוריה בנתיבות עם שלוש הבנות, כשבעלה עם שני הבנים בביתם במושב תקומה. ותוך כדי הסרט המשפחתי, יש את ח'4 שלה. "אני בווטסאפ: 'חבר'ה, מספרי ברזל להתפקד'. והם: 'שלומית, אל תשאלי, שורפים את הקיבוץ', 'שלומית, אני מסתתר בממ"ד'".
בערב, בתוך רגעי חרדה בגלל אלו שלא עונים, היא הגיעה לקונסרבטוריון בנתיבות, לשם פונו כמה תלמידים עם משפחותיהם. "אני רואה אותם שבורים, בוכים, רגע שאני מתה לשכוח".
גם לעומר יש תיאורים כאלו. היא מדריכה במרכז צעירי ניר עוז. את המפגש עם הילדים, בגילי יסודי, אחרי הבוקר הנורא, היא משחזרת בפרטים: את המלון באילת שהיה בריח עשן; את הילד שסיפר שהיה לו קשה לנשום בממ"ד, נתן לה חיבוק ובכה; את קרוב משפחתה, גם ילד, שאמר: "עומר, פחדתי שלא אראה אותך יותר". 
"חלק מהקטנים לא יזכרו", היא מנסה להתנחם, "הם לא יזכרו את הבכי. הם לא יזכרו שלא היה מה לשתות".
אי-אפשר לדעת. אולי. אבל עומר זוכרת. והיא רק בת 15. בינתיים, עד שתיאלץ להיפרד מהמחנה, יש את האגם. אגם השכחה. מעליו פלטת שמיים אפורה, נזילת הגשם בינתיים תוקנה. כמה חבל שאי-אפשר לקחת אותו הביתה.
איך אומרים ערס בנקבה
עומרי עמר וסהר סוכמן יושבים בלב היקום. כלומר על ספסל ברחוב 79, עם הגב לסנטרל פארק ווסט. לידם כמה דוכנים של נקניקיות ג'מבו וסנדוויצ'ים עם צ'יקן. לפניהם כביש סואן עם המון שחוצה בתוך שאון רכבים מייללים.  ממול המוזיאון האמריקאי המפורסם לתולדות הטבע.
עומרי מתרווח לאחור על הספסל. הרגליים קדימה. ביד פחית ספרייט. העיניים תקועות ביקום, שמיוצג כרגע בידי מנהטן. "כל האנשים פה ופה ופה", הוא מצביע אל מעבר חציה ואז אל הנחיל הבלתי נגמר שזורם לאיטו למוזיאון, "מנותקים מהמציאות. אין להם מושג איך המוות קורה בשניות".
הוא לוקח לגימה. ממשיך להביט. "הם לא יודעים שתוך שלוש שניות יכול לנחות פצמ"ר. הם לא יודעים שכשיש אזעקה, עוד לפני שהמוח מבין, הרגליים רצות לממ"ד".
7 צפייה בגלריה 
מימין: ליאל אטון, ליטל כהן, עדן מאור ושקד פירט. "אנחנו כבר פיימוס, נשמה"
(צילום: ליאור בן עמי)
לפני כמה דקות סהר והוא הסתובבו במוזיאון. התעניינו. בופלו, מוס, שזה אייל עם קרניים גדולות. לדינוזאורים לא הספיקו. ועוד מעט, אחרי שיסיימו את הטיול במנהטן, שמצטרף לימי ראפטינג, וודסטוק וכאלה, האוטובוס ישיט אותם ואת שאר בני ה-15 מנתיב העשרה לצפון ניו-יורק, למחנה "יהודה הצעיר", תנועת נוער ציונית אמריקאית, שם הם כבר שבועיים וחצי.
תודו שנשמע אמריקה.
"באיזשהו מקום", סהר מסבירה, "אנחנו יכולים להיות שוב ילדים, לרוץ, לקפוץ, לעשות שטויות של ילדים. קצת כמו לחזור שנה אחורה בזמן".
עומרי לא מסכים. כלומר, כן, נחמד להתנתק מהחדשות והכל. אבל אחורה בזמן? לא, לא. את מה שחווה לא ניתן להעלים.
את מה להעלים? את האקדח של אבא שהחזיק בסוף אותו יום נורא, כשעזב את הבית באוטו עם המשפחה? את הפציעה של אבא, שיצא להילחם עם כיתת הכוננות וחזר אחרי שנורה ברגל, בקרב שבו נרצח אחד השכנים? את זה שהוא, בן ה-15, התבקש לשבת ליד אבא, להשגיח שלא יירדם?
"רציתי שיהיה להם מקום גם לבכות וגם להיות כמו שאר החניכים", אומר איתן קנטר, מנהל מחנה ברקשירס, בן 43 מניו ג'רזי. בכי לא יוצא לו לשמוע, "הבנות רק צועקות ושרות"
ועומרי היה שם, שקוע במשימה, בלי לשים לב שהוא מתבגר בינתיים בקצב שלא תואם את סיבובי כדור הארץ.
"ואתה עושה מה שצריך. אבא שלך מבקש מים, אבל אין, אז אתה מביא סודה. הוא אומר שקר לו נורא, אתה מביא שמיכה. היום הכי איטי בהיסטוריה, גם בימים שיהיו לי בעתיד. כל רגע נמשך יום שלם. יום שהתפרס על חודש. והאחריות שנפלה עליי לא נותנת לי אופציה לחזור להיות ילד".
סהר הייתה עם המשפחה 12 שעות בממ"ד. "יום שהוא לופ שלא נגמר", אומרת, "ואז, אחרי שאתה נוסע למקום יותר בטוח, אתה מקבל בום-בום-בום. הנרצח ההוא והנרצח שם וסבתא".
המעבר מעיסוק במלחמה בעוטף למלחמת צבע במחנה הקיץ, סהר מסכמת את התפנית, הוא די חד. את עומרי, כבר הבנתם, זה לא ישכנע. למלחמת הצבע לא הלך. במקום זה שיחק פוקר. "לא צריך עוד מלחמות", הוא אומר.
הם צריכים ללכת. רגע לפני צילום על הנוף של מנהטן אני מבקש שיספרו משהו מצחיק מהמחנה. "ווייק-אפ, ווייק-אפ", עומרי מחקה עכשיו את לחישות המדריך הבריטי רפי בבקרים; וסהר נזכרת באחד הנערים האמריקאים ששאל איך אומרים ערס בנקבה. צ'חלה, השיבה. "ומאז המילה היחידה שהאמריקאים אומרים לכל מי שעובר מולם, זה צ'חלה וצ'חלה".
אנחנו צוחקים עכשיו. טוב ששאלתי. ואז שניהם לוגמים פחית. מולנו, מזווית הספסל שבלב היקום, כלומר ברחוב 79, עוברים ושבים חדשים. כאלה שעומרי קורא להם מנותקים.
אפילו העצים מחבקים
הכיוון מערבה.
אחרי שצולחים את פקקי היציאה ממנהטן, הריאות נפתחות למרחבים בירוק. יש איזו סופה שאמורה לחלוף איפשהו בסביבה. דבי, האמריקאים קוראים לה. אפילו את האסונות שלהם הם ממתגים. הדרך בינתיים מצטמצמת והופכת מיוערת, עטופה משני צידיה בעצים גבוהים שמסוככים על האופק. ובאופק: הרי הפוקנוס ושכבת ערפל גדושה, כמו מאפרת בכבדות את הבריאה.
והנה גשר ושלט לבן שמבשרים: פנסילבניה. ואז, פנייה באחד היערות, באזור מדולל מקליטת ג'י-פי-אס – המובילה, כמו דלת סודית, אל פלנטה אחרת. פיינמיר. מחנה קיץ יהודי כבר 82 שנה. יש בו כ-350 חניכים, רובם יהודים-אמריקאים, ובהם קבוצה של בנים ובנות מבארי.
"אני תמיד שמח להביא לכאן ילדים מפילדלפיה ומניו-יורק ולהרחיק מהעיר, אבל התמיכה הזו בישראל, לא יכולתי לבקש משהו עוצמתי יותר בקריירה שלי", אומר איתן גרואברט, מנהל המחנה, שמקבל את פנינו עם ווקי-טוקי ומכנסיים קצרים.
הוא לוקח אותנו לסיבוב. קיר הטיפוס, האמפי עשוי האבן הירושלמית שמשמש לקבלת שבת, אולם המופעים המאובזר כלי נגינה, אולם המלאכה שעל הרצפה שלו פרוסים ניירות וציור גדול בעבודה. יש בו שמש, דג, גלשן, והכיתוב באנגלית: "23 שנה תחת השמש", לזכר עילי נחמן, שהיה מדריך במחנה ונרצח במסיבת הנובה ברעים.
שלו פה, וידידותי. אפילו העצים מחבקים כאלה.
על קיר בחדר האוכל נשען אחד בידיים שלובות. זקן, עגילי חישוק. יוגי. ביום-יום הוא שף פרטי, בקיץ הוא כאן, במעין שליחות פרטית. "אני מתייחס לילדים כמו לסופרסטארים שאני מאכיל", הוא אומר ועם היד מורה אל שולחנות העץ הגועשים, שעליהם פתיתים מוקרמים, לזניה, אפונה ירוקה. "אולי, בין אלה שפה, נמצא הסנאטור הבא, המושל הבא".
"I'm hooked on a feeling, I'm high on believing". חדר האוכל של יוגי עכשיו הכי באוויר. הצלילים שמגיחים מהרמקולים גורמים לילדים להניף ידיים, לעזוב מזלגות, לנפנף. איזה כיף, יא-אללה.
7 צפייה בגלריה 
בקתת הישראלים. "האמריקאים לא סגורים על המידע, אז הם שואלים"
(צילום: ליאור בן עמי)
לפני כמה ימים השמיעו כאן את "הוטל קליפורניה" של האיגלס. "Such a lovely place", אגם נווה עכשיו מזמזמת בשקט, כשאנחנו יושבים בפרגולה שמשקיפה למחנה. זה השיר שסבא שלה מרדכי הכי אהב. אפילו השמיעו אותו בלוויה שלו. "זה לא גרם לי לבכות, זה גרם לי להיזכר בו", היא אומרת.
היא משכונת ותיקים בבארי, ואת מתקפת חמאס אגם אומרת שחוותה פחות נורא מאחרים. כלומר, כן, היא הייתה בממ"ד עם ההורים ואחותה הקטנה עד שתיים וחצי בלילה; וכן, היה להם לשתות "רק שני שלוקים מבקבוק"; ולאכול כמה נחשי גומי ופיצה שאבא הביא בחופזה מהמקפיא, "אמר, 'קחו, זה לא כזה קפוא'", היא נזכרת.
ועדיין, אגם לא הבינה את האירוע. זו האמת.
"לא אשקר, לא פחדתי בכלל, ולא כי אני גיבורה", היא אומרת, "כי לא ידעתי שכדור יכול לחדור דלת ממ"ד. לא ידעתי שבית יכול להישרף. לא הבנתי מה זה מחבלים. לא הבנתי שבאים להרוג אותנו. אמא הייתה על דלת הממ"ד עם מסרק תלתלים. זה היה הנשק. לא הבנתי למה. חשבתי שאנחנו מוגנים".
אולי באמת עדיף לא לדעת. במיוחד כשאת בת 13. ואין הרבה מה לעשות מול זה.
"ממש עדיף לא לדעת", אגם מסכימה, "אני לא יכולה לדמיין את עצמי יודעת שמלא דברים נוראים יכולים לקרות".
ייקח זמן עד שמאורעות אותו יום ינחתו עליה. זה יקרה כשתגלה שסבא מרדכי נרצח כשיצא לסייע בסגירת הממ"ד של סבתה החורגת, יונה פריקר, גם היא תירצח באותו היום. "אם יונה הייתה מתה והוא היה ניצל, הוא היה נשאר עצוב עד סוף החיים", אגם אומרת ואז נזכרת בביקורים אצל סבא. "ממלכת החטיפים והממתקים", צוחקת, "היו לו עוגיות פסח גם לא בפסח. היינו קוראים לזה עוגיות סבא".
אחריה, ד"ר הדס שיין טלבי, ראש המשלחת הישראלית במחנה, מספרת על רגע שלא תשכח מהבילוי כאן. זה היה כשנסעו לפארק מים ונכנסו לבריכת גלים, כזו שנשמעת בה סירנה כשיש גלים. "כל הילדים האמריקאים קופצים למים, משתוללים. והילדים שלנו עומדים קפואים. לקח להם כמה שניות להבין", היא מתארת, ואז מוסיפה שזה היה רגע שסיפר את סיפור הכאב, זה שחצה איתם ימים ואוקיינוסים. "לא הצלחנו להשאיר אותו בישראל".
שלט "ברינג דם הום"
נטע בכר מטפסת במדרגות עץ אל גבעה המשקיפה למחנה. על הגבעה עצים גבוהים ובאנקים (ככה קוראים במחנה לבקתות המגורים). ברקע סראונד ציוצים. עוצרים בכניסה לבאנק, שבה היא והחברות מבארי ישנות. דגל כחול-לבן תלוי שם.
נטע היא הילדה עם הדגל. מאז שהגיעה היא מסתובבת במחנה עטופה בו. זה לא סתם דגל. אחיה הגדול נדב עשה איתו את מסע הכומתה בגולני. "לזכר סבתא גאולה, 7.10", כתוב עליו.
האופק מתקדר. זה היום הקר ביותר מאז שהגיעו לפיינמיר. טיפות בודדות נופלות משמי האין-סוף של פנסילבניה.
"תמיד אחרי הגן ובית הספר, סבתא הייתה מקבלת אותי עם פנקייקים וקפה קר", נטע נאנחת. מבקשת שנייה, שותה קצת מים, דמעות מתמזגות עם אלו מהשמיים. "היא אהבה מאוד את המדינה", נטע מוסיפה, "בזכות הדגל אני מרגישה שהיא פה איתי".
נטע, 13, היא הקטנה משישה אחים, ובתו של יוסי בכר, אלוף במיל', שבאותו בוקר שאמו נרצחה ומשפחתו הסתגרה בממ"ד, נלחם וחיסל בסביבות 15 מחבלים שחדרו לקיבוץ.
"יושבים, שומעים יריות, ערבית מהחלון, עושים פיפי בכוסות", נטע מתארת את השעות בממ"ד, ואז נזכרת ברגע שבו מחבלים ניסו לפתוח את דלת הבית ללא הצלחה; או כשישבה על המיטה וקראה תהילים; או, ב-21:30, כשאבא הגיע עם חיילים. "הקלה, אני רואה שהוא חי", היא מתארת.
ברקע עכשיו קולות עונג. קפיצות, מים משפריצים, צווחות משוחררות דאגה של ילדים. אחת, אחת, אחת, בדיקות תקינות סאונד של החיים.
עומרי עמר (15) מנתיב העשרה מצביע על הנחיל האנושי שזורם למוזיאון הטבע במנהטן, "כל האנשים פה", הוא אומר, "מנותקים מהמציאות. אין להם מושג איך המוות קורה בשניות"
נטע אוהבת את בית היצירה שמעל האגם, ובמיוחד נגרות. "דופקים על עצים, מוציאים אגרסיות", אומרת בחצי חיוך. כשאחרים במחנה, הילדים היהודים-אמריקאים, מכינים בובות של חיות, דברים כאלה, נטע מכינה שלט "ברינג דם הום".
אני שואל מה הילדים המקומיים יודעים על מה שעברו. "הם לא סגורים על המידע, דברים שראו באינסטגרם", נטע משיבה, "אז הם שואלים. בדברים מסוימים שיתפנו, שנרצחו אנשים בקיבוץ, שנחטפו מול העיניים שלנו. לא נכנסנו למה שעברנו. זה בסדר שהם מתעניינים".
שניים מתמסרים עם כדור על הדשא לידנו. "וואווו, הווו", צווחות מהאגם שוב ברקע. עם המדריכים הישראלים שכאן נטע מרגישה יותר הבנה. אפשר לדבר איתו בעיניים, היא אומרת על אחד מהם.
מה את רואה לו בעיניים, אני שואל. "שהוא היה איתנו שם. שהוא בא להציל אותנו".
נטע ואותו מדריך יגלו על הקשר ביניהם באחד מלילות שבת, ביער בפנסילבניה, כשהם בלבן וחאקי. "ישבנו בדשא", נטע מצביעה ימינה. "והוא כזה, 'את יודע שגם אני נלחמתי בבארי'".
"מהרגע שהכרנו הן לא יצאו לי מהראש", אותו מדריך אומר.
מזג האוויר קצת התייצב. הגורל מרחף מעלינו ללא הפרעה. יש דברים שאי-אפשר להסביר. ובכל זאת אלה העובדות: החייל שנסע בבהילות בבוקר ההוא כדי להילחם על הקיבוץ של הילדה עם הדגל - שוב על תקן זה שמגן, שוב לידה, באמריקה הרחוקה.
ושניהם מדברים בעיניים.
מחפשים את הבית
את קבוצת הילדים מבארי בנמל התעופה ניוארק אי-אפשר לפספס. הם היחידים שיושבים על רצפת גייט 68 ומשחקים קלפים. לידם במבות פתוחות.
שלושה שבועות במחנה הקיץ במישיגן מאחוריהם, ועכשיו הנחיתה למציאות, בטיסת לילה, היא כמו מעבר במסדרון חשוך. מבעד לחלון המטוס שמיים כהים מהפנטים. ותחתיהם שזורים חוטי אורות ניו-יורק מוזהבים. "כשאני רואה שמיים יפים, אני יודעת שדוד שלי מסתכל עליי ומחייך", זיו בן חמו אמרה כששאלתי איך תרגיש בטיסה חזרה.
נערי העוטף כבר לא נערים.
אלה לא רק אירועי הקצה שחוו. כשאתה ילד חלק מהחוסן שלך זה לדעת שיש מי שיגן עליך. והילדים שפה צפו בשבר של המבוגרים ושל המדינה. ועכשיו, מי יהיה מספיק חזק בעולם הזה לשמור עליהם?
אז זה היה הבלוז לחופש הגדול של נערי העוטף וגבול הצפון. ובינתיים, כשחופי ישראל מתקרבים, ואיתם חוסר ודאות של תחילת שנת הלימודים, במושב מאחוריי שני ילדים מבארי נדרכים. הפנים שלהם צמודות לחלון, והם מצביעים ליבשה המתקרבת. מחפשים את הבית. זה קצת עצוב כי בארי לא בקו האופק שלנו, ואי-אפשר שלא לתהות לאיזה בית הם מתכוונים.
הלוואי, אני מתפלל מהמושב לפניהם, שימי מחנה הקיץ הללו יקבלו מקום של כבוד בסיפור שלהם, וידחקו מעט את השנה האחרונה. מגיע לילדים האלה את כל הזיכרונות הטובים שבעולם.