אגף המודיעין של צה"ל ובכירי מערכת הביטחון הכירו את המתווה וידעו מספיק זמן מראש את המועד המתוכנן של מכת הנקם שגיבש חיזבאללה על חיסולו של פואד שוכר בביירות: "יום הארבעין", שבו מתאבלים השיעים על מותו של האימאם חוסיין בן עלי בקרב כרבלא לפני יותר מ-1,300 שנה.
סביר להניח שנסראללה בחר במועד הזה, שחל השנה ב-25 באוגוסט (יום ראשון השבוע) כדי להדגיש באמצעות הקבלה היסטורית-דתית את חשיבותו של שוכר, מי שהיה הסמכות הצבאית הבכירה בארגון, ידידו ויועצו החשוב ביותר. מכאן גם הצורך הדחוף לגבות מחיר מרתיע מישראל ולאותת לנו שבין אם מדובר בסיכול ממוקד של אישיות בכירה בחיזבאללה או במתקפה "שתחזיר את לבנון לתקופת האבן", כפי שמאיימת ישראל כבר שנים – מעתה והלאה כל תקיפה ישראלית בביירות תיענה בירי על תל-אביב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
עם זאת, ממתווה הפעולה היה ברור שנסראללה ופטרוניו האיראנים רוצים להימנע מהסלמה רבתי. הם כנראה העריכו, בצדק, שאם המכה שינחיתו תגרום לאבידות ולהרס ניכרים, כולל בעורף הישראלי, צה"ל יגיב בעוצמה. במקרה כזה, רבים הסיכויים שאיראן ושלוחיה יידרשו להיחלץ לעזרת חיזבאללה. התוצאה תהיה מלחמה אזורית שאיראן ממש אינה רוצה בה בנקודת הזמן הנוכחית.
האייתוללות בטהרן מבינים היטב מה עלול לקרות לכלכלתם, למתקני הגרעין שלהם וליציבות המשטר אם תפרוץ מלחמה כזו. הם רואים את מפת ההיערכות הנוכחית של הכוחות הימיים והאוויריים האמריקאיים ובעלי בריתם באזור; הם גם ראו, באפריל השנה, מה קורה לטילים ולכטב"מי הנפץ שלהם כתוצאה משיתוף פעולה בין צה"ל לסנטקום (פיקוד המרכז של ארצות-הברית) ובהמשך אף קיבלו דוגמית מהיכולות ההתקפיות ארוכות הטווח של ישראל. לכן, כל עוד ארה"ב נוכחת בעוצמה כזו באזור, ועד שלא יהיה בידי איראן נשק גרעיני מבצעי, טהרן אינה מניחה לחיזבאללה או לכל גורם אחר לגרור אותה למלחמה אזורית. זו גם הסיבה לכך שאיראן, אחרי דיונים אינטנסיביים, נמנעה מלהנחית מכת נקם משותפת, או אפילו רק מתואמת, עם חיזבאללה.
המידע על התגובה המתוכננת של חיזבאללה, שהלך ונעשה מפורט, מדויק ואמין יותר, אפשר לצה"ל לא רק להיערך להגנה אלא גם להכין כמה תוכניות למבצעים התקפיים משני סוגים. הסוג הראשון הוא מבצעי סיכול ושיבוש מתקפת הנקם המתוכננת של חיזבאללה לפני או תוך כדי שהיא מתבצעת, מה שמכונה בעגה המקצועית "התקפה מונעת" או "התקפה מקדימה" (שהיא למעשה מתקפה המתבצעת כשהאויב כבר השלים את הכנותיו ועומד לתקוף בזמן הקרוב). הסוג השני הוא התקפות תגובה ותגמול ישראליות תוך כדי או אחרי ההתקפה של חיזבאללה.
מלכתחילה היה ברור למקבלי ההחלטות במערכת הביטחון ובדרג המדיני שבכל מקרה ישראל לא תמתין שפעילי חיזבאללה ישגרו את מטחי הנקם, אלא תשתמש במודיעין האיכותי שבידה כדי להנחית מכה מקדימה שתשבש את תוכניותיו, תמנע אבידות והרס ביישובי הצפון ולא תאפשר לפגוע במטרות איכות במרכז הארץ ובאזור תל-אביב. על תגובה, אם תידרש, יחליטו בהמשך בהתאם לנסיבות. אלא שהמידע המודיעיני האיכותי העמיד את מקבלי ההחלטות בפני פיתוי לבצע מהלך אסטרטגי שיביא לשינוי מהותי של המציאות הביטחונית בחזית הצפון.
לא מעט בכירים וטובים במערכת הביטחון טענו (ועדיין חושבים) ש"פעולת יום הארבעין" הייתה הזדמנות פז לעשות "איפון" אסטרטגי לחיזבאללה. אי-אפשר לפרט את מתווי הפעולה שהציעו אותם בכירים, כי ייתכן שצה"ל עוד יידרש לממשם בעתיד. אבל אפשר לדמיין תרחיש שלפיו אחרי או אפילו תוך כדי מתקפת הנקם של חיזבאללה, צה"ל מנחית מהלומת אש אווירית, ימית וקרקעית על כל מערכי חיזבאללה ותשתיותיו בכל שטח לבנון, ובמקביל נכנס לתמרון קרקעי בדרום לבנון; אותו תמרון שתושבי הצפון הסובלים דורשים מצה"ל ומהממשלה לפתוח בו לאלתר, ושפיקוד צפון מחכה רק לפקודה לבצעו.
על פי תרחיש זה, שהוא כרגע תיאורטי לחלוטין, המתקפה החיזבאללאית מעניקה לישראל את הלגיטימציה למערכה שלא רק תמזער למשך שנים את האיום הנשקף מחיזבאללה לעורף הישראלי ותשלול מאיראן את הזרוע הארוכה האפקטיבית ביותר שלה, אלא גם תרחיק פיזית את לוחמי הארגון והנשק הכבד שלו לטווח ביטחון של עשרה קילומטרים לפחות מיישובי הגליל והגולן. גורם ביטחון שדיבר איתי על תרחיש כזה ודומיו כעל אפשרות ריאלית (רק בנסיבות אחרות) הוסיף בחיוך את המשפט הידוע של חוזה המדינה: "אם תרצו – אין זו אגדה".
לא מעט בכירים במערכת הביטחון טענו, ועדיין חושבים, שזאת הייתה הזדמנות פז לעשות "איפון" אסטרטגי לחיזבאללה. המתקפה מעניקה לישראל את הלגיטימציה למערכה שגם תרחיק פיזית את לוחמי הארגון לטווח ביטחון של 10 ק"מ לפחות מיישובי הגליל והגולן
בסופו של דבר בחר ראש הממשלה נתניהו, בעצה אחת עם שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי ואלופי המטכ"ל, בחלופה הסולידית ביותר שהציע חיל האוויר: "התקפה מקדימה להסרת האיום" שתשבש את היערכות חיזבאללה למכת הנקם, ומיד אחר כך ניהול מערכה הגנתית שתסכל את כוונת הארגון הלבנוני להפוך בחזרה את הקערה על פיה באמצעות המשגרים והכטב"מים שנשארו לו בדרום לבנון.
היו כמה שיקולים כבדי משקל שהביאו להחלטה על פעולה במתווה המאופק הזה. החשוב שבהם הוא הדרישה של ארה"ב ובעלות בריתה מישראל שלא לפעול באופן שעלול להידרדר למלחמה אזורית. עכשיו, בעיצומה של מערכת הבחירות בארה"ב והמלחמה שישראל מנהלת בעזה, השאיפה של הממשל הדמוקרטי למנוע מלחמה אזורית התעצמה לממדים של אובססיה. אפשר בהחלט להבין למה. אם ארה"ב תצטרך לעמוד בהתחייבותה להשתתף בהגנה על ישראל מפני איראן ושלוחיה, חיילים אמריקאים עלולים להיפגע ולחזור בארונות ומחירי הבנזין והגז לבישול יאמירו. זהו סיוט עבור כל מועמד לנשיאות וכל נשיא אמריקאי.
לפיכך הציעה וושינגטון עסקה שקשה לסרב לה: ישראל נדרשת להימנע מפעילות שלהערכת האמריקאים עלולה לסבך אותנו ואותם במלחמה אזורית; לשתף פעולה במאמצים להגיע לעסקת שחרור חטופים שתסיים את המלחמה בעזה ולאפשר לסיוע הומניטרי להיכנס ללא הגבלה לרצועה. בתמורה, ממשל ביידן-האריס מתחייב להעניק לישראל כמעט כל מה שהיא זקוקה לו כדי להשיג את מטרות המלחמה: החל בסיוע צבאי, דרך הרתעה אמינה כלפי מדינות הציר השיעי באמצעות כוחות צבאיים אמריקאיים, וכלה במטריית הגנה מדינית בזירה הבינלאומית. אין מה לומר – חבילה נאה של תמריצים שכמעט אין איומים לצידם חוץ משיימינג פומבי פה ושם לנתניהו כשהוא מתעקש לדרוך על יבלותיו של ביידן.
מאז חודש מאי השנה מתרבים הסימנים שלא רק מערכת הביטחון מיישרת קו עם האמריקאים, גם ראש הממשלה ואנשיו מגלים נכונות מרבית להיענות לדרישות הממשל; לא רק מפני שוושינגטון עומדת בהבטחותיה, אלא גם מתוך הבנה שאם המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין לא ישיג הסדרה דיפלומטית שתרחיק את חיזבאללה ונשקו הכבד מהגבול, ישראל תיאלץ לצאת למלחמה בלבנון שבסופה אפשר יהיה להחזיר את תושבי הצפון המפונים לבתיהם בביטחון, ואולי אף להסיר את איום הטילים, הרקטות והכטב"מים של חיזבאללה מעל העורף הישראלי.
מלחמה כוללת עם חיזבאללה תהיה עתירת אבידות והרס בעורף הישראלי והלבנוני, ובמהלכה יזדקק צה"ל לכמות גדולה של חימושים כבדים וחלפים שרק ארה"ב יכולה לספק. נזדקק גם לשיתוף פעולה עם כוחות סנטקום ובעלי הברית האזוריים של ארה"ב כדי להדוף מתקפות טילים וכטב"מים של איראן ושלוחיה. המגבלות והאילוצים שהאמריקאים השיתו גם בדרום וגם בצפון, חייבו את צה"ל לחתור להכרעה באמצעות הישגים טקטיים מצטברים – בנקודות ולא בנוקאאוט. בעידן הנוכחי של מלחמה רב-זירתית ישראל כבר אינה יכולה לטעון שבכוחה להתגונן לבד מול כל האיומים מכל הכיוונים. טכנית זה אולי אפשרי, אבל המחיר שישלם העורף הישראלי יהיה נורא.
בעידן הנוכחי, ישראל כבר אינה יכולה לטעון שבכוחה להתגונן לבד מול כל האיומים מכל הכיוונים. טכנית זה אולי אפשרי, אבל המחיר שישלם העורף הישראלי יהיה נורא
איום נוסף, שכדי להתמודד איתו נזדקק לארה"ב, הוא הנשק הגרעיני. איראן כבר נמצאת במעמד של מדינת סף גרעינית לאחר שהצליחה להעשיר אורניום בכמות ובדרגת העשרה שמאפשרות לה לייצר מתקן נפץ גרעיני בתוך שבועות. מה שאיראן עדיין לא הצליחה לפתח הוא את הנשק עצמו, כלומר – ראש קרב אטומי לטיל או פצצה המוטלת ממטוס. אבל לאחרונה הבחינו קהיליות המודיעין של ארה"ב וישראל בסימנים שמתרבים והולכים לכך שאיראן חידשה את מאמציה גם בכיוון הזה. בישראל יש חילוקי דעות בתוך קהיליית המודיעין. במוסד, שמופקד על סיכול הגרעין האיראני, טוענים כי המאמצים האיראניים לפיתוח ה"פצצה" עדיין לא יעילים. ראש אמ"ן היוצא, האלוף אהרון חליוה, נשמע בחדרים סגורים מודאג יותר.
השורה התחתונה היא שישראל אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה וחייבת להתחשב בבקשות ולעיתים בתכתיבי הממשל בוושינגטון, גם כשמדובר בקביעת עיתוי המערכה שתחזיר את מפוני הצפון הבוער לבתיהם בביטחון. בהקשר זה חשוב לציין שלישראל יש אינטרס משלה להימנע ממלחמה אזורית. מלחמה כזו תשרת את סינוואר כיוון שצה"ל ייאלץ לרכז כוחות ומאמץ בזירה הלבנונית והאזורית ויקטין את הלחץ הצבאי שהוא מפעיל על חמאס ברצועת עזה. זה מגדיל את סיכוייו וסיכויי ארגונו לשרוד ברצועה בהנהגתו כארגון גרילה וטרור. זו גם הסיבה שאין לסינוואר אינטרס לסגור עסקה לשחרור החטופים ולסיום הלחימה.
הרושם הוא שאחרי התייעצויות ודיונים אין קץ עם האיראנים ועם בכירי אנשיו, מצא את עצמו נסראללה מתכנן את הפעולה כמעט לבדו. פואד שוכר, החבר הקרוב והיועץ המומחה לעניינים צבאיים שעליו סמך בעיניים עצומות, כבר לא היה שם לידו, ובסביבתו הקרובה גם לא היה מחליף ראוי בעיניו. מזכ"ל חיזבאללה חילק את סמכויותיו של שוכר בין שלושה ממקורביו (הם מוכרים היטב בישראל) אבל איש מהם אינו יודע לתכנן וגם לנהל מבצעים כמו "חאג' מוחסן", שעלה בסערה השמיימה. לכן, חלק ניכר מההחלטות המעשיות מתנקז כעת לשולחנו של המזכ"ל המותש.
וכך, מי שהורגל לעסוק ממעבה הבונקרים שלו בעניינים אסטרטגיים, מדיניים ודתיים ולשאת נאומים חוצבי להבות נאלץ עכשיו להיות מעורב בפרטים הקטנים. זה לא פשוט מפני שגם חלק ניכר ממפקדי המרחבים המבצעיים, מערכי הרקטות וההגנה האווירית שלו הם אנשים חסרי ניסיון שהחליפו את קודמיהם הוותיקים והמנוסים שחוסלו. התוצאה היא תוכנית פעולה "רזה" שעיקרה, כך נטען, הוא פגיעה באמצעות רקטות קצרות טווח וכטב"מי נפץ ב-11 בסיסים ומתקנים של צה"ל באזור הצפון. מרבית שיגורי הנקם אמורים היו להתפוצץ במתקנים צבאיים באזור שמצפון לקו עכו – צפון הכנרת, שאליו חיזבאללה יורה כבר 11 חודשים ללא הפסקה.
3 צפייה בגלריה
מתקפת המנע בלבנון. הטענה שצה"ל יצא למכה המקדימה רק בגלל הסכנה לתל אביב מוטעית ועושה עוול
(צילום: Kawnat Haju, AFP)
נסראללה, בנאום מלא שקרים שנשא אחרי יום הקרב, ניסה להסביר את הרציונל הצבאי של תוכניתו. הוא טען שהשיגורים המסיביים נועדו "להרוות" ולהעסיק (ועם קצת מזל, גם להשמיד) את מתקני הגילוי, התצפית והמודיעין, ובעיקר את מתקן הבקרה האווירית (יב"א) בהר מירון ואת סוללות ומשגרי כיפת ברזל הפרושים בגליל ובאזור החוף הצפוני. כל זאת במטרה לשתק זמנית את מערך ההגנה האווירית ולאפשר למספר מצומצם של רקטות מדויקות לטווח בינוני וכטב"מי נפץ ארוכי טווח וזריזי תמרון לעשות את דרכם באין מפריע לאזור המרכז כדי לפגוע בשתי "מטרות איכות": בסיס ההגנה האווירית בעין שמר, הנמצא כמה עשרות ק"מ מצפון-מזרח לתל-אביב, ובסיס יחידה 8200 של חיל המודיעין בגלילות. המטרה של "מטחי הבוטיק" הללו היה לתת תוקף למשוואה שהגה נסראללה לפיה תל-אביב = ביירות.
מאות השיגורים שחיזבאללה תיכנן להנחית על הצפון כדי לשתק את מערך היירוט של ישראל היו של רקטות בליסטיות "טיפשות" ולא מדויקות, ללא מנגנוני הנחיה ותמרון. חלקן היה מיורט, אבל אפשר להעריך בוודאות שכמה מהן היו מתפוצצות וכנראה גורמות לאבידות ולנזק בתוך יישובי הצפון שנמצאים בסביבת המטרות הצבאיות שבהן התכוון חיזבאללה לפגוע. כך שהטענה שצה"ל יצא למכה המקדימה רק בגלל הסכנה שנשקפה לתל-אביב ולתושבי גוש דן היא מוטעית ועושה עוול לקברניטי מערכת הביטחון בקריה וגם לדרג המדיני בירושלים.
אחרי שהוחלט על מכה מקדימה, ורגע לפני שנסראללה נותן לאנשיו את הפקודה לירות, הוצאה לפועל תוכנית שכללה שני מרכיבים. האחד הוא מרכיב הגנתי, שבו מטוסי חיל האוויר, כיפת ברזל ומסוקי קרב של חיל האוויר נערכו לספוג את מה שחיזבאללה יצליח לשגר. המטוסים והמסוקים פיטרלו בשמי לבנון ומעל הים וכיפת ברזל תוגברה.
המרכיב השני, ההתקפי, היה העיקר. בגל הראשון של התקיפה השתתפו יותר מ-70 מטוסי קרב, כולם חמושים בפצצות מדויקות. הוא החל בשעה 4:42 בבוקר יום ראשון, והפצצות הראשונות פגעו במטרותיהן דקות ספורות אחרי שהוטלו. גל התקיפה הזה נמשך 15 דקות והסתיים בשעה 4:57. במהלכו הותקפו ארבעה מרחבי שיגור בלבנון בו-זמנית, הצפוני שבהם ממזרח לצידון (הרבה מעבר לליטני). בגל הראשון הותקפו הרקטות המדויקות לטווח בינוני שנועדו כפי הנראה, יחד עם נחילים של עשרות כטב"מי נפץ, לפגוע בבסיס עין שמר ובבסיס גלילות של 8200. כל הרקטות הללו הושמדו.
3 צפייה בגלריה
F-16 על המסלול ביום התקיפה בלבנון. יותר מ-70 מטוסים בכל הראשון, כ-20 בגל השני
(צילום: דובר צה"ל)
צה"ל הקפיד שלא לתקוף את מאות משגרי הרקטות ואת הרקטות שחיזבאללה מחזיק בתוך כפרי דרום לבנון, לעיתים גם בבתי תושבים. הסיבה לכך היא הרצון בישראל שלא לגרום לאבידות כבדות בקרב אזרחים לבנונים, מה שעלול היה להצית מלחמה אזורית. והייתה תופעה נוספת: אנשי חיזבאללה כבר למדו שכמעט כל משגר שיורה בדרום לבנון בתקופה האחרונה מאותר ומותקף, לעיתים תוך דקות, על ידי כלי טיס של חיל האוויר. לכן הם מקפידים להתרחק מהמשגרים. זו הסיבה שבמתקפה המקדימה של ישראל נהרגו רק שישה אנשי חיזבאללה שהיו אולי במקום הנכון מבחינתם, אבל ברגע הלא-נכון.
חיזבאללה הצליח להתאושש ובסביבות השעה 6:30 החל לשגר לעבר הגליל והגולן רקטות קצרות טווח ממשגרים שנותרו לו. אבל אז הכניס חיל האוויר למערכה את הגל השני – כ-20 מטוסי קרב שמטרתם הייתה ציד משגרים של חיזבאללה ותקיפתם מיד לאחר השיגור. אחרי גל הציד הראשון היו עוד כמה גלים, שהאחרון שבהם היה בעשר בבוקר.
סך כל השיגורים במכת התגובה של חיזבאללה היה כ-230 – הרבה פחות ממספר השיגורים שהוציא אחרי חיסולו של "אבו-טאלב", מפקד אזור נאסר בדרום לבנון. גם עומס היירוטים על משגרי כיפת ברזל לא היה רב, כיוון שרוב הרקטות והכטב"מים ששוגרו היו לא מדויקים והסבו נזק מועט יחסית לבית וללול תרנגולות בגליל. לא היו אבידות בקרב אזרחים, אולם לוחם חיל הים סמ"ר דוד משה בן שטרית ז"ל נהרג משברי טיל יירוט שפגעו בספינת הדבורה שעליה שירת. טילי יירוט גם גרמו נזק משמעותי בכעשרה בתים ודירות בעכו.
אשר לכטב"מי הנפץ, אנשיו של נסראללה ניסו לחקות את שיטת הפעולה של החות'ים, ששיגרו לתל-אביב כטב"ם נפץ ארוך טווח. הם שיגרו את כטב"מי הנפץ שלהם דרומה בטיסה נמוכה מאוד מעל פני הים כדי שלא יגלו אותם ותיכנתו אותם ככל הנראה לפנות מזרחה מול חופי הרצליה או תל-אביב כדי שיפגעו בבסיס הגדול של 8200, הנמצא כמה מאות מטרים מחוף הים. נחיל נוסף של כטב"מים נשלח בנתיב מזרחי יותר לעבר בסיס עין שמר. מטוסי ומסוקי חיל האוויר, משגרי כיפת ברזל וספינות חיל הים גילו ויירטו את כל הכטב"מים של חיזבאללה, חלקם לפני שחצו לישראל וחלקם לפני שעברו את מפרץ חיפה. על פי דובר צה"ל הופלו באותו בוקר 20 כטב"מים, אבל ידוע שחיזבאללה שיגר יותר מ-60 כטב"מי נפץ. אף לא אחד מהם הגיע למטרתו.
מפקד חיל האוויר בסיכום התחקיר של המתקפה המקדימה: "החלק האופרטיבי היה מוצלח מאוד, אבל עדיין לא הצלחנו להביא לשינוי אסטרטגיה בזירה הצפונית"
ההתקפה המקדימה הצליחה אפילו מעבר לציפיות. בסך הכל הותקפו 40 מרחבי שיגור והושמדו כ-6,700 רקטות. מספר זה מחייב הבהרה. לא מדובר באלפי משגרים אלא באלפי צינורות שיגור ורקטות שהיו מוכנים לפעולה על יותר מ-200 משגרים ("כוורות"), רובם נייחים. מחסני הרקטות והמשגרים שהותקפו בדייקנות היו חבויים היטב בסבך הדרום לבנוני או מוטמנים בקרקע במרחבי השיגור הסמוכים לכפרי דרום לבנון. אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, אמר בשיחה סגורה כי המבצע הביא להרס מאסיבי של תשתיות חיזבאללה וכי הדבר מקדם אותנו להשגת המטרה של החזרת תושבי הצפון לבתיהם.
המתקפה המקדימה המחישה לחיזבאללה ולעומד בראשו עד כמה הוא חדור מודיעינית ופגיע והוכיחה כי אין ביכולתו לפגוע בחופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי. והחשוב מכל: לחיזבאללה יהיה קשה ביותר בתנאים הנוכחיים לשקם את המערך הרקטי ואת תשתיותיו שנפגעו קשות במתקפה המקדימה. אם ישראל תצליח לשמר את ההישג, זה יהפוך את דרום לבנון למקום הרבה פחות מאיים עבור תושבי הצפון.
השיגורים מלבנון בשבוע האחרון, גם של כטב"מים וגם של רקטות, פחתו מאוד. הסיבה העיקרית לכך היא שחיזבאללה מנהל כלכלת חימושים. בסיכום התחקיר שערך מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, הוא אמר: "החלק האופרטיבי של התקיפה היה מוצלח מאוד. אבל עדיין לא הצלחנו להביא לשינוי אסטרטגי בזירה הצפונית".
