שתיים מנכדותיי מתחילות היום את כיתה א'. בלי חולצה צהובה. כל אחת מהן כבר פגשה את המורה שלה ואף קיבלה ממנה טריקו לבנה עם הכיתוב שלום כיתה א'. אתמול, במסגרת יום הולדת משפחתי, ציינו את העובדה ששתיים מתוך השבט מתחילות ללמוד בבית הספר, ובמקום לפרוץ בצהלולי ה"קולולו" שמאפיינים אותי, נחתה עליי עצבות.
"תגידי תודה!" נזפתי בעצמי. "הרי ב-7 באוקטובר התקשית להאמין שתראי את 1 בספטמבר".
"תודה, תודה", מילמלתי בשקט, אבל מי העלה בדעתו שאם נשרוד עד 1 בספטמבר נפתח את שנת הלימודים בשגרת מלחמה?
"סאסא!" כך מכנים אותי הנכדודס, לאוזניי זה היה הרבה יותר נעים מסבתוש: "מה את מאחלת לשתי התלמידות החדשות?" חיבקתי את שתיהן, אחת בכל צד, והמטרתי על ראשיהן את כל הברכות שבעולם. "שיהיה לכן כיף, שיהיו בכיתה ילדים נחמדים, שיהיו לכן חברים חדשים, שתמיד יהיה מי שיקשיב לכן ועוד ועוד", כמיטב הקלישאה.
"סאסא!" התקוממה נכדתי הבכורה שמתחילה היום את כיתה ג': "זה לא פייר! לפני שהתחלתי ללכת לבית ספר לא אמרת את זה".
"וואלה?" הופתעתי ושאלתי: "מה אמרתי?"
"את הדברים הרגילים", היא פירטה: "איחלת לי שאלמד לקרוא ולכתוב, שלא יהיו לי הרבה שיעורים".
צודקת נכדתי הבכורה. בצערנו כי רב אנחנו מתאמצים לנרמל את חיינו, וכנראה זו הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הכה קשה – אבל אין שום דבר נורמלי ביום-יום שלנו. גם 1 בספטמבר בישראל הוא הכל חוץ משגרתי – ואני יכולה רק לקוות שמערכת החינוך הספיקה להיערך למהפך שמתחיל היום. עכשיו.
משני צידי המתרס
כתלמידה, המורים ואני היינו בשני צידי המתרס – חתול ועכבר, מלא עימותים. התסכול שלי גבר כשהעברתי שישה צאצאים במערכת החינוך שלא התקדמה כפסע מימי נערותי. גם הם, כמוני, נטחנו בבית חרושת לציונים שבו הזהות והערך שלך נקבעים אך ורק על פי הממוצע. גם במקומות שבהם דיברו ערכים התקשיתי מאוד למצוא תשומת לב כנה, חום אנושי, תחושה של חיבה. אפס ברגש.
על אף שאין לי שום תעודה פדגוגית, רק ניסיון אישי, אני מבקשת מכל מורה בישראל לעשות דליט על נאומי-פתיחת-שנה מסורתיים. הילדים שנכנסים היום לכיתה לא זקוקים לספיץ' של "ידע הוא כוח" ו"השכלה היא המפתח להצלחה". לדעתי, גם בזמני הם נשמעו נבובים עד משעשעים, אבל מהיום אסור להם להישמע. כי הדבר האחרון שלו זקוקים התלמידים, גוזלים כגדולים, הוא לחץ. יש להם מספיק. הם זקוקים לחום, לקִרבה, לשיח, לתחושה של ביחד. מפני שכל אחד מהם, גם אם אין לו בן דוד בעזה וגם אם יש לו בית – עצוב ופוחד ומצולק.
סמדר שיראביגיל עוזיקצת חום. אולי קצת מוזיקה ברקע. קלאסית, לא טראנס. אולי קצת יוגה. אפשרו להם להיפתח, לשפוך, לדבר. ביום הראשון שלי בכיתה א', המורה אמרה לנו שעד חנוכה כולם יידעו לקרוא, כו-לם. השנה, לא אכפת שלי שנכדותיי יתחילו לקרוא רק בפסח. הציונים יכולים לחכות. הכאב – בוער.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.09.24
