אנחנו הרגנו אותם. מי שסחט את ההדק היו חמאסניקים: הם הרוצחים. אבל מי שגרם למותם, גם במובן המוסרי וגם במובן הישיר, המבצעי, היינו אנחנו. ידינו לא נקיות מדמם.
שלא תהיה אי-הבנה: זה לא ה"כולנו אשמים" הסלחני, מרפה הידיים, של הנשיא קציר לאחר מחדל יום כיפור. להיפך: זה ניסיון להסביר איך הכשל הנורא של 7 באוקטובר הפך לכרוני, לממאיר, איפה טעינו ב-11 חודשי לחימה ואיפה אנחנו ממשיכים לטעות ולהקריב לשווא חטופים ולוחמים.
אפתח בסוגיה הקשה ביותר לעיכול - הסוגיה המבצעית. הלוחמים שיוצאים יום-יום לשטח, ברפיח, חאן-יונס או עזה, משוכנעים שהם מסכנים את חייהם למען הצלת חטופים. המפקדים אומרים להם: רק לחץ יחזיר חטופים; ראש הממשלה מבטיח להם, רק לחץ יחזיר חטופים; המשפחות שלהם שומעות אותו פזמון, מדוקלם מפי כתבים צייתנים, בכל כלי תקשורת.
ייתכן שזה היה נכון בשבועות הראשונים, לפני עסקת נובמבר, העסקה שהוקפאה בטרם עת, בהחלטה הרת אסון של נתניהו ושרי הקבינט. הלחץ הצבאי שמופעל מאז עוזר באיתור גופות, ובמקרים בודדים עזר בחילוץ חטופים חיים, אבל הוא הורג עוד ועוד חטופים. זה נכון לגבי החטופים עמירם קופר, חיים פרי, יורם מצגר, רון שרמן, איתי סבירסקי ואחרים. היו שנהרגו בהפצצות צה"ל, היו שנהרגו בירי שגוי והיו שנרצחו בידי שוביהם כשהרגישו שצה"ל סוגר עליהם.
אלה היו גם הנסיבות שהובילו לרציחתם של השישה - כך על-פי מקורות בצבא. כארגון צבאי, חמאס ממוטט. כל חוליית שומרים פועלת על-פי שיקול דעתה, על-פי אורך הפתיל של חבריה. כשהם משתכנעים שצה"ל קרוב אליהם, הם יורים בחטופים ובורחים (החטוף פרחאן אלקאדי היה החריג: חמאסניקים השאירו אותו בחיים, אולי בגלל שנרתעו מלרצוח מוסלמי).
הלקח שנלמד מטעויות העבר היה להרחיק פעילות של צה"ל מאזורים שייתכן שחטופים מוחזקים בהם. זה צו אלמנטרי. מסתבר שלא כך נהגו בסביבה שבה הוחזקו השישה. מה בדיוק קרה שם ודאי ייחקר וייבדק, אבל זה לא ישנה את התמונה הכללית.
יידע מעכשיו כל מפקד: לחץ לא מוליד עסקה; הוא מוליד מוות של חטופים. האחריות מונחת על ראשיהם של הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות והחטיבות. עשרה חודשים הם מדקלמים את המנטרה הזאת, ומתעלמים מהמציאות בשטח. הגיע הזמן להתמודד עם העובדות
יידע מעכשיו כל מפקד: לחץ לא מוליד עסקה; הוא מוליד מוות של חטופים. האחריות מונחת על ראשיהם של הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות והחטיבות. עשרה חודשים הם מדקלמים את המנטרה הזאת, ומתעלמים מהמציאות בשטח. הגיע הזמן להתמודד עם העובדות.
אנחנו מתבשמים מפעם לפעם בידיעות על מבצע צבאי מוצלח בעזה, בלבנון או בתימן, ושוכחים את העיקר: אנחנו שקועים בתוך המלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה שלנו נגד האויב הקטן ביותר, החלש ביותר. במקום לצאת ממנה, אנחנו שוקעים בה עוד ועוד. איפה השכל הישר, איפה התושייה, איפה התבונה האסטרטגית? צה"ל תקוע: כמעט 11 חודשים עברו עד שהצליח להיפטר מהקמ"ן האוגדתי שכשל ב-7 באוקטובר, וגם זה לאחר שהתפטר מרצונו.
משהו בסיסי השתבש ב-7 באוקטובר בתרבות קבלת האחריות בצה"ל, והבור רק הולך ומעמיק. ישראל לא צריכה לחקות כל נורמה שנהוגה בממשל האמריקני, אבל באמריקה יודעים לשלם מחיר על כישלון צורב: כאשר השירות החשאי כשל בשמירה על דונלד טראמפ, ראש השירות קימברלי צ'יטל התפטרה תוך ימים.
מהדרג הצבאי למדיני: מאז נובמבר נתניהו מטיל וטו על עסקת חטופים. הוא לא רוצה עסקה מסיבותיו הוא, ובינתיים יש לו כוח לכפות את דעתו. הבעיה היא בהולכת השולל, בהונאה. המגעים בקהיר, בדוחא, הם פייק, פול גז בניוטרל. כל אחד מבין את זה - ובכל זאת, משחקים את המשחק. צריך לומר לזכותו של נתניהו שמפעם לפעם הוא פולט משפט שמבהיר שאין עסקה ולא תהיה עסקה. אחרים מתמכרים להונאה.
מלכתחילה קשה היה להבין מדוע אדם בתפקיד של דדי ברנע, עם האחריות והעומס הנלווים, לקח על עצמו ניהול משא ומתן לשחרור חטופים - תפקיד שלא הוכשר אליו. אבל מרגע שנרתם למשימה מותר לצפות ממנו להתרכז בה, ולא לתת בשום אופן את ידו לתרגילים פוליטיים ולהטעיית המשפחות והציבור
כזה הוא ראש המוסד דדי ברנע. מלכתחילה קשה היה להבין מדוע אדם בתפקיד שלו, עם האחריות והעומס הנלווים, לקח על עצמו ניהול משא ומתן לשחרור חטופים - תפקיד שלא הוכשר אליו. אבל מרגע שנרתם למשימה מותר לצפות ממנו להתרכז בה, ולא לתת בשום אופן את ידו לתרגילים פוליטיים ולהטעיית המשפחות והציבור. יש מקום לחשש, שבמבחן הזה שני השותפים האחרים במשא ומתן - ראש השב"כ ונציג הצבא - עומדים טוב ממנו.
בשבועות האחרונים אנחנו מוצפים בהדלפות על התקדמות במשא ומתן. הלוואי שהיה בהן אמת. המקור הראשי לספין האופטימי הוא הבית הלבן. השיקול פוליטי, אמריקני, פנימי. כך נוהגים במערכות בחירות. בפועל, האמריקנים נותנים גיבוי לספין שקרי. התוצאה היא שאין לחץ על ממשלת ישראל להגמיש עמדות. אם אין לחץ על ישראל, אין גם לחץ מצד המתווכות על חמאס: כולם מתבצרים באזורי הנוחות שלהם.
הספין האופטימי עשה את דרכו לתקשורת: זאת דרכם של ספינים. מה גם שזה מה שהציבור רוצה לשמוע. תנו לנו בשורות טובות, זועקים אנשים, הפיחו בנו תקווה! אם אין לכם משהו חיובי לומר, נפסיק לצפות בטלוויזיה.
הריקוד היומי בין תקווה לייאוש מרדים את הציבור - לפחות עד אתמול, כשהמידע על רצח השישה הותר לפרסום. כאן נכנסת לתמונה האחריות של כל אדם בישראל. קודם שרי הקבינט: לא כולם משיחיים, לא כולם זדוניים, לא כולם שונאי אדם. כאשר הם הצביעו בעד החלטה שמנציחה את ישיבת צה"ל בציר פילדלפי הם ידעו שההחלטה הורגת חטופים. שר הביטחון הטיח באוזניהם את המציאות, מילה במילה. למרבה הצער, רצח השישה התרחש ביום חמישי, באותן שעות ממש בהן הקבינט דן בהצעה מפקירת החטופים של נתניהו.
השרים ידעו שההחלטה נולדה בחטא, ברצון של נתניהו לתקוע אצבע בעין של גלנט. למה אף אחד מהם לא פתח את הפה. למה אף אחד מהם לא פותח את הפה לאחר מחדל 7 באוקטובר, לאחר 11 חודשים של שקיעה חסרת תוחלת, בדרום ובצפון?
השרים ידעו שההחלטה נולדה בחטא, ברצון של נתניהו לתקוע אצבע בעין של גלנט. למה אף אחד מהם לא פתח את הפה. למה אף אחד מהם לא פותח את הפה לאחר מחדל 7 באוקטובר, לאחר 11 חודשים של שקיעה חסרת תוחלת, בדרום ובצפון? איך האנשים הרופסים האלה מיישירים מבט אל ילדיהם?!
אולי נכון לומר משהו בהקשר הזה גם על נשיא המדינה: הרצוג לקח על עצמו בתקופה הזאת את תפקיד אמא תרזה. הוא נוסע לכל מקום, ממטולה עד העוטף, מחבק ומחזק, מתאבל ועוזר. הוא לא עשה עד היום כמעשה הנשיא יצחק נבון אחרי סברה ושתילה, הוא לא גייס את היוקרה הכרוכה בתפקידו כדי להחזיר את הממשלה לתלם השפיות. עניין של עיתוי, יאמר הנשיא; עניין של אופי, יאמרו אחרים. ציפיתי שהרצוג יורה אתמול בבוקר להוריד את הדגל מעל בית הנשיא לחצי התורן. אם הוא היה מוריד, אחרים היו הולכים בעקבותיו. זה לא קרה.
מאות אלפי ישראלים יצאו להפגנות למען החטופים, חיבקו את מי שחזר משם, התפללו לשחרורם של האחרים. מסתבר שזה לא מספיק: צריך לעשות הרבה יותר. עד שלא נעשה – כל אחד מאיתנו נושא באחריות.
פורסם לראשונה: 00:01, 02.09.24
